ג'ון ביריון
ג'ון בולטון בן ה–70 עוד לא פגש מלחמה שלא אהב, והשבוע כמעט זכה לראות את חלומו הרטוב מתגשם: תקיפה אמריקאית באיראן | היועץ לביטחון לאומי, שתלה בלשכתו את מכתב הפרישה מהסכם הגרעין, מאמין שדיפלומטיה מיועדת לרכיכות, מתעב את האו"ם ושש אלי קרב עד כדי כך שאפילו טראמפ הודה: "די מדהים שאני זה שמרגיע אותו" | אבל האיש הכי מיליטנטי בבית הלבן מצויד גם בהרבה סבלנות, וימשיך לחכות לפקודת אש
אנשים שנכנסים למשרד חדש בדרך כלל תולים על הקירות תמונות, ציורים, פוסטרים, כל דבר שיכול לגרום תחושת חמימות ביום עבודה. ג'ון בולטון לא שונה. כשנכנס באפריל 2018 למשרד היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, מרחק מטרים ספורים מהחדר הסגלגל, תלה על הקיר את מה שידע שיעשה לו הכי נעים: עותק ממוסגר של הצו עליו חתם דונלד טראמפ וביטל את השתתפות ארה״ב בעסקת הגרעין עם איראן.
זה לא שבולטון מחפש עסקה אחרת. הוא שונא דיפלומטיה, בעיניו דיפלומטיה מיועדת לרכיכות ליברליות. ביטול עסקת הגרעין היה צעד משמעותי בדרך להגשמת החלום שהוא נושא לפחות 15 שנה: מלחמה נגד איראן. אפילו טראמפ יכול היה להבין את האירוניה הטמונה בכך שהוא נראה כמו יונת שלום ליד בולטון. ״אם זה היה תלוי בג׳ון, הוא היה יוצא למלחמה נגד כל העולם ביחד״, אמר טראמפ ביום ראשון לתוכנית ׳פגוש את העיתונות׳, ״זה די מדהים שאני זה שמרגיע אותו״.
בולטון בן ה־70 מעולם לא פגש מלחמה שהוא לא אהב. זו אפילו לא ביקורת או דעה סובייקטיבית. אוהדיו הגדולים — ויש הרבה כאלה בימין האמריקאי — נושאים את העמדה הזו בגאווה. ״אני אוהב את ג׳ון ומסכים עם הגישה ששלום עושים רק מעמדת כוח צבאית״, אומר יועץ לחבר קונגרס רפובליקני, ״אבל אני לא יכול לשים יד על התנ״ך ולהישבע שהוא לא מטורף לגמרי״.
בסוף השבוע שעבר היה בולטון כל כך קרוב להגשמת החלום, הוא כבר יכול היה להריח את אבק השריפה, אבל כמה דקות לפני הקליימקס שבר לו טראמפ את הפנטזיה כשביטל את ההתקפה נגד מטרות באיראן. זה קרה, במקרה או לא, מיד אחרי שטראמפ צפה באחד המגישים הבכירים של פוקס ניוז, טאקר קרלסון, אומר כי ״איראן היא לא איום על ארה״ב ואין סיבה לצאת למלחמה נגדה״. טראמפ טען כי ביטל את התקיפה כיוון שהתברר לו כי מספר ההרוגים הצפוי היה גדול, אבל אף אחד לא באמת מאמין לזה. גורמים בפנטגון אכן מיהרו להדליף השבוע כי הערכת מספר ההרוגים היא אחד הדברים הראשונים שנשיא מקבל לפני כל מבצע צבאי, וטראמפ או שהעמיד פנים שלא ידע או שפשוט שכח. כך או אחרת, בולטון שמר על איפוק פומבי. סבלנות היא תכונה שהובילה אותו כל הקריירה.
בולטון מקובע על איראן לפחות מאז המהפכה האיסלמית של 1979, אז היה רק פוליטיקאי מתחיל, והביא את הגישה הזו לכל תפקיד שהגיע אליו. ב־2002, כשהאמריקאים התחילו לבנות קייס למלחמה בעיראק, היה בולטון חלק מהצוות הביטחוני של ג׳ורג׳ בוש ומשך מיד לכיוון איראן, אותה הגדיר ״איום על ארה״ב, בדיוק כמו צפון־קוריאה ועיראק״. דיפלומט אנגלי אמר אז לניוזוויק בסרקזם בריטי מעודן: ״כולם רוצים לנסוע לבגדד, הגברים האמיתיים רוצים ללכת לטהרן״.
