שבת 11 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    המוסף לשבת • 27.06.2019
    שומרים שתיקה
    דורון אגסי, מנהל עמותה שמטפלת בפוגעים בחברה החרדית, לא בטוח שפנייה למשטרה היא תמיד הרעיון הכי טוב רחלי רושגולד־גוטליב, שנפגעה בעצמה כילדה ועכשיו מעבירה הרצאות לנשים חרדיות, משוכנעת שחייבים לשבור את קשר השתיקה, כי "אחרת מקרים לא מטופלים שנים" ושמעון, עסקן ביישוב בו התרחש אונס הילדה בת ה־7, מסביר ש"רוב האנשים פה מסתובבים עם הראש למטה, הם בקושי שמעו על הפרשה" על דבר אחד שלושתם מסכימים: גם בחברה הסגורה הזו רואים לאט־לאט שינוי בהתייחסות לפגיעות מיניות
    יפעת ארליך | איור: רות גוילי

    "אם יש מקרה למשל של מורה שפגע בילד, והצדדים מגיעים לרבנים, זה לא יגיע למשטרה. כל עוד יש שיתוף פעולה וחרטה מכיוון התוקף, לצד לחץ מהמשפחה שלו שלא לפתוח את זה, ישלחו את המורה לטיפול. יסגרו את זה שם", אומר שמעון, עסקן מוכר ביישוב שבו התרחש אונס הילדה בת ה־7 שזעזע את המדינה בשבועיים האחרונים. "לעומת זאת, כשיש חשד שמדובר בפלסטיני, אז כן ירוצו עם זה למשטרה. אבל האמת היא שבסיפור כזה כל רב היה ממליץ להתלונן בסוף".

     

    שמעון מכיר היטב את המשפחה של הילדה. "המקרה הזה יצא מכלל שליטה. אני בטוח שהרבנים לא מרוצים מהאופן שבו זה יצא החוצה, עם כל הפאניקה של התקשורת סביב החטיפה והאונס. המשפחה עצמה עוברת ימים לא קלים. מדובר במשפחה מרובת ילדים במצב כלכלי לא טוב. ההורים מנסים לעשות ככל יכולתם".

     

    ביישוב החרדי שבו אירעה הפרשה הנוראית, ראו השבוע איך היא הגיעה לשיאה עם שחרורו של החשוד היחיד מחמוד קטוסה וביטול כתב האישום נגדו. אך מעבר לדרמה המשפטית, הפרשה שטילטלה מדינה שלמה גם הפנתה זרקור לפצע פתוח ביישוב ובחברה החרדית כולה: קשר השתיקה סביב עבירות של פגיעה מינית, שאט־אט גם נפרם.

     

    "יותר חשוב הצ'ולנט"

     

    "הדיבור על מוגנות - כלומר מודעות לעניין הפגיעה המינית - נכנס לאט־לאט", אומר שמעון. "היום מבינים גם בחינוך החרדי שאי־אפשר לברוח מזה. מה שעדיין לא מספיק מסבירים לילדים הוא שרוב הפגיעות הן בתוך המשפחה או בתוך הקהילה, בבתי כנסת, במקוואות, בחדרי מדרגות. ואז זה כאמור נסגר על ידי הרבנים".

     

    הציבור לא מתקומם שזה נפתר כך בחדרי חדרים?

     

    "אני פעיל בקבוצות ווטסאפ שבהן נמצאים האנשים היותר מודרנים. שם בהחלט יש התמרמרות. אבל רוב התושבים ביישוב שלנו מסתובבים על הראש למטה. הם עסוקים בהישרדות יומיומית, להשיג לחם וחלב. יש פה הרבה עוני, הרבה משפחות רווחה, ולכן לרווחה אין די משאבים כדי לטפל כמו שצריך במקרי התקיפות המיניות. ויש אנשים אדוקים שלא צורכים תקשורת. שבקושי שמעו על הסיפור של בת ה־7. הם הולכים להצביע בקלפי את מה שהרב קנייבסקי אומר, וזהו".

     

    ובכל זאת - השינוי מחלחל. מאז פורסמה פרשת האונס המזעזעת רחלי רושגולד־גוטליב מוצפת, גם רגשית וגם פיזית. הנייד שלה לא מפסיק לצלצל. הורים דואגים פונים אליה ומזמינים אותה לחוגי בית בנושא מוגנות בקהילות חרדיות בכל רחבי הארץ.

