שנים שאנחנו שומעים על הזוועות הנוראיות שעברו שורדי השואה במחנות באירופה. רעב, עבודה קשה, מחלות והתעללות, הם כמובן בסיס לפגיעה נפשית קשה. עכשיו, יותר מ־70 שנה אחרי, מתברר שהפגיעה אותה הם חוו אז עוברת הלאה - לדורות הבאים.

על פי מחקר חדש, שממצאיו הוצגו שלשום בכנס של האקדמיה האירופית לנוירולוגיה באוסלו שבנורווגיה, שינויים שהובחנו בחומר האפור במוחם של הניצולים התגלו גם בילדיהם ובנכדיהם.

את המחקר הוביל פרופסור איוון רקטור מאוניברסיטת מסריק שבצ'כיה. הוא בחן 56 אנשים בני 80־79, מחציתם שרדו את מחנות הריכוז ואילו למחצית השנייה לא היה כל קשר משפחתי או אישי לשואה. כולם עברו הדמיית תהודה מגנטית (MRI).

בבדיקה עלה כי במוחם של הניצולים נמצא פחות חומר אפור באזורי המוח האחראים על תגובות ללחץ, זיכרון, מוטיבציה, כישורי לימוד, רגשות והתנהגות - תסמינים המאובחנים בדרך כלל בנפגעי לחץ פוסט־טראומטי. ניצולים שב־1945 היו בני פחות מ־12 סבלו מנזק גדול יותר לתאים האפורים.

המחקרים אמנם בחיתוליהם, אבל הנוירולוגים מקווים להבין אם מדובר בגורמים תורשתיים וגנטיים או בהשפעת הסביבה הפסיכולוגית וההתנהגותית. "אנו מקווים שבהמשך המחקר נלמד יותר על השפעת הטראומה על המוח, כדי להציע את הטיפול הטוב ביותר לצאצאי הקורבנות. בנוסף, אנו מקווים שנבין מהן האסטרטגיות בהן נקטו הניצולים כדי להתמודד עם הטראומות וכך נוכל להשתמש בניסיונם עבור הדורות הבאים", אמר עורך המחקר, בו יש גם נקודת אור - כמעט כל הניצולים ציינו כי הם מרוצים מחייהם לאחר המלחמה.

המסקנות הללו מחזקות מחקר שנערך ב־2015, בבית החולים הר סיני בניו־יורק, שמיפה גנים של 32 ניצולי שואה וילדיהם, והושוו לאלו של יהודים שחיו מחוץ לאירופה במלחמה. אצל הניצולים וצאצאיהם אובחן שינוי גנטי שגרם להפרשה נמוכה יותר של הורמון הקורטיזול, העוזר בוויסות הלחץ. אצל קבוצת המבחן רמת הקורטיזול הייתה נורמלית. עם זאת, קיימים מתנגדים רבים לתיאוריות התורשה הגנטית והם סוברים כי השפעת הסביבה על המבנה הגנטי והבריאות הרבה יותר משמעותית.