שנה לאחר מכן, בביקור בישראל, אמר בולטון לראש הממשלה, אריאל שרון, כי ארה״ב ״תהיה חייבת״ לטפל באיראן. בולטון, אגב, הוא מתנגד חריף לפתרון של שתי מדינות. בנאום שנשא בארץ לפני שנתיים אמר שהוא תומך בפתרון של "שלוש מדינות", במסגרתו ישראל, ירדן ומצרים מחלקות את עזה והגדה המערבית.
כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן בתחילת 2009 נתנה לבולטון חיים חדשים, במיוחד בזווית האיראנית. בהופעות שלו בפוקס ניוז הוא עלב באובמה שוב ושוב, קרא לו "נאיבי ונפוח", ופירסם ספר שנקרא, "כיצד ברק אובמה מסכן את העצמאות של ארה״ב". ״כשהתחיל המו״מ הבינלאומי עם האיראנים, ג׳ון כמעט חטף שבץ״, אומר היועץ הרפובליקני, ״הוא לא האמין שבכלל יושבים סביב שולחן עם האנשים האלה״.
בשיא המגעים על עסקת הגרעין, פירסם בולטון מאמר בניו־יורק טיימס תחת הכותרת "כדי לעצור את הפצצה של איראן, צריך להפציץ את איראן״. במאמר טען כי דיפלומטיה היא בזבוז זמן והדרך היחידה היא פעולה דומה להפצצת הכור העיראקי בידי ישראל ב־1981. אבל ההסכם נחתם, ובולטון הפסיק לישון בלילות. ״הוא באמת חשב שארה״ב הייתה תחת איום קיומי בגלל ההסכם הזה״, אומר היועץ, ״אני אוהב את ג׳ון ומתנגד להסכם, אבל נו באמת, איראן היא לא איום על ארה״ב בשום צורה, ואם גם ה־CIA וגם המוסד אישרו שהיא עמדה בהסכם, אני מאמין להם״.
ובולטון לא מאמין להם?
״אני מניח שהוא מאמין, אבל זה לא משנה. הוא מתנגד באופן גורף להסכמים עם האיראנים. או שהם ייכנעו לגמרי או שהולכים למלחמה. ג׳ון כל כך רצה את תפקיד היועץ לביטחון לאומי, שהוא ציצמם את רשימת המדינות שהוא רוצה להפציץ לצפון־קוריאה ואיראן. את צפון־קוריאה הוא הפסיד כשטראמפ התאהב בקים ג׳ונג און, אבל עכשיו הוא היה כל כך קרוב, זה בטח שבר לו את הלב״.
"לא מקור אמין"
ג׳ון רוברט בולטון נולד בבולטימור, בן לאבא כבאי ואמא עקרת בית, והיה מעורב בפוליטיקה מגיל צעיר. כנער התנדב ב־1964 לקמפיין הנשיאותי של בארי גולדווטר, שמרן קיצוני שפחות או יותר המשיך את מלחמת האזרחים של הדרום נגד הצפון, ובין היתר אמר ש״מדינות החוף המזרחי צריכות להיסחף לים״. גולדווטר הפסיד ללינדון ג׳ונסון באחת התבוסות הקשות בהיסטוריה, ובולטון לקח את זה אישית. הוא הלך עוד יותר ימינה.
עם האידיאולוגיה הזו הגיע לאוניברסיטת ייל, צעיר שמרן ממעמד הפועלים באוניברסיטה ליברלית ואליטיסטית. ברקע סערת מלחמת וייטנאם, בה הוא כמובן תמך בניגוד לרוב הסטודנטים, ותחושתו כמיעוט נרדף בייל קיבעה סופית את הטינה העמוקה שלו כלפי ליברלים. אחרי שסיים ללמוד משפטים הגיע לוושינגטון, הצטרף למשרד עורכי דין והחל במלחמת חורמה לקידום אג׳נדה שמרנית. ב־1985 כבר היה חלק מממשל רונלד רייגן, ואחרי הבחירות של 2000 טס לפלורידה כדי לעזור בקרבות הספירה החוזרת של הקולות במרוץ הכה שנוי במחלוקת, שהסתיים בהשבעתו של ג׳ורג׳ בוש.
