ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ח"כ אילן גילאון. "המערכת החיסונית שלנו, ילדי הפוליו, יותר דפוקה. לפי הסטטיסטיקה נשארו לי עוד שבע שנים לחיות" | צילום: רמי זרנגר
    7 ימים • 26.06.2019
    "הרגשתי כמו מת מהלך"
    לפני כשלושה חודשים, באמצע כנס תומכים לקראת הבחירות האחרונות, חש ח"כ אילן גילאון חולשה פתאומית וטשטוש "כמו פייד–אאוט בסרט". אבל אפילו ששנה קודם לכן כבר לקה בשבץ מוחי, הוא לא הבין מיד מה קורה הפעם. השבץ השני, מתברר, היה הרבה יותר חמור. גילאון לא היה מסוגל לדבר ויכולת התנועה והריכוז שלו נפגעו. אחרי שיקום אינטנסיבי מינוס עשרה ק"ג, הוא נחוש עכשיו לרוץ שוב ברשימת מרצ לכנסת. בראיון ראשון מאז האשפוז הוא מסביר מדוע נרשם בבית החולים כ"אלמוני", מספר על רגעי השבירה שבדרך, ומגלה באיזו הפגנה התעקש להשתתף בתקופה הקשה בחייו
    טל בשן | צילום: רמי זרנגר

    ערב קיצי ולח לפני שבועיים, בהתכנסות וההצבעה האחרונה של ועידת מרצ לקראת הבחירות ליו"ר המפלגה, הגיע ח"כ אילן גילאון לבית סוקולוב בתל־אביב, רכוב כהרגלו על הקלנועית שהוא מכנה "הנגמ"ש שלי", כשהוא רזה מאי פעם וקצת שברירי למראה. "הייתי בקרשים, עברתי תהליך של ריפוי, ועכשיו אני בוגר מוסמך במדעי המוח", הודיע בהומור אופייני.

     

    חדי האוזן יכלו להבחין בכובד דיבור מסוים, כשגילאון עלה לבמה והודיע קבל עם וועידה שהשמועות על מותו, כמאמר מארק טוויין, היו מעט מוקדמות מדי: "חברות וחברים, זמן מה לא נפגשנו. שמעתי שכל מיני רוחשי טובתי טוענים שאני חולה ופורש. ובכן, אני פה להגיד שאני חי, נושם ובועט", הצהיר. "עברתי אירוע רפואי לפני כשלושה חודשים, תקופת שיקום ארוכה, ועכשיו אני שב הביתה וחוזר לסורי. אני אמנם מוגבל, אבל תמיד הייתי כזה, ומי שרוצה אותי יודע שככה הוא מקבל אותי".

     

     

    בכך סיכם גילאון (63) כמה חודשים דרמטיים, יש שיאמרו אף הרואיים, שבמהלכם הספיק לעבור אירוע מוחי שני תוך שנה וחצי, לאבד את יכולת הדיבור והתנועה, לעבור שיקום אינטנסיבי, להחזיר לעצמו – במגבלות מסוימות – את יכולת הדיבור והתנועה ולהשתחרר הביתה בשבוע שעבר, בכוונה מלאה להמשיך לייצג את מרצ בכנסת. "אני מרגיש כשיר לזה, וחושב שיש לי עדיין מה לתרום שם - אז קודם עשיתי מאתיים אחוז, עכשיו אעשה 180, אוקיי? ובואי נודה בזה, ברמת השיח של ימינו, העילגות הזמנית שלי זה הדיבור הרגיל של אנשים אחרים".

     

    כמה מטרידה המוגבלות החדשה, הפתאומית?

     

    "תראי, המוגבלות הפיזית לא מטרידה אותי. תמיד הייתי נפש בריאה בגוף לא כל כך בריא. אני הרי נכה כמעט מאז ומעולם וכך אני חי, אבל פתאום, כשיכולת הדיבור, היכולת לבטא את עצמך, נפגמת, זה שבר אותי. אני זוכר פעם אחת בתחילת הדרך שממש הרגשתי שאני מחפש מילים במחסן שבתוך תאי המוח, והקושי הזה של החיפוש והביטוי גרם לי לאבד סבלנות, שפשוט רציתי לצרוח. את יודעת מה זה לפוליטיקאי לחשוב שהוא יאבד את היכולת לדבר? לנאום? היו כמה רגעי שבירה סביב הנושא הזה, אבל לשמחתי גם הדיבור חוזר לעצמו".