     

    היא אם לשלושה, אחות במקצועה ובעלת הכשרה כיועצת מינית. רחלי בת ה־32 עברה תקיפה ממושכת כילדה. "בתוכי נמצאת ילדה שבגיל 9 עברה פגיעה מייסרת ומתמשכת על ידי מכר של המשפחה, שלא היה לה מושג מה היא עוברת. היא רק ידעה שזה לא צנוע והרגישה מאוד־מאוד בודדה. בתוכי יש עדיין גם את הנערה בת 16 שפתאום כל הפגיעה צפה מחדש והיא משוחחת על כך עם אמה, שאובדת עצות. הרב אמר לה שבשום אופן לא תגיש תלונה במשטרה, כי זה יזיק לשידוכים. הוא כן המליץ לקחת אותי לרופא נשים, כי יש דברים שחשוב מאוד לבדוק. אז בדקו לי את הגוף, אבל אף אחד לא בדק לי את הנפש".

     

    לפני כשלוש שנים הייתה רחלי בין מקימות דף הפייסבוק "לא תשתוק" שבא לתת מענה לפגיעה מינית בחברה החרדית. "בלי להתכוון הפכנו לכתובת למענה והיום אנחנו מתפקדים בפועל כמרכז סיוע לכל דבר. לפני כשנה גם חברנו לארגון הבינלאומי JCW שמטרתו בין השאר לטפל בנדידת פדופילים בקהילות היהודיות. הקמנו מעין מאגר מידע על מי שנעים מקהילה לקהילה בלי פיקוח".

     

    פרשת הפדופילית מלכה לייפר, שסיבכה בין היתר את סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, הפנתה זרקור לתופעה הקשה של "נדידת פדופילים" בחברה החרדית, שלא אחת מתרחשת בחסות חוק השבות - המאפשר מעבר קל של פוגעים מארץ לארץ, מיישוב ליישוב, לא פעם בגיבוי מלמעלה. "בעיניי ההתנהלות של ליצמן בפרשה היא מזעזעת. הכעס עצום. השקענו משאבים רבים לחשוף את ההתנהלות של אותה פוגעת, ואת החיפוי שקיבלה ממנהיגים חרדים. זו התנהלות שנובעת מבורות, לא מרוע. מעולם אף אחד לא ישב איתו והסביר לו מהן ההשלכות של פגיעה מינית בילדים".

     

    מלשכת סגן השר ליצמן נמסר: "מבחינת ליצמן, עבריינות מין ופגיעה מינית כמוה כרצח. אין ולא תהיה כל סלחנות כלפיה, ומקומם של הפוגעים מינית בכלא ללא הקלה. לצערנו, מדובר בעלילת דם מרושעת שכביכול קיימת סלחנות אצל ליצמן ולשכתו כלפי עבריינים שפוגעים מינית במגזר החרדי. אין ולא הייתה מעולם כל אפליה בלשכת ליצמן לטובת עברייני מין. הניסיון ההזוי להדביק לליצמן תמיכה בעברייני מין היא שקרית, מרושעת ונוראית. לגבי פרשת לייפר, אנו בטוחים שאין כל שחר להדלפות ולהכפשות על סגן השר בנושא".

     

    פרשת האונס של הילדה בת ה־7, הציפה מחדש את הנושא בכל החברה החרדית. "קיבלתי טלפון באמצע הלילה ממישהי שנאנסה על ידי אבא שלה ממש באותו הערב. הסברתי לה מיד מה עליה לעשות ושלחתי אותה לבדיקות וכך גם הצליחו לאתר ראיות. ויש גם פניות אחרות שבהן התפקיד הוא להיות האוזן הקשבת. צריך לעקור מהיסוד את התפיסה שנפגע מינית הוא סוג ב'. יש כל כך הרבה סטיגמות לא נכונות, כאילו שמישהו נהנה מהפגיעה המינית. נפגע מינית הוא גיבור ששרד אלימות. השינוי איטי אבל הוא קורה".

     

    רחלי הגיעה השבוע לחוגי בית גם באותו יישוב מדובר. "פגשתי נשים עם תשוקה אדירה לשמוע. הורים שבהתחלה היו היסטריים ושאלו המון שאלות. מדובר בנשים מאוד חרדיות שלא יודעות איך פייסבוק נראה, שמעולם לא העזו לדבר אחת עם השנייה על הנושא. בסוף השיחה ההורים היו הרבה יותר רגועים".