בולטון הצטרף לצוות הביטחוני של בוש כמה חודשים לפני פיגועי ה־11 בספטמבר. אחריהם, החל תור הזהב האמיתי שלו. הוא יצא לחפש סיבות למתקפה צבאית מקובה ועד המזרח התיכון, וכמובן היה כוח מוביל בדרך למלחמה בעיראק. אפילו דונלד טראמפ הגדיר בעבר את מלחמת עיראק כטעות גדולה, או בשפתו ״big fat mistake״, וגם מרבית התומכים האחרים במלחמה הודו מאז בטעות. לא בולטון. ״הפלת סדאם חוסיין הייתה שווה את זה״, אמר.
השלב הבא בקריירה היה כאשר בוש מינה אותו בשנת 2005 לתפקיד השגריר באו״ם כפרובוקציה שאפילו טראמפ היה גאה בה. בוש תיעב את האו״ם רק קצת פחות מטראמפ, ושניהם גם יחד לא מתעבים את המוסד הזה כמו בולטון. באופן מפתיע, המינוי נתקל בהתנגדות בסנאט. לאמריקאים התחיל להימאס מהמלחמה בעיראק, ויותר־ויותר סיפורים צפו על הנטייה של בולטון לעוות מידע מודיעיני כדי שיתאים לעמדתו. בוש עקף את הסנאט ומינה את בולטון כשהקונגרס היה בפגרה.
בולטון היה באו״ם רק שנה וחצי ועזב את הממשל בטריקת דלת. בוש של הקדנציה השנייה היה נשיא קצת אחר ולקראת סוף נשיאותו אמר על בולטון: ״אני לא רואה בו מקור אמין". בולטון חזר לוושינגטון, הצטרף לשוק הפרטי, התעשר, והפך ֿלפרשן קבוע בפוקס ניוז. במשך שנתיים היה גם ראש ועדת קשרי החוץ של איגוד הרובאים, ה־NRA, כנראה הלובי החזק ביותר בוושינגטון — רק מעט יותר חזק מאיפא״ק — ופיתח קשרים עם גורמים רוסיים ששמותיהם צצו מאוחר יותר בחקירה של רוברט מולר.
הוא שקל לרגע לרוץ לנשיאות ב־2016, אבל הבין שאין לו סיכוי והפעיל את קשריו הרבים לנסות להשיג את תפקיד מזכיר המדינה. טראמפ דילג עליו, אז בעקשנות וההתמדה הרגילים, חזר בולטון שוב לפוקס ניוז, כשהוא יודע שטרמאפ מקבל את התדרוכים שלו בעיקר מערוץ הכבלים הזה והוא תמיד יהיה על הרדאר.
סרטון אזהרה לחמינאי
היועץ לביטחון לאומי הראשון של טראמפ, מייקל פלין, היה בתפקיד שלושה שבועות לפני שהתפטר והסתבך עם רוברט מולר. אחריו הזמין טראמפ את הגנרל ה"ר מקמאסטר ואת ג׳ון בולטון למר־א־לאגו. מקמאסטר, איש צבא מוערך מאוד, הגיע במדים. טראמפ התרשם והחליט ללכת עליו, גם כי ידע שבולטון קיצוני מדי אפילו בשבילו, אבל גם, לא פחות חשוב, כי חשב שהשפם של בולטון נראה מגוחך. בולטון, שוב, חזר לפוקס ניוז ולעסקיו הפרטיים, והמשיך להמתין בסבלנות האינסופית שלו.
במארס 2018 קרא טראמפ למקמאסטר ושאל לדעתו על האפשרות שבולטון יהיה היועץ לביטחון לאומי. טראמפ, אם להפריך מיתוס מקובל, לא באמת מפטר אף אחד בעצמו, לפחות לא בחיים האמיתיים שמחוץ לתוכנית הטלוויזיה "המתמחה". הוא מטיל את זה על אחרים, שולח ציוץ, או במקרה של מקמאסטר, שואל מה דעתו על מי שעשוי להחליף אותו. טראמפ ידע שבולטון יקדיש ימים ולילות לדחוף אותו למלחמות לא רצויות, אבל מקמאסטר לחץ עליו שלא לעזוב את עסקת הגרעין עם איראן, ולטראמפ נמאס מזה.