     

    במהלך תקופת השיקום הספיק גילאון לשמוע על עצמו שהוא כבר סוס מת, תרתי משמע. "לכן היה לי חשוב כל כך לעלות לשם ולדבר – לא דיבור פרפקט, אני יודע, אבל עובדים על זה", הוא אומר. את הנאום שלו בוועידה תירגל קודם עם אילנית, קלינאית התקשורת שלו במרכז הרפואי איכילוב. "היא התרגשה מזה עד דמעות", מספרת יהודית, אשתו של גילאון.

     

    יומיים אחרי שחרורו מבית החולים מחליט גילאון להתראיין כאן, לראשונה אחרי תקופת השיקום. אנחנו נפגשים בביתו שבאשדוד – בית פרטי ישן, השער פתוח, אין מנעול או אינטרקום ("מה כבר ייקחו פה"?) בנוכחות יהודית, אם ארבעת ילדיהם (40, 36, 34, 29, כולם פעילי מרצ) - אישה חזקה, דעתנית וצחקנית, שותפה מלאה לדרך, מאז חברו יחד בשומר הצעיר בכיתה י' באשדוד ("אלה היו נישואי נוחות", הם צוחקים). כשגילאון יהסס או לא יהיה ברור, היא תחדד ותבהיר, ובינתיים גם תשדל אותו לשתות ולאכול משהו, אחרי שאיבד עשרה קילו ממשקלו עקב היעדר תיאבון.

     

    גילאון ואשתו יהודית בצעירותם
    גילאון ואשתו יהודית בצעירותם

     

    בלק־אאוט פתאומי

     

    הראיון עם גילאון נערך רגע לפני הבחירות השבוע לתפקיד יו"ר מר"צ, שם תמך בניצן הורוביץ (התוצאות הסופיות אמורות היו להתפרסם אתמול, יום חמישי). כמי שזכה במקום הראשון פעם אחר פעם בפריימריז של המפלגה לכנסת, התפקיד כמעט היה שלו, אלמלא השבץ הראשון שחטף בפברואר 2018, כחודש לפני הבחירות הקודמות למנהיגות מרצ. אז, החליט שהוא פורש מן המרוץ. "ראיתי שכוחי לא לגמרי במותניי ולקחתי אחריות, חשבתי שבמצב כזה יש מי שיעשה את זה יותר טוב ממני. אני מכיר הרבה מנהיגים שלא היו עושים את זה".

     

    הורוביץ. "תומך בו"
    הורוביץ. "תומך בו"

     

    לקראת הבחירות לכנסת השנה, גילאון כבר הספיק להתאושש והתרוצץ בכל רחבי הארץ, כאשר לפני ארבעה חודשים עבר אירוע נוסף: שטף דם מוחי (או דימום מוחי, המכונה שבץ המורגי), כנראה בעקבות מדללי הדם (נוגדי הקרישה) החזקים שקיבל בשבץ הקודם. "בדיוק מה שהיה לאריק שרון", הוא משיב לשאלתי, "רק שהוא לא יצא מזה. אגב, הרופא שטיפל בי בשבץ הקודם, בשערי צדק, היה הרופא שטיפל גם בו".

     

    הפעם זה קרה בעיצומו של כנס תומכים גדול בגבעתיים, ב־18 במרץ, "היינו אני ותמר (זנדברג). אני עולה, ופתאום אני מרגיש כמו בסרט, שעושים 'פייד־אאוט', הכל מיטשטש ונעלם. אמרתי 'סליחה' וזזתי הצידה. גידי, הנהג שלי, רצה להזמין אמבולנס, ואני עוד קצת התווכחתי איתו. היום אני יודע שבעצם התווכחתי על חיי".

     

    סימה רוקח אוחיון, יו"ר הסיעה בנעמת, הצטרפה לגילאון באמבולנס. "היא ניסתה להשיג אותי, לא הצליחה, והתקשרה לענבר, הבת שלנו", מספרת יהודית, אשתו של גילאון, על רגעי הדרמה. "כשתפסו אותי ודיברתי איתו בטלפון, הוא מילמל משהו על זה שלא אבוא, אבל הוא נשמע לי לא טוב. לקחתי מיד מונית מאשדוד והגעתי לבית החולים".

     

    פחדת בשלב כלשהו שזהו, אתה נפרד מהחיים?

