השיחה עם אייל קלסקין מתקיימת מיד לאחר שחזר מטיול במאצ'ו פיצ'ו, עיר האינקה העתיקה בדרום פרו ונקודת חובה לכל תייר באזור. "היה מדהים", הוא אומר בשיחת טלפון. "כשמסתובבים שם אפשר ממש לחוש את הרוח של המקום המיוחד הזה". הביקור בפסגות האנדים והמפגש עם תרבות האינקה לא היו הדבר היחיד המרגש במסע למאצ'ו פיצ'ו. בדרכו חזרה להוסטל בעיירת התיירים קוסקו, מרחק 12 שעות נסיעה באוטובוס, היה לקלסקין בן ה־24 זמן רב לשוחח עם תיירים אחרים בני גילו, שמטיילים כמוהו בדרום אמריקה. "בנסיעה היו איתנו הולנדים, סקוטים ואנגלים", הוא מספר, "היה צחוקים".
המילה "צחוקים" לא מתארת לחלוטין את כל מה שהתרחש באותו אוטובוס דחוס, מלא תיירים פטפטנים, שעשה את דרכו באיטיות בין ההרים התלולים של פרו. אוויר הפסגות, הזמן החופשי הרב, הקרבה הפיזית והעובדה שמרבית המטיילים נמצאים באותו "ראש" — גרמה לשיחה להיפתח ולהעמיק באופן טבעי. "ואז, בתור חבר'ה ישראלים בני 24 שפוגשים חבר'ה אירופאים בני 24, מהר מאוד גילינו את ההבדלים בינינו", מספר קלסקין. "הם כבר בטיול שאחרי התואר הראשון, ומאוד מופתעים לשמוע שאנחנו נתחיל לימודים רק אחרי הטיול. אצלם זה לא מתיישב כי אין להם צבא, וישר זה מעלה שאלות".
כמו מה?
"על השירות בצה"ל. החבר'ה היותר אמיצים שאלו האם יצא לי להרוג בנאדם או לרדוף אחרי ילדה פלסטינית. כל מיני דברים שהם רואים בחדשות. זה מצחיק שזה מה שחושבים עלינו, כי ברגע שאתה מטייל עם מישהו והוא רואה שאתה לא רוצח עם סכין בין השיניים, הוא מתחיל לחשוב אחרת על ישראל. ואז השאלות משתנות לכיוון אחר, כמו 'איך אתה מרגיש עם זה שיצא לך לשרת? מה אתה רוצה ללמוד?'. פשוט שאלות על החיים. פתאום רואים אותנו בתור בני אדם ולא רק בתור חיילים של הצבא הכובש".
זו לא הפעם הראשונה שקלסקין, תושב מודיעין ששירת ביחידה קרבית, נכנס לשיחות עומק שכאלה עם תיירים זרים במהלך הסיבוב שלו בדרום אמריקה שלו. כשליח של ארגון "ישראליז", מאז יצא לטיול הגדול של אחרי הצבא לפני חודשיים הוא עושה זאת כמעט על בסיס יומי. "ישראליז", שהוקם לפני שנתיים על ידי שלושה יוצאי סיירת מטכ"ל, פועל לחיזוק התדמית החיובית של ישראל בעולם דרך עידוד ויצירת מפגשים אנושיים ואיכותיים בין צעירים ישראלים וצעירים מרחבי העולם. "זו הסברה שעושים אותה באמצעות כיף", מסביר קלסקין. "שיטה מצוינת להראות לאנשים שהפנים האמיתיות של ישראל זה לא הסיסמאות והכתבות, אלא האנשים שנמצאים בקצה, כמוני".
שיחות שמשנות מציאות
מדי שנה יוצאים אלפי ישראלים צעירים אחרי צבא בגילאים 20־24 לטיולים ממושכים בחו"ל. במהלך תקופה זו הם פוגשים פנים מול פנים צעירים אחרים מרחבי העולם, פלטפורמה מצוינת להכיר זה את זה מקרוב. בארגון "ישראליז" זיהו את הפוטנציאל של העניין והחליטו לעשות מעשה, שמשפר במידה רבה את היחס של צעירים מרחבי העולם כלפי מדינת ישראל. על פי התפיסה של הארגון דווקא בשלב הזה של החיים, ובמהלך "הטיול הגדול", נוצרת הזדמנות לשנות מהיסוד את התפיסות הרווחות, השגויות בחלקן, כלפי הישראלים ומדינת ישראל.