     

    עבור רחלי זו גם סגירת מעגל אישית. "היום בהרצאות שאני מעבירה אני מתרגשת כל פעם מחדש. אני מרגישה איך אני עושה תיקון לאמא שלי היקרה והאהובה ז"ל, שפשוט לא ידעה איך לסייע לבת שלה. אמי לא אהבה בהתחלה את הפעילות שלי בנושא. אבל פעם אחת, אחרי שבאמצעות פרסום שלנו הצלחנו ללכוד פדופיל, היא פתאום אמרה לי כמה היא גאה בי. אז ניהלנו לראשונה שיחת עומק והמעגל נסגר".

     

    גם סבא של רחלי, חסיד גור אדוק, אמר לה: "רחלי, בשביל מה לך כל זה? תפעלי עבור בני ביתך. תבשלי צ'ולנט טוב לשבת. זה מה שחשוב". רחלי מספרת שענתה לו: "סבא, אם תראה עני רעב ברחוב לא תיתן לו צדקה?" הסב ענה מיד: "ודאי שאתן". "אז למה לא תיתן לילדך? למה לא תפעל עבור בני ביתך? הוא חייך וראיתי את ההבנה אצלו".

     

    איך מתנהלת הרצאה כזו שלך כזו?

     

    "קודם כל אני מנסה להרגיע. להתייחס לדברים בפשטות. אני מסבירה איך מלמדים ילדים מה זה פרטיות. צריך להסביר לקטנים בבית כבר בגיל שלוש שלכל ילד יש מגירה פרטית שאסור לאף אחד לפתוח אותה בלי רשות. בהמשך כשמקלחים אותם מסבירים לילדה או לילד שעכשיו אני חופפת את הראש ומסבנת את היד, ועכשיו את האיבר הפרטי שהוא רק שלך ואין לאף אחד רשות לגעת בו. ושאם מישהו נוגע בהם צריך לברוח ולצעוק ולבוא ולספר להורים. חוברת הסברה שאנו מפיצים בהרצאות מסבירה להורים איך לזהות פוגעים ואיך לאתר סימנים אדומים אצל ילדים שנפגעו. הרי בטיפת חלב מלמדים אמא מה עושים כשהילד נחנק. אין שום סיבה שלא ילמדו הורים מה לעשות כאשר מזהים פגיעה מינית".

     

    ואיפה ההבדלים בין החברה החרדית לכללית?

     

    "החברה החרדית מקדשת ערכים, שהם יפים כשלעצמם, כמו צניעות ולשון הרע. אבל שני הערכים האלה מתנגשים לצערי הרב עם חשיפה וטיפול בפגיעות מיניות. מגיל צעיר מלמדים אותנו בגן שירים על לשון הרע, אבל לא מלמדים שלדווח על תוקף זה ראוי ורצוי. בערים חרדיות יש יותר מדי ילדים שלצערי מסתובבים בלי השגחה, ואם קורה משהו, עד שכבר מישהו מפר את קשר השתיקה אז מתחילים בהתלבטות. במקום ללכת למשטרה הולכים לרב, ואז חושבים על המשפחה של התוקף ומבינים כמה הם מסכנים. וככה במשך שנים מקרים לא מטופלים. ואילו אני מאמינה שהחברה החרדית יכולה להיות חברת מופת בנושא הזה, כי הגבולות אצלה מאוד ברורים. זה יקרה אחרי שהציבור יפסיק לשתוק".

     

    לתקן את הגשר

     

    דורון אגסי גם הוא מכיר מקרוב את נושא הפגיעות המיניות בחברה החרדית, אבל מכיוון קצת אחר, ולכן עמדתו שונה מזו של רחלי. עמותת "שלום בניך", אותה הקים לפני 15 שנה, מטפלת גם בנפגעים - אבל גם בפוגעים בחברה החרדית. ולמרות האינסטינקט הראשוני של להירתע מטיפול בצד הזה של המשוואה, אגסי מסביר שאין פתרון לאחד בלי השני.