     

    "כיוון שהייתי בבלק־אאוט, לא ממש חשבתי על זה, פשוט שקעתי. אין לי פחד מהמוות. בעניין הזה תמיד הייתי מאוד מפוכח, כשזה נגמר, זה נגמר. אני תמיד אומר ליהודית שאני צריך 70 שנה אפקטיביות, לא יותר. הרי תוחלת החיים המתארכת לא מבטיחה איכות חיים. אני מאמין שצריך ללכת מהעולם לפי הסדר שבאנו אליו. רוצה ללכת ראשון כשכל אהוביי למראשותיי. לעזוב את העולם יבש וצלול. וזהו, זה הכל. אחר כך לא אכפת לי מה יעשו עם הגופה. אפילו לא צריך מצבה, למה להטריח".

     

    בשלב הראשון גילאון לא היה מסוגל לדבר, ולא לתפקד ביד ימין. "היה לי קשה להיזכר במילים הכי פשוטות, קשה היה לשלוף אותן", הוא מספר. "הנכדים היו באים אליי, אלה שיודעים כבר קרוא וכתוב, לעזור לי בשיקום – עושים איתי עבודות צביעה ומשחקים איתי 'ארץ עיר' – ואני הייתי נתקע עם ארבע מילים באות ד'. אחרי חודש וחצי המילים התחילו לחזור אליי".

     

    "הילדים, הנכדים ואני עשינו תורנות, לא השארנו אותו לבד לרגע", מספרת יהודית. בין המעטים שהורשו לבקר אותו, אגב, היה הח"כ לשעבר מיקי רוזנטל, גם הוא כמו גילאון פגוע פוליו מילדות, שהיה מתייצב מדי כמה ימים לתרגל איתו משחקי שחמט.

     

    חששת שאולי לא תצא מזה? שלא תוכל יותר לדבר?

     

    "תשמעי, זה עבר לי בראש, אבל לא רציתי להיכנס לייאוש, גם ככה הרגשתי בהתחלה כמו מת מהלך. ברור שאם הדיבור לא היה חוזר אליי מהר יחסית, או אם הייתי מרגיש שהקוגניציה נפגעה, הייתי פורש, הרי זה הכלי המרכזי שלי. הייתי יושב בבית ומשחק עם הנכדים, בלי לדבר. אבל הייתה שם כזאת התגייסות של הצוות השיקומי, ולא מפני שאני – אני, אם תלכי לשם תראי שככה הם מתייחסים שם לכולם. הרופאים והמטפלים אמרו שזו 'תאונת עבודה', ושאני בהחלט יכול לצאת מזה, ושלא אפרוש עדיין משום דבר".

     

    מצבים הזויים

     

    בניגוד לשקיפות של גילאון בדרך כלל, נשמרו האירוע ומצבו תחת איפול כבד – מעטים ידעו, מעטים עוד יותר הורשו לבקר במרכז הרפואי איכילוב, שם עבר צנתור מוחי, שהה תחילה במחלקת טיפול נמרץ הנוירולוגית ולאחר מכן במחלקת השיקום. "העיתונאים שאלו מה מצבו, רוב הזמן אמרתי שאני לא בדיוק יודע", מודה נמרוד כרמי, דוברו של גילאון. גם אני, שמיודדת איתו כבר 40 שנה מאז למדנו יחד באוניברסיטה, לא ידעתי.

     

    "הסתרנו את זה כמה שיכולנו, כי יש מצב נוראי ויש מצב משופר, ויש תהליך באמצע", אומרת יהודית. "לא רציתי שבמצב הראשוני שלו אנשים יראו אותו וייווצר רושם מעוות, שיכול לחסל את הבן אדם על לא עוול בכפו".

     

    לבקשת יהודית, גם זהותו של גילאון נשמרה בסוד ברישומי בית החולים. "כדי לשמור על הפרטיות רשמנו אותו כ'איקס', אלמוני", היא מספרת. "זה כמובן יצר כל מיני מצבים הזויים, כי בדרך כלל אלה שרשומים כאלמונים הם עבריינים ועדי מדינה. באחת הפעמים ירדתי איתו לסי־טי, המזכירה צועקת, 'אלמוני, מה השם המלא?', ואני ניגשת אליה ולוחשת לה 'אילן גילאון'. ביציאה משם, הסניטר מגיע לקחת אותו למעלה, רואה בתיק על המיטה 'אלמוני', ואומר, 'אה, זה מהבית סוהר?', אמרתי 'כן', היא מחייכת. "טוב, זה היה די נכון למצבי אז", מגחך גילאון.

