המחצית השנייה של אוקטובר 2012, קצת יותר משבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־6 בנובמבר. הנשיא ברק אובמה מתמודד מול הסנטור מיט רומני. המרוץ צמוד. בירושלים, על פי פרסומים זרים, מתכנן ראש ממשלת ישראל נתניהו לממש את תוכנית התקיפה באיראן.
פעמיים בעבר לא נדרך צה"ל בעקבות התנגדות בכירי מערכת הביטחון. בפעם הראשונה בנימוק שפקודת הדריכה לא נעשתה על פי החוק, ובפעם השנייה בעקבות התנגדות הרמטכ"ל שהצהיר כי הצבא מוכן אמנם לתקיפה, אבל הוא אישית אינו תומך בה. הפעם, על רקע מערכת הבחירות בארצות־הברית, האמין ראש הממשלה כי העיתוי שבחר, מיד עם סיום תרגיל הקיץ המשותף בין צה"ל לצבא ארצות־הברית, לא יידחה.
לאיש מבין מקבלי ההחלטות ובכירי מערכת הביטחון לא היה כל ספק באשר לאירועים הצפויים לאחר תקיפת האתרים האיראניים. כולם היו מודעים למתקפת הטילים ארוכי הטווח לעבר יעדים אסטרטגיים: העיר תל־אביב, נתב"ג, מחנה המטכ"ל, בסיסי צה"ל וחיל האוויר, התעשייה הפטרוכימית ובתי הזיקוק במפרץ חיפה, לצד מטרות אזרחיות רבות בכל רחבי המדינה.
לבכירי צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל בני גנץ, ביטחון מלא ביכולות חיל האוויר לבצע את המשימה. הספק הגדול הוא מוכנות העורף לספיגת אלפי טילים מצפון, ועשרות ואולי מאות טילים במשקל חצי טון ויותר שישוגרו מאיראן. לפי אהוד ברק, מי שהיה אז שר הביטחון, הצפי של מערכת הביטחון היה שבמלחמת הטילים יהיו לישראל כ־500 הרוגים, רובם אזרחים. היו גם תחזיות אחרות עם מספרים גבוהים בהרבה.
לא נתניהו ולא ברק היו יכולים להתחייב בפני שרי השביעייה או הקבינט כי מובטחת התייצבות אמריקאית אוטומטית לצד ישראל במקרה שתותקף על ידי איראן ובעלות הברית שלה – חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום. לאיש בהנהגה המדינית־ביטחונית גם לא היה מידע ויכולת הערכה באשר לתגובת הנשיא אובמה לתקיפת הגרעין האיראני במועד רגיש כל כך. האם כמפקד העליון של צבא ארצות־הברית הוא יכניס את ארצו למלחמה ערב בחירות לנשיאות? האם יסתפק בפעילות דיפלומטית כדי לעצור את המלחמה אחרי ימים ספורים?
לרון דרמר, יועצו הבכיר של נתניהו, הייתה הערכה משלו: אובמה יהיה חייב להתערב, אחרת מיליון יהודים ותומכי ישראל יסתערו על הבית הלבן. זו גם הייתה דעתו של נתניהו שבחר את המועד החדש מתוך הערכה כי לנשיא לא תיוותר ברירה אלא לתמוך בישראל אם זו תותקף. זה היה חישוב קר עם מרכיב של הימור: נשיא אמריקאי לא יעז להפקיר את ישראל ערב הבחירות לבית הלבן. לא רק הקול היהודי בסכנה מבחינתו. גם מיליוני מצביעים אחרים יראו בהימנעות אמריקאית מלתמוך בישראל במצב מלחמה ותחת איום קיומי, כחולשה של הנשיא.
מגעים עם הסעודים
פקודת הדריכה לצה"ל פ+30 - שלאחריה יחל השעון המבצעי לתקתק לקראת שעת האפס - מותנית באישור השביעייה בשלב הראשון. מכיוון שמדובר בגוף לא פורמלי, בלא כל סמכות סטטוטורית, הרי שלאחר האישור בפורום שרים זה, יידרש אישור של שרי הקבינט. רק אחר כך ניתן יהיה לפעול. המבצע, אם כן, היה במרחק של שתי ישיבות גורליות בלבד. השביעייה - ולאחריה הקבינט.