"הקמתי את העמותה לפני שנתיים, אחרי שחזרתי מהטיול הגדול בחו"ל וראיתי שאפשר לעשות אחרת", אומר אייל בירם, קצין יוצא סיירת מטכ"ל. "ראיתי חיילים משוחררים מסתובבים בעולם לטיול ארוך הפוגשים עשרות אנשים שפעם הראשונה מכירים ישראלים ומבינים שהדרך שבה למדו וראו את ישראל מקמפיינים של BDS ואנטישמיות שונים לחלוטין מהדרך שבה אנחנו חיים בארץ".
מאז הקמתו הכשיר הארגון 25 אלף צעירים ישראלים אחרי צבא, אליהם הגיעו בעיקר באמצעות כנסי המשתחררים של צה"ל, לשמש כמעין שגרירים נודדים. הצעירים הללו מקבלים כלים וכישורים בסיסיים שיאפשרו להם ליצור קשר ולשוחח בצורה יעילה עם צעירים ממדינות אחרות, וכך יוצאים לטייל בעולם במטרה לעשות שינוי קטן לטובת פניה של מדינת ישראל.
חלקם אפילו מתחילים את הטיול שלהם בשבועיים של התנדבות, במהלכם הם מקיימים פעילויות שונות שתכליתן לאפשר מפגשים מקרוב עם תיירים ממדינות זרות. קלסקין, למשל, אירגן בפרו תחרויות לבישול שקשוקה, השתתף בחידון עם בר משקאות חופשי ואפילו התנדב בבית מחסה לנוער בסיכון — הכל כחלק מהניסיון ליצור מפגשים וחוויות משותפות. "שיחה זה מגניב, אבל חוויה משותפת זה משהו שנצרב יותר בזיכרון", הוא אומר.
מה רוב האנשים שפגשת יודעים או חושבים על ישראל?
"חלק גדול לא מקדישים מחשבה לישראל, אבל הקצת דברים שהם כן יודעים הם דברים שמוטים נגדנו. כולם יודעים למשל שיש לנו צבא, אבל לא מודעים לכך שזה צבא חובה שכל ישראלי משרת בו. כשהם רואים בנאדם כמוהם, שבמקום ללכת ללמוד או לחגוג משרת בצבא, הם פתאום מבינים את המשמעות, מה זה בשבילי, כאדם צעיר, שלא הייתה לו ברירה אלא ללכת לצבא".
"חיבור אישי"
גם אוראל ענבי, בת 20 מבת־ים, היא שליחה של "ישראליז" בדרום אמריקה. "התחלתי את ההתנדבות בברילוצ'ה בארגנטינה", היא מספרת רגע אחרי שסיימה מסע ארוך מקולומביה למקסיקו. "העברנו מלא פעילויות עם תיירים — ערבי שקשוקה, ערבי טריוויה, יצאנו לטרקים, כל פעילות שיכולה לחבר בין אנשים שלא מכירים אחד את השני".
יצא לך לדבר עם אנשים שבעקבות כך שינו את היחס שלהם לישראל?
"בטח. פגשתי גרמני אחד שחשב שישראל נמצאת כל הזמן תחת מתקפות טרור, שמאוד מסוכן פה. הוא הבין שהמצב בארץ שונה לחלוטין ועכשיו רוצה להגיע לישראל. דיברתי גם עם שתי איטלקיות שמעולם לא פגשו ישראלים, ושבעקבות השיחה איתי גם הן החליטו לבוא לישראל. הן תמיד רצו לבקר בארץ אבל חשבו שזה מאוד מסוכן".
למה לך, בעצם, לבזבז את הזמן היקר של הטיול שלך על הסברה?
"זה לא לבזבז בעיניי, זה לעשות את הטיול שלי משמעותי יותר. אני מרגישה שזו תרומה לישראל דרך הטיול שלי".