     

    יום־יום עבד גילאון עם הפיזיותרפיסטים ומשקמי הדיבור במחלקה, השחיל כפיסי עץ לתוך חורים, עבד על שיפור המוטוריקה העדינה והקואורדינציה ביד הפגועה וגם על שיפור הזיכרון והריכוז, שנפגעו. "בכל תקופת השיקום והאשפוז לבשתי רק בגדים רגילים, לא פיג'מת בית חולים, כדי להרגיש שהכל זמני ותכף זה עובר. סדר היום היה די עמוס. בבוקר מתחילים סשנים של טיפולים, בין לבין יש הפסקות של רבע שעה לערך שבהן קצת נחים, ובמקרה שלי מתעדכנים גם בעבודה מול הלשכה שלי, ומול אשתי ובתי ענבר שגם נכנסו קצת לעניינים לאורך תקופת השיקום. אחה"צ כבר הייתי חופשי בדרך כלל לקיים פגישות אישיות או עבודה, לצאת לכנסת ולצאת להפגנות או פעילויות שצריך. הרשו לי לצאת רק לסופי שבוע קצרים, משישי בצהריים עד שבת, אחרת קופת חולים מפסיקה לאשר את השיקום. כל פעם שהייתי צריך לצאת להצבעה או משהו קריטי, הייתי צריך לקחת איתי את התרופות של הערב, ולחתום להם שאני יוצא על אחריותי האישית ומבטיח לחזור".

     

    בבית החולים,  בריפוי בעיסוק.  "סדר יום עמוס"
    בבית החולים, בריפוי בעיסוק. "סדר יום עמוס"

     

    שאלו אותך גם איפה היית ולמה חזרת כל כך מאוחר?

     

    "לא צריך להגזים" (גילאון צוחק), "הבינו שם שבגלל טבע העבודה שלי אני צריך מדי פעם לצאת. לקראת הסוף, כשהייתי יוצא להצבעות, היו אומרים לי 'תצביע טוב'. להפגנה נגד ביבי בכיכר המוזיאון הגעתי בדרך חזרה לבית החולים – עצרתי, השתתפתי, והמשכתי חזרה למחלקה. השבוע השתתפתי בפעם הראשונה באירוע המוני 'באזרחות', כשאני כבר משוחרר. זה היה במצעד הגאווה בראשון", הוא מציין בגאווה.

     

    השיקום כלל גם התקנה ותרגול תנועה עם סד מיוחד על רגלו הפגועה של גילאון, המאפשר לו, לראשונה אחרי כמעט 20 שנה, ללכת בלי המקל הצמוד. "הכריחו אותו שם בפיזיותרפיה לשים את הסד, אחרי שנים שהוא לא התפנה לזה והזניח", אומרת רעייתו בסיפוק אימהי, "ותראי אותו עכשיו". גילאון אכן קם ומזדקף בלי מקל, "כמו קצין צרפתי", הוא מכריז.

     

    "שיא האירוניה זה שפעם 'דיגמנתי' בהתנדבות לסרטון ועלון של עמותת 'נאמן', למען נפגעי אירוע מוחי", הוא נזכר פתאום, "עוד עשיתי שם לבקשתם מין חיקוי של מישהו שלוקה בשבץ. חבל שלא שמרתי את הברושור".

     

    למדת מהחוויה הזו משהו חדש? על החיים? המשפחה, הפוליטיקה?

     

    "האמת היא שלא. גם לפני זה ידעתי שפוליטיקה היא מקצוע קניבלי, וש'אין פוליטיקות שמחות'. תמיד ידעתי שאני צריך להיות פונקציונלי מאוד ונאמן לדרך שלי בכל מצב. לגבי המשפחה – את כל הדברים הטובים ידעתי עליהם עוד קודם, כולל העובדה שנכדים זה אפילו יותר טוב מילדים. כל המשפחה התגייסה בצורה בלתי רגילה, וכל אחד תירגל איתי דברים כחלק מהשיקום. כך לדוגמה עומרי, הבן שלי, היה מתרגל איתי את הדיבור בנוסף לשיעורים אצל קלינאית התקשורת, הנכדים היו איתי בשביל לצבוע חוברות וכך להזיז את הידיים. לא משנה כמה פעמים התלוננתי, לא ויתרו לי. היו קשוחים איתי, אבל בצדק. לימדתי את עצמי לתפקד מחדש ולהיות שימושי".