מאחורי חיל האוויר, לפי פרסומים זרים, חודשים ארוכים של אימונים על מודל באתרים מדמי מתקני הגרעין האיראני. כל טייס, בכל טייסת, הכיר את היעד והמטרה שלו. גם את סוללות הטילים נגד מטוסים ומסת תותחי הנ"מ המכסים את מתקני הגרעין.
באוקטובר 2012 נראה היה שהתנאים בשלו. הצבא שיפר את יכולותיו, חודשים ארוכים של אימוני חיל האוויר בתקיפת מטרות דמה הראו תוצאות טובות, ובמהלך השנה, כפי שפירסם ה"וול סטריט ג'ורנל", כבר היו מגעים חשאיים עם בית המלוכה הסעודי ודובר על אפשרות של מעבר חופשי בשמי הממלכה.
מיד לאחר סיום התרגיל המשותף החלו להתרבות האיתותים על כוונותיה של ישראל. כך על פי דיווחי מודיעין, לפי פרסומים זרים, וגם על פי לווייני הביון שקלטו פעילות אווירית חריגה בשמי המזרח התיכון. כוננות הוכרזה בכוחות האמריקאיים השוהים דרך קבע באזור, ובכלל זה הצי השישי בים התיכון והצי השביעי שבאזור המפרץ. נושאות מטוסים אמריקאיות קיבלו פקודה שלא להתקרב למפרץ הפרסי.
מזכיר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, היה בין הבכירים האמריקאים שהגיעו בסתיו לביקור בהול בישראל בניסיון להניא מתקיפה בעיתוי כל כך רגיש, ועזב חזרה לארצות־הברית בלי שקיבל התחייבות מנתניהו להתראה ישראלית בזמן סביר - 72 שעות מראש לכל הפחות.
בניגוד לפגישה עם נתניהו, אצל ברק הוא גילה פחות נחרצות מבעבר, לצד הבטחה מעורפלת להתראה ישראלית מוקדמת לארצות־הברית, אבל קצרה הרבה יותר מהזמן שביקש הממשל האמריקאי. פאנטה שמע מברק לראשונה כי ההחלטה בעניין היא בידיו של ראש הממשלה. גם זה היה ניואנס חדש. בכל המגעים שלו ושל בכירי ממשל אובמה, הרושם שנוצר היה ששר הביטחון ברק הוא המוביל את תוכנית התקיפה באיראן - עם תמיכה וגיבוי מוחלט של ראש הממשלה. לראשונה שמעו בקולו של ברק היסוס לא אופייני.
לא רק פאנטה. גם בכירים אחרים בממשל ובמערכת הביטחון האמריקאית חזרו מישראל בתחושה שנתניהו רציני בכוונתו לתקוף ערב הבחירות לנשיאות. גם המעט לו ציפו - התחייבות ישראל להתראה מוקדמת לארצות־הברית לפני מבצע כזה - לא ניתן להם.
נתניהו היה נחוש להתקדם לקראת מבצע באיראן. אבל כדי שהרמטכ"ל גנץ ייתן הוראה לפיקוד הבכיר להתחיל בדריכת הכוחות לקראת המראת מטוסי חיל האוויר למשימה שלקראתה הוא נערך במשך קרוב לשלוש שנים, הוא היה זקוק לתמיכתו של איש אחד - שר הביטחון ברק.
באוקטובר 2010, ושנה אחר כך, בסתיו 2011, הם הלכו יד ביד מול חומת ההתנגדות של בכירי מערכת הביטחון - שני רמטכ"לים מכהנים, שני ראשי מוסד - ומול נשיא אמריקאי אחד. עכשיו נתניהו היה זקוק לברק יותר מתמיד. אבל באוקטובר 2012 הוא כבר לא היה בטוח שברק יתמוך בעיתוי שבחר לתקוף. בין שניהם נפל דבר.
מידע לוהט בטלפון המוצפן
היחסים המיוחדים בין השניים הגיעו לסיומם בספטמבר. ברק יצא לביקור מדיני בוושינגטון, לפגישות עם מזכיר ההגנה פאנטה, ידידו האישי, עם ראש המועצה לביטחון לאומי, תום דנילון, ועם בכירים אחרים בממשל האמריקאי. במידה מסוימת, היה זה ביקור הכנה לזה של נתניהו בדיוני העצרת הכללית של האו"ם.