"היו לי מלא מפגשים מאוד מעניינים", אומר גם גיא פרימק, אותו אני תופס על גג ההוסטל שלו בבליז. הוא בן 25, גדל ביישוב מתן ולא מזמן סיים את שירותו כמפקד פלוגה בחיל השריון. "עשיתי פסיכומטרי ועליתי על מטוס", הוא אומר. "בינתיים הייתי בקובה, בגוואטמלה, ועכשיו בבליז. לאן אחרי זה? לא יודע".
אחד המפגשים של פרימק היה עם בחור מאירלנד. "הוא היה די מעורה בפוליטיקה בישראל, והשאלה הראשונה שהוא שאל אותי זה 'למה אין מדינה פלסטינית?' אמרתי לו 'יש לך זמן?', הוא ענה שכן, ואז ישבנו והתחלנו לדבר. הסברתי לו למה אני רואה את הדברים כמו שאני רואה, למה ירושלים זה דבר כל כך חשוב לעם שלנו, למה אני אישית בעד מדינה פלסטינית אבל כמה זה מורכב. דיברנו גם על השירות שלי ב'צוק איתן' ומה שראיתי. זו הייתה שיחה מרגשת ברמה של דמעות. אני חושב שמה שהיה הכי חזק שם הוא הרצון הכן להבין את הצד השני. הרגשתי שהוא מקשיב לי באמת ומתרגש יחד איתי מהדברים שסיפרתי לו".
כמי שעבר את ההכשרה של "ישראליז", מה בדיוק המטרה שלך בשיחות האלה?
"אין לי מטרה. אני לא אומר 'בוא נתפוס אותו ואני אראה לו כמה אנחנו טובים בישראל', ממש לא. אני מטייל בכיף שלי ופשוט מרגיש שאני מציג את עצמי".
"חיבור אישי פשוט מראה את המציאות כמו שהיא", אומר עומרי ניניו, פעיל מרכזי ב"ישראליז" ומי שבין היתר פיתח את שיטות ההכשרה של הארגון. "המטרה היא לתת כלים לאתר וליזום קשר עם אנשים מכל העולם, לדעת לענות גם על שאלות קשות, לשלוט בשיח ולא לאבד עשתונות", הוא אומר. "וזה קשור בעיקר ביכולת שלך לספר סיפור אישי, בלחשוב איך אני מביא את הסיפור שלי בצורה הכי טובה, שתגרום לבנאדם בצד השני להקשיב".
איך באמת מתמודדים עם שאלות קשות?
"אנחנו לא שגרירים ולא עומדים על הפודיום מול קהל מאזינים. אנחנו הדבר הכי פשוט והכי אותנטי שיש. אף אחד מאיתנו לא מתיימר לדעת הכל, אבל אנחנו כן בטוחים בצדקת דרכנו ושהתמונה שמתווכת לעולם אינה אובייקטיבית".
למה שמישהו ירצה להיות שגריר של ישראל במקום פשוט לטייל בכיף שלו?
"כשאתה נמצא בטיול בצד השני של העולם, אתה מבין מה מחבר אותנו, הישראלים. אנשים בטיול תמיד יותר לאומיים, יותר ביחד, יותר אכפתיים. זה מה שגורם להם לרצות לקחת חלק בפעילות כזו. הרבה אנשים פשוט לא באמת מבינים את המורכבות בישראל. הם בעיקר חושבים שיש פה יחסי כוחות בין חזקים לחלשים ורעים שמתעללים בטובים. הם לא מבינים גם את מה שישראל מביאה לעולם כמדינה מערבית ומפותחת. זה הפער. תופסים את ישראל בעיקר כסכסוך, אבל יש פה הרבה מעבר".
העובדה שאתם קיימים כארגון היא לא כישלון של הזירה הדיפלומטית, של משרד החוץ?
"יש לזירה הדיפלומטית את האתגרים שלה, והם מתמודדים עם זה בדרך שלהם. לא הייתי מגדיר את זה ככישלון. מה שאנחנו עושים הוא אחר — אנחנו נוגעים באנשים בגובה העיניים במקום בחיים שלהם שבו הם הכי פתוחים לשמוע. כשאתה יושב על צוק בנפאל או על החוף בפיליפינים, ליד בנאדם שהוא בן גילך ויש ביניכם חיבור כיפי, זה הזמן שהוא הכי מוכן להקשיב".