     

    גילאון ואשתו יהודית עם הנכדים. "היו קשוחים איתי, אבל בצדק"
    גילאון ואשתו יהודית עם הנכדים. "היו קשוחים איתי, אבל בצדק"

     

    בכל זאת, החוויה הטראומטית הזו לא שינתה משהו בחייך?

     

    "השתנו הכדורים שאני לוקח, קודם כל. ואני מניח שנוספו עוד כמה חרדות חדשות שלא היו בעבר, אבל נתמודד איתן. אני באופן כללי אדם די אופטימי".

     

    משבר גדול

     

    האירוע המוחי הראשון אירע באמצע פברואר 2018, בשיא הקמפיין לתפקיד יו"ר מרצ (מול זהבה גלאון), שבעיצומו הרגיש סחרחורות משך ימים, "אבל אני מושך, זה ה'מאני־טיים' של הקמפיין, הרגשתי שאני לוקח אותו בהליכה, ועוד הליכה שלי. ערב קודם אני בכנרת במפגש עם אלף בני נוער, למחרת אני ב'שבת תרבות' עם איתן דנציג ברחובות – מנסה לעלות לבמה ונופל, ועושה מזה דאחקות, 'רואים, ככה לא נופלים', וכאלה.

     

    "ביום שני, בוועדה בכנסת, אני רוצה להגיד משהו, ופתאום בלק־אאוט, שחור בעיניים, אני לא מסוגל לדבר. לא זוכר איך הגעתי לקלנועית ולמרפאת הכנסת, ששלחו אותי מיד לשערי צדק עם חשד לאירוע מוחי. אחרי סי־טי אמרו שיש לי קרישונים במוח".

     

    לאשתו זה נודע בערב. "בשמונה וחצי אני מקבלת ממנו טלפון – חשבתי שהוא בחוגי בית – 'אושפזתי בנוירולוגית כי יש לי אירוע מוחי, אבל אל תבואי, אין טעם, כבר מאוחר, תבואי מחר'", מספרת יהודית.

     

    גילאון ביקש שלא ייתנו לו יחס מיוחד ולא ישכנו אותו בחדר פרטי, וכך היה. "שמו אותי עם פלסטיני בחדר. היה אחלה".

     

    גם בפעם הראשונה, ביקשו לשמור על האשפוז בסוד, קיוו שזה רק אירוע חולף שלא יפריע לתוכניות. "לצוות שלו אמרתי, 'תמחקו את היומן, הוא מאושפז', וזהו, אפילו הילדים ידעו רק אחרי שהוא שוחרר", אומרת יהודית. "חשבנו שאם הוא יתאושש והכל יהיה בסדר, אין סיבה שיפרוש מהקמפיין".

     

    גילאון, השבוע. "שמו אותי עם פלסטיני בחדר. היה אחלה"
    גילאון, השבוע. "שמו אותי עם פלסטיני בחדר. היה אחלה"

     

    אחד הח"כים היחידים שידע על מצבו של גילאון היה, למרבה האירוניה, ח"כ ינון אזולאי מש"ס. הוא נתקל בגילאון כשבא לבקר את אביו, השר לשירותי דת דוד אזולאי ז"ל, שהיה מאושפז באותה עת בשערי צדק לטיפולים כימותרפיים. היה זה אותו אזולאי שעימו הסכים גילאון להתקזז חודש קודם לכן, לפלצותם של חברי האופוזיציה, בהצבעה על 'חוק המרכולים' של דרעי. "פנו אליי מש"ס, אמרו שכולם סירבו להתקזז ושאם לא ימצאו מישהו, דרעי יביא אותו להצבעה עם האינפוזיה של הכימו", מסביר גילאון. "אמרתי שאני מוכן. זה היה עניין הומאני, לא פוליטי. עשיתי הרבה שטויות בחיי, זו לא אחת מהן".

     

    "כשינון אזולאי גילה את אילן בבית החולים הוא שמר על דיסקרטיות, לא סיפר לאיש, ומאותו יום לא עזב אותו, ביקר, הביא אוכל, ממש הרגיש חובה לסייע", מספרת יהודית. "חשוב לציין את זה באווירה המשוסעת של היום. קודם כל צריך להיות בני אדם".