נתניהו שקד באותם ימים על הכנת נאום "הקווים האדומים" של ישראל מול האצת קצב ייצור הצנטריפוגות באתרי הגרעין האיראניים. בקשתו להיפגש עם הנשיא אובמה במהלך ביקורו בניו־יורק נתקלה בסירוב מנומס בנימוק של "בעיות בתיאום לוח הזמנים".
לאורך שנים מפגש בין נשיא ארצות־הברית וראש ממשלת ישראל במהלך דיוני העצרת הכללית של האו"ם היה עניין כמעט מסורתי. לא הפעם. יחסי נתניהו־אובמה היו בשפל המדרגה; אי־אמון וחשדנות מוחלטת, ולא פחות מכך - גם תיעוב הדדי. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, וראש ממשלת בריטניה באותה עת, דייוויד קמרון, שמעו את הנשיא מכנה את ראש ממשלת ישראל "שקרן", ובלשכת ראש הממשלה בירושלים דיבר נתניהו על אובמה כַּנשיא העוין ביותר לישראל שישב בבית הלבן מאז ימי ג'ימי קרטר.
ברק, ביחסיו הטובים עם צמרת הממשל וכמי שזכה לאמון הנשיא עצמו, היה זה שתיחזק את מערכת היחסים עם וושינגטון, בשיתוף נתניהו ובתיאום מוחלט עימו. אבל כל זה נמשך רק עד לאותו ביקור בארצות־הברית, בסוף השבוע השלישי של ספטמבר 2012.
בשגרירות ישראל בוושינגטון הופתעו לשמוע על שינוי מסלול בביקור שר הביטחון: ב־20 בספטמבר יצא ברק מוושינגטון לשיקגו לפגישה עם ראש העיר, רם עמנואל, מי שהיה ראש הסגל של הנשיא אובמה, ידידו הקרוב ואיש אמונו המוחלט. מה לברק ולרם עמנואל?
גם שגריר ישראל בוושינגטון, מייקל אורן, היה בין המופתעים. לא רק מכך שהוא לא הוזמן על ידי שר הביטחון להצטרף אליו, הוא גם לא עודכן בזמן אמת בביקורו של השר בשיקגו ולא ידע כיצד לפרשו. מי שכן ידע לפרש את ביקורו של ברק והשלכותיו, היה היועץ לביטחון לאומי, האלוף יעקב עמידרור, ששהה באותה עת בבירה האמריקאית.
הקצין הבכיר, החובש כיפה סרוגה, נחשב לאחד המבריקים שבין אנשי קהיליית המודיעין, ומי שנחשב מועמד לתפקיד ראש אמ"ן. עמידרור, מקורב מאוד לנתניהו, אישית ופוליטית, קנה לו שם ביכולת הניתוח האסטרטגי שלו וקריאת מהלכים מדיניים וביטחוניים. כאיש צבא היו לו גם הרבה שעות ברק, ובין השניים הייתה הערכה הדדית ולא מעט שיחות אישיות, בהן עמידרור למד להכיר את היצירתיות והמניפולטיביות של ברק. הסנסורים של עמידרור נדרכו כששמע שברק עומד להיפגש עם עמנואל. הוא חשד כי לא מדובר במפגש רעים שבגללו הטריח עצמו ברק מוושינגטון לשיקגו. המידע הועבר מיד בטלפון המוצפן המחבר בין השגרירות בוושינגטון ובין לשכת ראש הממשלה.
ברק היה בעיצומה של הפגישה בארבע עיניים עם עמנואל, כאשר התורן בלשכת ראש הממשלה בירושלים התקשר ליוני קורן, ראש לשכתו של שר הביטחון, שהמתין מחוץ לחדרו של ראש עיריית שיקגו. "ראש הממשלה מבקש לשוחח בדחיפות עם שר הביטחון".
קורן: "תוכל להשיג אותו בתוך עשר דקות".
התורן: "ראש הממשלה מבקש לשוחח עם ברק עכשיו".
קורן: "אני אוציא אותו מהפגישה".
לאחר כמה דקות התחדש הקשר עם לשכת רה"מ. התורן בלשכה אמר כי ראש הממשלה ירד מהקו.
כשעה אחרי הפגישה עם עמנואל, נפגש ברק עם ראשי הקהילה היהודית בשיקגו. הטלפון של קורן צילצל שוב. הפעם היה זה עמידרור שביקש גם לדבר עם שר הביטחון.
קורן: "הוא עכשיו בפגישה עם ראשי הקהילה היהודית בשיקגו. אם זה דחוף אוציא אותו".
