בפברואר 2014 כינסה בוגרת המחאה החברתית וחברת הכנסת הטרייה דאז, סתיו שפיר, מסיבת עיתונאים בשיתוף עיריית תל־אביב. על הפרק עמדה הצעת חוק של מה שנראה אז כמפץ הגדול של שוק השכירות בישראל: חוק השכירות ההוגנת. 5.5 שנים אחרי, שפיר, שכבר מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה, הכריזה שתפעל שוב להעברת ההצעה המקורית.
במציאות של עליות מחירים תמידיות, ביקוש גבוה מהיצע וחוסר סימטריה ביחסי הכוחות שוכר־משכיר לטובת המשכיר, הצעת החוק המקורית ביקשה להגן על זכויות שוכרי הדירות באמצעות קביעת קריטריונים של נכס ראוי למגורים, הגדרת החובות והזכויות של הצדדים, וגולת הכותרת שלא שרדה בחוק המרוכך, הגבלת יכולת המשכיר לייקר את שכר הדירה למשך שלוש שנים.
שר האוצר יאיר לפיד ושרת המשפטים דאז ציפי לבני סמכו על ההצעה את ידיהם ופירסמו נוסח הצעת חוק ממשלתית. אולם, גם הצעת חוק זקוקה לקצת מזל, ולחוק השכירות ההוגנת נגמר המזל באותה הנקודה: שבועיים לאחר פרסום תזכיר החוק החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו על פירוק הממשלה והליכה לבחירות.
4 שעות בתור לדירה | זאב אברהמי, ברלין
התפוח הגדול והרקוב | ציפי שמילוביץ, ניו-יורק
שליש מהישראלים - בשכירות
הממשלה החדשה שקמה כבר הייתה פחות ידידותית לנושא, ובעיקר לרכיב הגבלת יכולת בעלי הדירות לייקר את שכר הדירה - אלמנט שנחשב בעיני חסידי עקרונות הכלכלה החופשית כהתערבות יתר של הממשלה בהתנהלות השוק. שר האוצר משה כחלון הביע תמיכה בעקרונות החוק, אך שרת המשפטים שקד סרבה לעיקרון הפיקוח על המחיר - וביולי 2017 אושרה גרסה מרוככת של החוק.
שיעור השוכרים בישראל גבוה למדי, והולך וגדל לאורך השנים. 33.5% מתוך קצת יותר משני מיליון משקי בית בישראל אינם גרים בדירה בבעלות. בשנת 1997 היה שיעורם נמוך מ־30%. המשמעות היא שקרוב ל־2.5 מיליון אזרחים מתגוררים בשכירות כיום. כלומר, לתנאי המגורים בשכירות משמעות רבה לרווחתה של חלק הולך וגדל של האוכלוסייה. האם הצליח חוק השכירות ההוגנת שאושר לעשות זאת? ספק רב.
בגרסה שאושרה בוטלו ההגבלות על ייקור שכר הדירה, אך אושרו הפרקים שמגדירים מהי דירה ראויה למגורים ומהם הזכויות והחובות של כל אחד מהצדדים. בין השאר, המשכירים חויבו בתשלומים שבעבר היו נחלתם הבלעדית של השוכרים, לדוגמה דמי התיווך. על אף שהמשכיר הוא זה ששכר את שירותי המתווך, נהוג היה לגלגל את שכר טרחתו כמעט תמיד על השוכר. על פי החוק שאושר, היה על הגורם הפונה למתווך לשאת בשכר טרחתו, ובמקרה שבו שני הצדדים פנו אליו — עליהם להתחלק בו. הבעיה שהממשלה לא דאגה לכלי החשוב ביותר להצלחתו של כל חוק, והוא אמצעי פיקוח ואכיפה על יישומו. ומאחר שכך, גם כיום רוב מכריע של השוכרים ממשיך לשאת בתשלומים אלה.
"המשכירים לא מודעים לחוק"
שינוי משמעותי נוסף שכלל החוק החדש הוא הגבלת גובה הערבות בחוזה, שאותה נדרש השוכר להעמיד כבטוחה לטובת המשכיר: עד סכום של 3 חודשי שכירות או שליש מסכום דמי השכירות בתקופת השכירות - הסכום נמוך מביניהם. מטרת הסעיף היא יצירת איזון בין ההגנה לה זכאי המשכיר, לבין ההגנה על השוכרים מניצול הכוח העודף של המשכיר. אלא שגם כאן, נעדרת המדינה אמצעי אפקטיבי כדי לוודא שהסעיף מיושם בשטח.
"החוק החדש לא חילחל עדיין לשטח", אומר ד"ר ניר מועלם, ראש המעבדה למדיניות תכנון בטכניון שהיה מעורב בהכנת הנוסח המקורי של החוק. "רוב משכירי הדירות הם מה שנקרא משכירים קטנים, כלומר משק בית שמחזיק דירה אחת להשקעה ומשכיר אותה. משכירים כאלה אני בכלל לא בטוח שמודעים לשינויים שנעשו בחקיקה. אם יבוא אליהם עכשיו שוכר מעודכן, עם חוזה שתואם את החוק החדש, הם יגידו לו לא תודה וישכירו את הדירה למישהו אחר".
עוד לדברי מועלם, גם סעיפי החוק שאושרו דוללו ביחס לנוסח שגובש בתחילת הדרך. "נדרשנו לקבוע תנאי סף למה שניתן להגדיר כדירה ראויה למגורים. אחד הקריטריונים היה 'מים זורמים'. כלומר, שדירה שאין לה חיבור למים, לא ניתן להשכיר. הקריטריון הזה הוצא מהחוק בגרסה הסופית שלו".
הסיבה הייתה חשש מכך שכמות גדולה מדי של דירות תיגרע מהשוק ותביא לעליית מחיר. "גם אם נניח שזו הסיבה, מדינה שתופסת עצמה כמתוקנת - רשאית לדרוש שדירות המוצעות להשכרה יכללו מים זורמים", סיכם.