לטראמפ אין הרבה אמונות אידיאולוגיות, אבל לאורך שנים הוא מאוד עקבי בתמיכה בהתבודדות מוחלטת של ארה״ב. בעיניו כל מדינה בעולם צריכה לדאוג לעצמה ובגלל זה הוא גם נוטר טינה לנאט״ו ולאיחוד האירופי. במהלך הקמפיין הבטיח להוציא את ארה״ב מהמעורבות במזרח התיכון ולהקטין למינימום את טביעות האצבע הצבאיות שלה בעולם, מה שנתן לו תמיכה של לא מעט אנשי שמאל. אז מצד אחד טראמפ נוטה להתבודדות ומאידך בולטון סבור כי אמריקה צריכה לתקוף בכל מקום, אבל שניהם גם יחד חולקים טינה עמוקה כלפי כל הסדר העולמי המשותף שנבנה אחרי מלחמת העולם השנייה, מהסכמים צבאיים וכלכליים ועד עצם יצירת האו״ם.
״טראמפ לא מבין הרבה בענייני חוץ״, אומר היועץ, ״הוא לא קורא תדריכי מודיעין ויש מדינות שספק אם הוא מכיר או יכול למצוא על המפה. אני לא מוכן להישבע שהוא אפילו קרא את פרטי העסקה עם איראן. מקמאסטר הוא אינטלקטואל, הוא אהב דיונים ארוכים וירידה לפרטי פרטים, ולא התאים לטראמפ מההתחלה. ג׳ון נותן לו מנוחה מזה״.
לא כולם בתוך הבית הלבן אוהבים את מה שבולטון עושה. פקיד ממשל אמר בכתבת פרופיל גדולה על בולטון ב׳ניו יורקר׳: ״היועץ לביטחון לאומי אמור להקל על ההנחיות של הנשיא ועל שיתוף פעולה בין הרשויות הממשלתיות. התהליך הזה נשבר לחלוטין. בולטון לא קבע שום סדרי עדיפויות. אף אחד לא יודע מה המדיניות, מה חשוב, מה פחות חשוב. הראש לא קשור לגוף. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתה פגישה של ראשי כל המטות״.
כבר בשבוע הראשון שלו בתפקיד, נפלה על בולטון הזדמנות לשחרר ניצרה, אחרי התקפה כימית של אסד על פרבר בדמשק. בולטון הלך לפנטגון עם בקשה לאופציות תקיפה, אבל שר ההגנה לשעבר, ג׳ים מאטיס, נתן לו רק אחת: מתקפת טילי שיוט. בולטון היה מאוכזב. טילי שיוט זה לא מה שהוא בא בשבילו. מאז דילג בין ניסיון לדחוף להפצצה בצפון־קוריאה לניסיון להתערב צבאית בוונצואלה, אבל הלב היה באיראן. כבר בספטמבר שעבר ביקש בולטון מהפנטגון להכין אופציות צבאיות להתקפה. גורמים צבאיים נבהלו עד כדי כך שמיהרו להדליף את זה ל׳וול סטריט ז׳ורנל׳. ״אנשים היו המומים״, אמרו המדליפים, ״היה מפחיד לראות באיזו קלות דעת הבית הלבן מתייחס למלחמה עם איראן״.
בשנה שעברה טען בולטון כי "המדיניות המוצהרת של אמריקה צריכה להיות קץ המהפכה האיסלאמית לפני יום הולדתה ה־40". ב־11 בפברואר האחרון, כשהגיע יום ההולדת ה־40 ולא השתנה הרבה, שיחרר בולטון סרטון בו פנה ישירות לאייתוללה חמינאי: ״אתה אחראי לטרור נגד בני עמך והעולם כולו, אני לא חושב שיהיו לך עוד ימי שנה רבים ליהנות מהם״.
שבועות ספורים לפני ההתקפה שכמעט הייתה בסוף השבוע שעבר, דיווח הניו־יורק טיימס כי שר ההגנה בפועל, פטריק שנהאן, הציג, לבקשת בולטון, תוכנית שכללה שליחת 120,000 חיילים למזרח התיכון, כהכנה לאפשרות של עימות עם איראן. טראמפ הכחיש את הידיעה ואמר, ״אם ננקוט פעולה צבאית נגד איראן, נשלח הרבה יותר חיילים מזה״. כשנשאל השבוע האם יש לו אסטרטגיית יציאה למקרה שהמצב אכן ידרדר למלחמה, אמר טראמפ: ״אני לא צריך אסטרטגיית יציאה״. בולטון בוודאי חייך מתחת לשפם, אולי הוא עוד יקבל את המלחמה שלו.
לפנייה לכתב/ת 