עמידרור: "מה אתם עושים בשיקגו?"
קורן: "רוקדים. לא היה לנו מה לעשות..."
עמידרור: "זה נכון שנפגשתם עם ראש העיר, רם עמנואל? למה לא הזמנתם את השגריר בוושינגטון?"
קורן: "לכל פגישה שלך אתה מזמין את השגריר?"
ברק סיים את פגישותיו בשיקגו וחזר לוושינגטון בלי שדיווח ללשכת ראש הממשלה ולשגרירות על תוכן שיחתו עם עמנואל. כשנשאל על הנסיעה, סיפר כי מדובר בפגישה פרטית בין ידידים ותיקים, כזו שנקבעה מזמן והתקיימה רק עכשיו, כשנוצרה הזדמנות מתאימה.
קורן התקשה להבין את המהומה בשגרירות בוושינגטון ואת החשיבות שייחס ראש המועצה לביטחון לאומי לפגישה עם עמנואל. הרי הנסיעה לשיקגו לא הייתה סודית. במשרד החוץ ידעו עליה, כך גם הקונסוליה בשיקגו וביחידה לאבטחת אישים בשב"כ, שתיאמה את סידורי הביטחון בנסיעה וביעד הביקור.
קורן לא ידע כי מלבד עמידרור, יש עוד מישהו שמתחיל לשאול שאלות ולנסות להבין מה בדיוק חיפש ברק אצל אחד האנשים המקורבים ביותר לנשיא אובמה.
תרגיל לשגריר
נתניהו רתח. הוא ניסה להשיג את אהוד ברק בטלפון המעורבל, וכשהבין שהפגישה עם רם עמנואל בעיצומה ירד מהקו. נתניהו, חשדן מלידה, חשד אותו לילה שברק "מכר" אותו והעביר מסר לנשיא, לפיו ראש הממשלה מתכוון לתקוף באיראן ערב הבחירות לנשיאות ארצות־הברית, וכי הוא, ברק, לא ייתן לכך יד.
בבוקר המחרת נועד נתניהו בלשכתו עם שר האוצר, יובל שטייניץ. "תיזהר מברק. הוא עשוי לעקוץ אותנו בעניין תקציב הביטחון", פתח שטייניץ.
נתניהו: "לא רק בעניין התקציב. אתה יודע מה הוא עשה בעניין המדיני? הוא נסע לארצות־הברית כדי ללבות את הסכסוך בינינו ובין האמריקאים וכדי להצטייר כמושיע, המתון שמפייס בין הצדדים".
בזכות העדכון שקיבל מעמידרור, החליט נתניהו להתעדכן על פגישות נוספות של ברק בוושינגטון.
לברק נקבעה פגישה עם תום דנילון, ראש המועצה לביטחון לאומי. הפגישה הופיעה בסדר היום המתוכנן של ביקור ברק - וגם אצל השגריר מייקל אורן, שהגיע למשרדי המועצה לביטחון לאומי וביקש להשתתף בפגישה. אלא שבשל "בעיה כלשהי שקשורה בזיהוי" עוכב השגריר בכניסה לבניין. לאחר שאורן הצליח להיכנס, נמסר לו כי הפגישה כבר בעיצומה ולפי בקשת הצדדים חלקה הראשון הוא בארבע עיניים. לא ברור מדוע מודר השגריר מהפגישה. האם הייתה זו יוזמה של ברק, שלא היה מעוניין שתוכנה יגיע לירושלים, או שאולי היה זה דווקא דנילון, שהעדיף, על רק יחסי הממשל האמריקאי עם אורן, כי השיחה עם ברק תתקיים בלעדיו.
כאשר שמע עמידרור על העיכוב בהגעת השגריר אורן לפגישה, הוא חשד כי הפגישה לא הייתה בדיוק בארבע עיניים, וכי בשלב מסוים נוספו לה עוד זוג עיניים: אורח מיוחד, שהגיח דרך הדלת שמחברת בין החדר הסגלגל של הנשיא ולשכת ראש המועצה לביטחון לאומי...
האומנם היה זה הנשיא אובמה עצמו כפי שחשדו בלשכת ראש הממשלה, שנכנס לשמוע את המסר שהביא עימו שר הביטחון הישראלי? ואולי מישהו אחר? כך או כך, אותה דלת נפתחה לא אחת במהלך פגישות של מנהיגים ישראלים עם היועץ לביטחון לאומי בוושינגטון, והם מצאו עצמם לא אחת מול נשיא ארצות־הברית.
