לא בשביל להישמע זקן או משהו, אבל זה באמת נהיה קשה להסביר לצעירים איך היה פה פעם, כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. ומה שעוד יותר קשה להסביר זה כמה מרגשת הייתה האפשרות שיראו אותך בערוץ הזה. מאחר שעד הווידיאו לא הייתה יכולת להקליט תוכניות או לצפות בהן לאחר מכן ברשת - אם הייתה אפשרות שיראו משהו שקשור אליך בערוץ היחיד במדינה, ההתייצבות מול המסך הייתה מוחלטת. אסור היה למצמץ. ובאותם ימים הייתה תוכנית שנקראה "תצפית" (יעל דן הנחתה אותה לתקופה מסוימת), ובוקר אחד הגיע ל׳ לבית הספר בסערה: "עושים תוכנית על אבא שלי לטלוויזיה! באים לצלם אותו מ'תצפית'". "את אבא שלך?", תהינו, "למה דווקא אותו?", "כן, את אבא שלי", הסביר ל', "כי עושים עליו תוכנית מיוחדת בעקבות החסידה שמקננת פה בכל שנה, ועל הקן שאבא שלי עוזר לה לבנות".
נושא הכתבה, אגב, היה חמוד ביותר: בכל שנה היו מגיעות חסידות למושב שלנו, כדי לבנות קן על אותו עמוד חשמל. משהו הסתדר להן שם טוב, בא להן בול במסע הנדודים שלהן. היה זה סוג של אתר תיירות מקומי, ובשבתות נעצרו מכוניות בכביש ההיקפי להביט בקן (אנחנו, הילידים הדתיים, לעיתים היינו אורבים לאותם תיירים כדי לברר תוצאות משחקי ספורט שנערכו בשבת). אביו של ל׳ נהג להניח שם ברזלים, שיקלו על החסידות את מלאכת בניית הקן.
היה משהו באמת מדהים בדבקות שלהן דווקא בנו. במשך עשרות שנים, דורות של חסידות שנדדו במרחבים עצומים וחצו ארצות, התעקשו על חניית ביניים אצלנו, על אותו עמוד חשמל בדרום הגולן. היה בכך כבוד שידענו להעריך.
כמה דקות לפני תחילת התוכנית התיישבנו כולנו בביתו של ל׳ בכיליון עיניים. "אתה חושב שיראו גם אותך?" שאלנו אותו, והוא אמר בצניעות שאי־אפשר לדעת (במבט לאחור, מתוך זה שכלל לא צילמו אותו דווקא כן אפשר היה לדעת, אבל לא משנה).
"תצפית" נפתחה בכתבה על תנשמות. זו אמנם לא הסיבה שלשמה התכנסנו, אבל בפתיח אמרו שתהיה גם הצצה לחסידה מרמת הגולן, אז נותרנו דרוכים. הכתבה על התנשמות נמשכה זמן רב. כמה זמן? בואו נאמר שמעולם לא צפו ילדים רבים כל כך בדיון משעמם כל כך, כמו זה שהיה שם באולפן כשהסתיימה. אני זוכר שלא הבנתי את הדיון, אבל שמתי לב שלתנשמת יש פנים שהזכירו לי את פרצופו של שחקן מקבוצת הקט־סל של הפועל קצרין.
התוכנית עמדה להסתיים, אבל בטרם התייאשנו, עברו לחסידה. מדי שנה מגיעה החסידה לרמת הגולן, נאמר בדברי הקריינות, ואנחנו השתתקנו. הנה זה קורה. התוכנית על אבא של ל׳ בטלוויזיה מתחילה!
ובכן, לא התחילה, שכן זו לא הייתה לא תוכנית אלא כתבה, וגם לא ממש כתבה, אלא מעין סיומת קצרה לתוכנית שתמיד הייתה בנויה מכתבה מרכזית (במקרה הזה על פאקינג תנשמות) ועוד פינה קצרה של שתי דקות לסיום. אבל מה שיותר עצוב, גם הפינה הקצרצרה לא הייתה על אבא של ל׳, אלא, תאמינו או לא, על החסידות דווקא. היום זה נשמע הגיוני, אבל אז זה הכה אותנו בהלם. ישבנו בביתו של ל׳ הלומים. הנה התוכנית עומדת להסתיים ופרצופו אפילו לא נראה על המסך לרגע, ולאן נוליך את הבושה.
אלא שסוף המעשה דווקא יפה בעיניי, ומלמד משהו על חוכמתם של ילדים. כל הכתבה על החסידה ארכה שתי דקות וחצי בלבד, אבל 20 שניות לסוף, המצלמה עשתה זום־אין על הקן, וראו את הידיים של אבא של ל׳, את יד שמאל אם לדייק, כשהיא מבריגה שם איזה ברזל לחיזוק. ברגע הזה מישהו צעק: "ל', זו היד של אבא שלך!" וכולנו התחלנו להריע. לא בציניות הרענו; באמת שמחנו. הנה כי כן, יושבים 15 ילדים ביישוב שכוח אל בקצה ארצנו, ומריעים למסך משום שראו את היד של אבא של אחד מהחברים בטלוויזיה. אני מנסה לחשוב מה שימח אותנו בזה כל כך, והתשובה היא שרצינו לשמוח והחלטנו לא לרדת לפרטים.
מה הם החיים אם לא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם, ואנחנו החלטנו באותו ערב לספר לעצמנו שכיף ושמח, כי ראו את היד של אבא של ל׳. ואתם יודעים מה? בגלל שהחלטנו לשמוח, זה מה שקרה. שמחנו כל כך, עד שגם מעל 30 שנה אחרי, אני עדיין זוכר זאת.
מוסר השכל? תנו לשמוח ואל תפריעו לנו עם העובדות. אם ילדים החליטו שזה שראו את היד של אבא של חבר שלהם בטלוויזיה זו סיבה לקפוץ משמחה, מי אתם שתקבעו אחרת? יש כאלה ששמחים מיוגה ויש כאלה שדיקור עושה להם טוב ובסוף, אם משהו עושה למישהו טוב - איך בכלל אפשר לכפור בו?
שולי רנד דיבר פעם על חסידי רבי נחמן, אבל על ההארדקור - אלה שקופצים ברחובות, מקבצים נדבות כדי לטוס לאומן ומדברים על רבנו כמו מישהו שנוכח בחיים שלהם ממש בכל רגע - והוא אמר משהו שתפס אותי בכנות שלו: אתם חושבים, הוא אמר, שאנחנו מטומטמים? שאנחנו לא רואים שקשה? שאנחנו לא שמים לב שאין לנו עם מה לשלם במכולת ושהדברים מסובכים כל כך ביומיום? אתם באים לזלזל בכך שאנחנו הולכים ליער לצעוק לאבא או לרקוד ברמזור? מה אתם חושבים, שאנחנו לא מבינים שאנחנו עושים זאת גם כי אין כרגע משהו אחר? אתם באמת רוצים לקחת לנו, אנחנו - שנמצאים למטה בכל כך הרבה מובנים - את הדבר האחד הזה שמשאיר אותנו עם הראש מעל המים, שמעניק לנו איזו תקווה? אתם מבינים היטב שאנחנו נשמות כאלה שלא מוצאות מנוחה. אז אתם באמת רוצים לבוא עם האינפורמציה ולקחת לנו את הסיפור הזה, שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד?
ואם לסכם זאת בדרך קצת פחות רוחנית, יש פתגם סיני שאומר שאם כלב פינצ'ר קטן מאונן לך על הרגל, תבעט בו. אבל אם זה רוטוויילר, תזייף אורגזמה. שבת שלום.