     

    לאחר האירוע המוחי הראשון, גילאון אמנם שוחרר במהירות יחסית, אך לא התאושש בקצב שקיווה לו. "הרגשתי שאין לי מספיק כוחות למרוץ", הוא מגלה. "זו אחריות גדולה, להוביל מפלגה, לכן החלטתי לפרוש, וזה עורר משבר גדול בבית".

     

    "רגע לפני שהוא שיחרר את הסרטון שבו הוא הודיע על הפרישה מהמרוץ, עוד ניסינו, אני ותום, הנכד הגדול (לגילאון עשרה נכדים, ט"ב), לשכנע אותו שלא יעשה זאת", מודה יהודית, "קיווינו שעוד יתאושש, וידענו שזה יאכזב כל כך הרבה אנשים שתמכו בו וקיוו, במיוחד אחרי העברת חוק הנכים, שיש סיכוי לשינוי בעזרת השמאל החברתי".

     

    באותם רגעים ממש, אם כבר מדברים על דרמה, הודיעה זהבה גלאון על פרישתה מתפקיד יו"ר מרצ. הפרישה הכפולה של מספרי אחד ושניים במפלגה נראתה לאנשים "כמו חורבן הבית", כהגדרתה של יהודית גילאון. "הפעילים היו על הרצפה, כולנו היינו על סף הבכי. הרגשנו שהתקווה הגדולה לשינוי כבר לא תתרומם".

     

    גילאון העביר את תמיכתו לזנדברג כיו"ר. "התניתי את התמיכה במכתב משותף, שבו הסכמנו על האפשרות להתחבר למפלגת העבודה, ועל שלושת 'עקרונות החלוקה' שלי: חלוקת העושר בצורה שוויונית יותר, חלוקת הארץ וחלוקת הדת מהמדינה. מי שמסכים לשלושת אלה - אנחנו איתו לכל דבר. מי שמסכים לשניים מתוך השלושה, אנחנו איתו בממשלה. פשוט מאוד".

     

    במהלך תקופת האשפוז הדמומה של גילאון פרצה פרשת נמרוד ברנע, עוזרו לשעבר. כנגד ברנע הועלו טענות על הטרדות מיניות לכאורה, אלא שעל פי תחקיר "המקור" בנושא, המתלוננת המרכזית חזרה בה והתנצלה בפניו. גם לגבי שאר הטענות הועלו בתחקיר תהיות. ברנע, שעבד עם גילאון שנים רבות כעוזר ויועץ, התפטר מתפקידו עם תחילת הפרשה, מה שלא מנע ממתנגדי גילאון לפרסם פוסטים וציוצים נגדו, כאילו הוא מגבה את ברנע. "למזלי יש לי אישור רפואי לא לקרוא טוקבקים, אבל העוזרים שלי סיפרו לי פה ושם", אומר גילאון. "בחרנו שלא להגיב, כי איך שהעניין התחיל, אני ביקשתי מברנע לצאת לחופשה עד שהעניינים יתבררו, ומיד אחר כך הוא עצמו ביקש להתפטר. העניין עבר לטיפול הגורמים הנוגעים בדבר במפלגה. אני לא שופט ולא חוקר ולא תליין, אין לי הכלים לזה. בשביל זה העבירו את זה לבירור".

     

    אתה מסכים עם הטענה שהטיפול בפרשה מטעם מרצ היה לקוי, שהמי־טו הלך רחוק מדי?

     

    "היו ליקויים בטיפול בפרשה, אבל לדעתי הם לא נעשו בכוונת זדון".

     

    בבחירות הנוכחיות ליו"ר מרצ תמך כאמור, בניצן הורוביץ, לאחר שזנדברג, הוא טוען, "לא הלהיבה". לפני כן, בפברואר השנה, גילאון זכה בפעם הרביעית במקום הראשון בפריימריז לכנסת. בחגיגה שנערכה בביתו לכבוד הפעילים שלקחו חלק בקמפיין שלו היו בעיקר צעירים, והעתיד, ברוח הצדק החברתי של גילאון ("ברני סנדרס מאשדוד") נראה מבטיח, עד למאבק הבא שכמעט הכריע אותו.