אובמה, ועובדה זו בלטה מאוד בכל המפגשים ביניהם, חיבב אישית את ברק ואהב את השיחות איתו, את הנכונות שלו להקשיב ואת יכולת הניתוח המבריקה שהציג לו שר הביטחון. ברק, בהשוואה לנתניהו, לא הטיף לנשיא, לא הרצה לו שוב ושוב על השואה ועל הסכנה הקיומית לישראל מהפצצה האיראנית. ברק דיבר במקום זה על החשש שאיראן הגרעינית תכניס את המזרח התיכון כולו לסחרור גרעיני ותהווה סכנה גדולה לארצות־הברית ולאינטרסים שלה באזור, לא פחות מן האיום על ישראל.
הוויכוח בין שר הביטחון לבין הנשיא האמריקאי היה על הדרך. ברק האמין כי רק מבצע צבאי של ישראל ינטרל את האיום הגרעיני האיראני לשנים אחדות, והוא עשה ככל שניתן כדי להשיג את תמיכת נשיא ארצות־הברית במהלך. לא היו לו אשליות על השתתפות צבא ארצות־הברית בתקיפה, אבל הוא רצה לפחות לקבל את הכלים שיאפשרו לו לצאת למתקפה אפקטיבית: מטוסי התדלוק החדשים והפּצצות חודרות בונקרים, מן הסוג שהיו רק בידי האמריקאים.
לכל אורך הדרך בשיחות עם נתניהו וברק, אובמה דיבר על הדרך הדיפלומטית: גיוס קואליציה בינלאומית לסנקציות כלכליות כבדות על איראן שיובילו את השלטון בטהרן לשולחן המשא ומתן ולהסכם ארוך טווח על הקפאת תוכנית הגרעין. מבחינתו, האופציה הצבאית קיימת, אבל רק לאחר שימצה את כל הדרכים האחרות.
כפיות טובה ופרנויה
נתניהו התקשה להשלים עם החשד שברק, האיש שהיה שותף לכל המהלכים והתכנונים, נטש אותו רגע לפני ההזדמנות האחרונה לתקוף באיראן. הוא לא הבין מה היה המניע של שר הביטחון. האם רצה להצטייר בפני אנשי הנשיא, ואולי בפני הנשיא עצמו, כמי שמונע את תקיפת הגרעין האיראני ערב הבחירות לנשיאות ארצות־הברית, בעוד נתניהו רק רוצה לסבך את הנשיא במלחמה?
מבחינת נתניהו הייתה זו כפיות טובה מצידו של ברק. הוא הרי השאיר אותו במשרד הביטחון, למרות התנגדות בכירי מפלגתו, גם לאחר שברק נטש את מפלגת העבודה ונשאר עם סיעה שבה חמישה חברי כנסת בלבד, וארבעה מהם קיבלו תפקידי שר. בזכותו ברק מטייל בעולם, נפגש עם נשיאים וראשי ממשלות, וזו הכרת התודה מצידו?
נתניהו העלה מן האוב חשדות ישנים נגד ברק, כמו פגישה לא צפויה בינו לבין אובמה בוועידת איפא"ק כמה חודשים קודם לכן. נתניהו תיאר איך נפרס וילון בין אחד מאולמי הוועידה וחדר סגור כלשהו, שם הנשיא האמריקאי והשר הישראלי ניהלו שיחה במשך כשעה, כשהם יושבים על כיסאות פלסטיק צמודים זה לזה. ברק דיווח לנתניהו על תוכן השיחה, אבל עתה, כשמפלס החשדנות ביניהם עלה, ובשיא הזעם על ברק, נתניהו שיכנע את עצמו כי כבר באותה פגישה נרקמה העסקה בין השניים לטרפוד התקיפה באיראן בַּמועד שהיה הנוח ביותר מבחינתו - שבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות־הברית.
האם אכן רמז שר הביטחון בפגישות בשיקגו ובוושינגטון על תקיפה אפשרית? לא בטוח. מה שכן, בעקבות אותן פגישות העריכו בבית הלבן כי ראש הממשלה ושר הביטחון כבר לא רואים עין בעין את הצעדים שיש לנקוט נגד הגרעין האיראני.