     

    "אני מגיע מהחברה הדתית־חרדלית. למדתי עבודה סוציאלית ועבדתי בפנימייה לילדים בסיכון, והבנתי שיש בעיה בנושא בקהילות החרדיות. יש ריבוי פגיעות ומיעוט מענים, והמדינה לא יודעת איך לטפל בזה. לנו חשוב שהטיפול שלנו יהיה מקצועי ויותאם תרבותית למגזר. זו עמותה שפועלת יחד עם הרבנים, מבפנים".

     

    אבל מה עם פנייה למשטרה? זה לא צריך להיות המענה הראשון?

     

    "יש חובת דיווח על פי חוק, ואנחנו ממלאים אותה. אבל מודל הטיפול הישראלי בנושא, שמבוסס על המודל האמריקאי, הוא שגוי ביסודו. הוא מחייב כל גורם במערכת לדווח למשטרה על תוקף, גם אם הדבר פוגע בקורבן.

     

    "מעבר לזה, יש אלפי, אולי רבבות אנשים, שהמדינה יודעת שהם מסוכנים. היא מעניקה טיפול רק לכאלה שכבר הורשעו, וגם זו מדיניות רק של חמש השנים האחרונות. אין שום מענה טיפולי לאדם שפונה ואומר, 'אני מפחד שאני אפגע במישהו'. פניתי לשרי רווחה וראיתי שאין עם מי לדבר. זו התנהגות חלמאית שבונה בית חולים ליד גשר שבור, שכל הזמן העוברים ושבים נפצעים בו, במקום לתקן את הגשר עצמו".

     

    אז איך מתבצע הטיפול אצלכם באדם שאומר, "אני עלול לפגוע במישהו"?

     

    "ברגע שמגיע אלינו פוגע, אנחנו קודם כל מוציאים הערכת מסוכנות. אי־אפשר לטפל בבן אדם בלי לוודא שיש מוגנות סביבו (הכוונה לוודא שהסביבה מוגנת מפניו - י.א). הרי בן אדם שמגיע לטיפול או אבחון אצלנו יכול למשל לפגוע במישהו בדרך. לפעמים חייבים להצמיד לו מלווה. לפעמים אנחנו נותנים המלצה לטיפול תרופתי ברמות שונות. לא לכולם זה המענה הנכון. אנחנו גם מאמינים בשותפות עם הקהילה".

     

    כלומר?

     

    "אני מאוד משתדל לא לקבל אדם לטיפול בלי שאשתו מעורבת. ואם הוא קטין - ההורים שלו. אנחנו תמיד משתדלים לערב גם מישהו מהקהילה. אדם שפוגע חי בתוך מארג קהילתי. בחברה החרדית הקהילה היא כמו קיבוץ עירוני, ולכן גם הסביבה חשובה להצלחת הטיפול".

     

    מה התפקיד של הרבנים?

     

    "הם מנהיגי הציבור, הכתובת הראשונה".

     

    אבל לא תמיד הרבנים מעודדים פנייה למשטרה.

     

    "זה מורכב. בעיניי לא תמיד המשטרה היא הפתרון האולטימטיבי. בסטטיסטיקה שאני ערכתי אחוז ההרשעות הוא פחות מ־15 אחוז מבין התלונות שמוגשות. ויש מחיר נפשי לפנייה למשטרה. לצערי ראיתי מקרוב כמה מקרים שתלונה במשטרה דלפה לתקשורת, ונפגעים זוהו על ידי סביבתם. הייתה למשל פעם ששיכנעתי בחורה שנפגעה להתלונן על אחיה, ולמחרת חברותיה של המתלוננת אמרו לה, 'זה נכון שזו את?' דלפה ידיעה עם פרטים מסגירים על המשפחה ומקום מגוריה. לא יכולתי להסתכל לבחורה הזו בעיניים. למה שמישהו ירצה להתלונן במשטרה אחרי זה? הבעיה המהותית היא לא בציבור החרדי אלא במדינת ישראל. היא הריבון, היא זו שבעלת הזכות להעניש. אבל שוב ושוב היא נכשלת במניעת פגיעות, נכשלת בהגנה על הנפגעים, ונכשלת בהרשעת פוגעים ובטיפול בהם".

     

    ובכל זאת, יש שינוי?

     

    "ברור, שינוי רדיקלי. היום אנשים מוכנים לדבר".

     

    yifater1@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 27.06.19 , 15:46