     

    זנדברג. "לא הלהיבה"
    זנדברג. "לא הלהיבה"

     

    עד קצה היכולת

     

    למען האמת, אם יש מי שמורגל במאבקים מגיל צעיר זה גילאון, נפש גדולה בגוף חבוט, תמיד נאבק נגד המגבלות של עצמו, דוחף עד לקצה היכולת. תזכורת קצרה: בגיל תשע עלה מרומניה, משותק ברגל אחת עקב מחלת הפוליו שפגעה בו כשהיה תינוק. בן להורים עולים קשי יום משיכון ג' באשדוד, סבל פה ושם מהצקות הילדים. כדיסלקט (שלא אובחן באותם ימים) שובץ בכיתת חינוך מיוחד, עד שהמורה גילתה שהוא בעצם מבריק ("הייתי היחיד בכיתה שידע כמה זה שבע כפול שמונה, כי ברומניה מלמדים לוח הכפל בכיתה א'") והעבירה אותו לכיתה רגילה, שם כבר הפך להיות ראש ועד הכיתה, יו"ר מועצת התלמידים, פעיל בתנועת השומר הצעיר ובנוער מפ"ם.

     

    עשר שנים נאבק להתגייס לצה"ל וסורב, ורק בגיל 27, כשהוא כבר אב לשני ילדים, עשה טירונות משך עשר שנים, יומיים בכל חודש, לבש מדים ויצא להרצות כקצין חינוך במילואים. "אני לא אוהב להתייאש, זה מאמא שלי, היא אף פעם לא ויתרה לי. בכתה ו' באתי אליה ואמרתי לה שאני מפחד מהמסע מים לים בשומר הצעיר, זה 40 קילומטר, מה יהיה? והיא ענתה לי במבטא הרומני שלה, 'יש אנשים הולכים 80 קילומטר בשתי רגליים, אתה עושה 40 קילומטר ברגל אחת!' וככה היה, עשיתי את המסע, ועוד עם ג'ריקן על הגב".

     

    אבל המחיר הפיזי של המאמץ "להיות כמו כולם", כנראה הביא אותו עד הלום. "אין ספק שהמערכת החיסונית שלנו, ילדי הפוליו, יותר דפוקה. את רואה אותי? לפי הסטטיסטיקה נשארו לי עוד שבע שנים לחיות", אומר גילאון ("קודם זה היה גיל 60, הוא כל פעם מעלה את הגיל", אומרת אשתו בחיוך). והתאונות, תמיד באותה רגל ימין משותקת – תאונת אופנוע בגיל 18 (יהודית כבר ישבה אז מאחור), נפילה מסולם כשתיקן חלון בבית בשנת 96' שאחריה התחיל להיעזר במקל, "אמרו לי, 'אוי ואבוי, שוב על הרגל הנכה'. אמרתי להם, 'איזה מזל, אם זו הייתה הרגל השנייה, בכלל לא הייתי יכול ללכת'".

     

    "בואי נאמר שאילן מלכתחילה לא היה סמל הבריאות", מסכמת יהודית, ומספרת על לחץ הדם הגבוה שליווה אותו מגיל צעיר ועל שנים של הזנחה, או, כניסוחה, "בגידה בגוף – לא לאכול בריא, לא לישון מספיק, לא לשתות מספיק, להתרוצץ בכל הארץ, לא לטפל ברגל ולעשות פיזיותרפיה אחרי השבר. אם אתה בוגד בגוף, בסוף הוא בוגד בך".

     

    אם מדברים על הקשר בין גוף ונפש, מספר גילאון, ערב לפני האירוע המוחי השני, בין הופעות בבתי ספר תיכוניים, כנסי תומכים ושכנועי מתלבטים, הופיע באחד הברים בדרום תל־אביב, מול קבוצת תושבים נזעמים בנושא הפליטים. "זה היה קשה", מספרת אשתו, "האנשים היו עוינים, התחילו לצעוק לו, 'אתם מרצ, צריך להרוג אתכם', 'אתם צריכים למות', היה שם עליהום רציני, ואילן עוד מנסה להגיד להם שלא הוא הביא לשם את הפליטים, על אף שהוא נגד גירושם. כשהוא יצא משם ראינו שהוא אדום, עם לחץ דם שקפץ לשמיים. לדעתי זה היה הקש האחרון שהוביל לאירוע שקרה למחרת".

     

    תגיד, למה בעצם אתה מתעקש לחזור לכנסת? לא עדיף שתשב עם הנכדים ותשמור על בריאותך?