ברק והאנשים שהיו בסוד הדברים לא חושפים עד היום מה נאמר בשיחות עם עמנואל ודנילון. כולם מכחישים בתוקף כי באותן פגישות ברק העביר מסר לנשיא, שהוא כשר הביטחון לא ייתן ידו לתקיפת הגרעין האיראני ערב הבחירות לנשיאות. ברק עצמו ואנשיו טוענים כי זו הייתה "פרנויה" של ראש הממשלה.
אבל בסביבתו של נתניהו מתעקשים: ברק "מכר" את נתניהו. כמה ממקורביו אף טוענים כי ברק כי העלה בפני האמריקאים את הסברה כי תוכנית ההתקפה באוקטובר 2012 היא בלוף של ראש הממשלה במטרה להביא את אובמה להגביר את הלחץ על האיראנים.
עד כמה באמת היה נתניהו נחוש להורות לרמטכ"ל לדרוך את חיל האוויר לקראת תקיפה באיראן במחצית השנייה של אוקטובר 2012? ברק עצמו מאשר כי בפרק הזמן הזה הגיע אליו שליח בכיר מאוד מנתניהו שביקש את הסכמתו למועד תקיפה חדש באיראן: ערב הבחירות לנשיאות. הוא הבין מיד כי מדובר במלכודת לאובמה, והגיב מיד: No way. אין מצב.
בלי ויסקי וסיגרים
כשברק חזר לישראל מפגישותיו בוושינגטון ובשיקגו, נתניהו היה כבר בדרכו לעצרת האו"ם, לקראת מה שתואר כנאום מכונן בפני באי העצרת. שר הביטחון לא זיהה בזמן אמת את עליית לחץ הדם בבלפור 3, מעון ראש הממשלה, ובלשכתו שבירושלים. הוא המתין לשובו של נתניהו כדי ללבן את מה שבעיניו נראה כ"אי־הבנה" וחרחור מדון מצד שרי הליכוד, והאמין שזה משבר זמני וחולף, וכי שיחה אחת ביניהם תפזר את העננה.
בעוד נתניהו נמצא עדיין בניו־יורק, ניסה ברק להפיג את המתח שבינו ובין ראש הממשלה. בראיון ל"ישראל היום" אמר: "ראש הממשלה ואני רואים את עניין איראן עין בעין... אי־אפשר לסמוך במאה אחוז על העולם וגם לא על ארצות־הברית..."
באותו הזמן, במלון ריג'נסי שבניו־יורק, המלון החביב על ראשי ממשלות בישראל, התקיימה פגישה בין נתניהו, שר החוץ ליברמן והיועץ האסטרטגי ארתור פינקלשטיין, שהציג בפניהם סקר סודי, לפיו מערך פוליטי משותף של הליכוד בהנהגת נתניהו וליברמן יגרוף 40 מנדטים בבחירות הקרובות.
יוני קורן, ראש לשכתו של ברק, שנשאר עוד כמה ימים בניו־יורק, ביקש לעלות לקומת ראש הממשלה בריג'נסי, ומצא אותה חסומה. נאמר לו כי חל איסור כניסה לקומה גם לבעלי אישורים ביטחוניים מיוחדים. קורן הופתע למצוא שם יועץ פוליטי של ליברמן, מה שחידד את סקרנותו. הוא דיווח ל"בוס" כי נרקמת ברית פוליטית בין נתניהו וליברמן, ברית שתהיה מן הסתם עוינת לברק.
כשחזר ראש הממשלה מניו־יורק היה ברור גם לו וגם לברק כי הסתיימה תקופה ביחסים ביניהם.
כבר לא יהיו פגישות בארבע עיניים בימי שישי בבוקר, שבהן, על כוסית ויסקי וסיגר קובני משובח, עלו וירדו נושאים שברומו של עולם – ולא רק בהקשר האיראני. ברק חדל להיות אישיות רצויה. לא במעון בבלפור ולא בבית המשפחה בקיסריה. פגישות ראש הממשלה ושר הביטחון עברו ללשכת ראש הממשלה. לרוב, בהשתתפות אחרים.
בשובם לישראל כינסו נתניהו וליברמן מסיבת עיתונאים דרמטית, שבה הכריזו על הליכה משותפת לבחירות.
