החופש הגדול שלי התחיל

אני אתחיל מהסוף. הייתי בקייטנה. היה לי שבוע מטריף, מאתגר, הכרתי מלא אנשים חדשים ואני מרגישה בת 16 (רק בלי כל הקטע של לשנוא את עצמי, להיות מאוהבת במישהו מהצופים שלא יודע אפילו מי אני ולחשוש מהמגן במתמטיקה).

החופש הגדול היה פעם הזמן המופלא בשנה - עול הלימודים נגמר, המחנה הגדול של הצופים מתקרב, ומה יותר טוב מלעזוב את הבית לשבוע שלם?! להקים מבנים מסנדות ולהכיר את כל המדריכים האחרים, לעשות דברים כיפיים ובעיקר להרגיש "משמעותייים". כן, כשהייתי בצופים הרגשתי שאני עושה את זה, בנעוריי זה היה תמצית חיי, הצופים (שבט רמת חן לנצח!!!)

השנה יצא לי להיות בשתי כיתות אמן במכינות קדם־צבאיות וראיתי גם שם את אותו זיק בעיניים. זיק שהיה פעם לכל מי שהכרתי, והיום במבט העייף של רוב חבריי משתקף בעיקר ייאוש אם לא אפטיות מוחלטת. האם זה הגיל? המצב? קשה לי להכריע.

אבל אחרי שבוע בקייטנה שלי (נו סבלנות, עוד רגע אסביר) אני יכולה לגלות לכם, זה בר שינוי. אותו נמנום, אותה כהות חושים, אותה "הרמת ידיים" יכולה להתחלף בשנייה.

שמעתי כבר מזמן על קהילת ROI, מקבץ של יזמים צעירים יהודים מהארץ והגולה העובדים בשיתוף פעולה לקדם יוזמות חברתיות.

פעם המילה קהילה הרתיעה אותי - מה הקטע? כאילו מה קהילה עכשיו? מה כולנו נהיה במתנ"ס ונעמיד פנים שכיף לנו יחד? האם נותר משהו מהסולידריות החברתית וכל אותן מילים שקוראים בעמודי הדעות בעיתון או בפייסבוק, אלא שבמציאות אין להן כל אחיזה? גם מה עכשיו, אני אכיר עכשיו אנשים חדשים? שמה לי ולהם? הרי יש לי חברים וואלה זה סבבה, ומספיק יוזמות חברתיות שאני לוקחת בהן חלק, המצפון שלי נקי, ומספיק לי.

אבל אחרי שפגשתי כל כך הרבה אנשים יוצאי דופן שהמשותף לכולם היה החברות בקהילה הזאת, אמרתי לעצמי, "אוקי, אולי שווה לבדוק".

אז זהו שלא מדובר בבדיקה, אלא במבחני כניסה שלא יביישו כל מוסד אקדמי מכובד, ואני, שהאקדמיה לא הייתה חלק מחיי (סורי אמא), הייתי צריכה עוד לענות על שאלות פתוחות ב א נ ג ל י ת, שנאמר:

Haven't the Jewish people suffered enough?

אבל השקעתי. והצלחתי. והתקבלתי. והגעתי לשבוע משנה חיים.

150 צעירים יהודים מהעולם שכל אחד מהם באמת מצטיין בתחומו, כל אחד מהם עוסק בנושאים חברתיים לא בשביל משהו אלא מתוך צורך אמיתי. פתאום לשבת עם האנשים האלה, להכיר אותם ולעבור סדנאות יחד פתח לי את הראש, ובעיקר אולי, פתח לי את הלב - ואני עוד יחסית בן אדם שהלב שלו מה זה פתוח לרווחה, אחד הפתוחים אם לא הא!

ואולי המהות של השבוע הזה - מעבר לכל הפינוקים הבאמת מטורפים והרמה הגבוהה של כל הסמינר הזה, שהרי קראתי לו קייטנה מרוב שהוא היה מפנק ומושלם - זה שהוא איפשר לי לחזור לנלי הזאת שהייתי פעם, לפני קריירת המשחק, לפני היותי רעיה, לפני האמא שאני, פשוט לחזור להיות חולמת, במובן של דרימר, להאמין שוב שהכל אפשרי עבורנו בני האדם. כמה כל אחד הוא באמת אור קטן וכולנו אור איתן, כמה לצד כל הרע בעולם יש אנשים שמשקיעים את חייהם בעשיית הטוב. ותודה לקרן שוסטרמן, לין וסטייסי קהילת ROI.