     

    "אני אדם טוטאלי, אולי מטומטם, שהולך עד הסוף. אל דאגה, כשארגיש שאין לי את זה, לא אהסס לפרוש וגם לא אשכח למות, אם מישהו מודאג. בינתיים יש דברים חשובים שהתחלתי ושחשוב לי לסיים, כמו לתקן את חוק ביטוח לאומי, שלא יהיה קופת החיסכון של האוצר והאזרחים יידפקו. כמו לבטל את חוק ועדת לרון, שלא מאפשר לנכים להתפרנס. אני עדיין רוצה לפטור את הישראלי מהפחד הקיומי שמלווה אותו כל הזמן, שתהיה לו קורת גג, ואוכל, ותעסוקה, וחימום בחורף, וכסף לתרופה, וקצת למתנה לנכד – כל מה שמדינה מתוקנת חייבת לאזרחיה. שתהיה קצת הגינות פה. הבן אדם לא אמור להיאבק כל הזמן, הוא נועד להרבות שמחה ולהתקיים כמה שנים שהוא יכול".

     

    בהפגנה למען הנכים ב־2013. "אני אדם טוטאלי, אולי מטומטם, שהולך עד הסוף"
    בהפגנה למען הנכים ב־2013. "אני אדם טוטאלי, אולי מטומטם, שהולך עד הסוף"

     

    אבל אתה עצמך נאבק כל הזמן.

     

    "אני נאבק כדי שאחרים לא יצטרכו להיאבק".

     

    הסיפור שלך מזכיר לי את משה בהר נבו, "מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא".

     

    "יש בזה משהו. הוא באמת אחד הגיבורים הנערצים עליי, ועכשיו אני מרגיש קרוב אליו במיוחד, עם ה'כבד פה וכבד לשון'. אבל תראי לאיזה הישגים הוא הגיע, הוציא עם שלם מעבדות לחירות, הלוואי עליי".

     

    10 שאלות קצת אחרות לאילן גילאון

     

    1. איזו סדרה אתה רואה עכשיו בטלוויזיה?

    "האמת, תקופה ארוכה לא כל כך ראיתי, כי לא הייתה טלוויזיה בשיקום, אז לא הצלחתי להיתפס לאיזה משהו חדש. בעיקר ראיתי חדשות ותוכניות שמשודרות בסופי השבוע, והאזנתי המון לרדיו".

    2. איזה ספר מונח אצלך עכשיו ליד המיטה?

    "הספר של דב חנין ודני פילק, 'מה לעשות עכשיו'".

    3. איזה סרט ראית לאחרונה בקולנוע?

    "לא הייתי בקולנוע שנים. לא נעים לי להודות, אבל אין לי זמן לזה".

    4. מי המוזיקאי שאתה הכי אוהב?

    "לאונרד כהן. הקול של אלוהים".

    5. מה אתה עושה בשביל ספורט?

    "בתקופת השיקום כל יום עשיתי אופני יד. בבית אני לא כל כך עושה ספורט. הספורט העיקרי שלי הוא השלט כשמחליפים ערוצים".

    6. דרינק מועדף?

    "לא שותה כרגע מסיבות מובנות. אבל הכי אהבתי בוחא".

    7. איזה מתכון הוא המומחיות שלך?

    "ריבה כמובן. כשישאלו אותי מה עשיתי בשביל המדינה, התשובה שלי תהיה ריבה".

    8. איזו קבוצת ספורט אתה אוהד?

    "הפועל קטמון! אני לא רק אוהד, אני גם אחד הבעלים הגאים! זו הרי קבוצה בבעלות האוהדים, בלי טייקונים ובלי בעלי הון".

    9. מי בוחר לך את הבגדים?

    "אני בוחר לעצמי. לפעמים מתייעץ עם אשתי או הצוות אם זה איזה אירוע מיוחד".

    10. אפשר תמונת ילדות שלך? (וספר עליה משהו)

    "אני עם ההורים וסבא, בבלוק של אשטרום באשדוד. תמונה שמזכירה לי תמיד שאיך שלא יהפכו אותי, תמיד אשאר אותו ילד עם צרכים מיוחדים, שגדל בבלוק 01/3052 , בן של אורזת תפוזים בבית אריזה וחשמלאי שחצב תעלות בקירות עם אזמל".

     

    עם ההורים וסבא
    עם ההורים וסבא

     


    פרסום ראשון: 26.06.19 , 22:25