עוד לפני המשבר ביחסים בינו לבין נתניהו, ברק ידע כי סיכוייו לחזור לממשלה לאחר הבחירות הם אפסיים, ולמעשה לא קיימים. הוא התקשה להבין איך הוא - שבכל הסקרים שבהם עלתה השאלה מי המתאים ביותר לתפקיד שר הביטחון מוביל בפער דו־ספרתי על פני כל מועמד אחר - מקבל שישה אחוזים בלבד כמועמד לראש ממשלה.
ברק גם התקשה להבין כיצד זה אינו מצליח לסחוף אחריו פוליטית אישים בולטים, ולא היה מודע ורגיש לניכור שנוצר בינו ובין בוחרים בשמאל ובמרכז הפוליטי, שלא השלימו עם הדרך שבה פרש מ"העבודה". גם הדימוי שלו כָּ"איש ממגדל אקירוב", ביטוי לתכונת הריחוק וההתנשאות שלו, לא תרם לעתידו הפוליטי.
בדצמבר 2012, חודש וקצת לפני מועד הבחירות, לאחר שבכל הסקרים "עצמאות" לא עברה את אחוז החסימה, הודיע ברק, כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים. את החסר בפעילות הפוליטית והמדינית הוא מילא עתה בעסקים חובקי עולם, מסייבר ועד קנאביס, ובביקורת חריפה על בנימין נתניהו, עד לפני זמן קצר שותפו בדרך המובילה אל הפצצת מתקני הגרעין באיראן.
מרצה רהוט, מומחה מאין כמותו לנתניהו, הוא מיצב עצמו כלוחם קומנדו שמדי פעם עלה ממעמקים כדי לשגר טיל מונחה לעבר ראש הממשלה. בסביבתו הקרובה של נתניהו יודעים לספר כי ברק אכן מצליח להכאיב לו בכל פעם שכזו. המפקד לשעבר יודע לגעת בעצביו הרגישים של ראש הממשלה. אנשים ששוחחו עם נתניהו על ברק, הופתעו ממידת העניין שיש לו בברק. אולי גם זיהו בו צער על הידרדרות היחסים ביניהם.
נתניהו מצא דרך משלו לסגור חשבון עם ברק. לא אחת טען כי מי שיזם את התקיפה בעיתוי כל כך רגיש היה בכלל ברק, מתוך מטרה לאלץ את אובמה להפעיל את מלוא עוצמתה של ארצות־הברית להגנת ישראל. לדבריו, ברק גם יזם את דחיית התרגיל המשותף עם ארצות־הברית, שבסיומו אמורה הייתה להתבצע התקיפה. עם זאת, נתניהו לא הכחיש כי אימץ את עיתוי התקיפה שהציע שר הביטחון.
"מה הוא רוצה ממני?"
המועד שבו חששו האמריקאים מתקיפה ישראלית - השבוע השלישי של אוקטובר - עבר. הבחירות בארצות־הברית הסתיימו והמטוסים עדיין לא המריאו. בנובמבר, בישיבה חשאית שהתקיימה בבית הלבן זמן קצר לאחר בחירתו המחודשת של אובמה, כינס הנשיא את פורום היועצים הבכיר לגיבוש עמדת ארצות־הברית לקראת פתיחת המשא ומתן הישיר מול האיראנים. במונולוג נדיר פרק את שעל ליבו בכל הקשור ליחסיו עם נתניהו.
"מה הוא רוצה ממני?" שיחזר אחד ממשתתפי הפגישה את דברי הנשיא, "אני הולך איתו כמעט בכל מה שהוא רוצה. יש בינינו שיתוף פעולה מודיעיני, הענקנו סיוע מיוחד ל'כיפת ברזל', אנחנו תומכים בישראל במועצת הביטחון ובמוסדות האו"ם. איננו מסכימים רק על דבר אחד: בעניין תקיפת אתרי הגרעין באיראן. ביבי רוצה עכשיו ומיד, ואילו אני בדעה שצריך למצות לפני כן את אמצעי הלחץ הדיפלומטי.
"יש רק דבר אחד שאני יכול לעשות כדי להוריד אותו מהגב שלי: לפתוח במשא ומתן עם איראן. מהרגע שזה יקרה, ישראל לא תעשה דבר. אם ביבי היה מאפשר לי, בתוכנית הסנקציות שלי הייתי מוריד את איראן על ברכיה. אבל בשל הלחץ שמופעל עלינו מצד ישראל, נגיע להסכם פחות טוב מזה שרצינו להגיע אליו". ¿
