"מי היה משחק בתפקיד גילה אלמגור בסרט על חיי? יעשו הרבה אודישנים. שתהיה שחקנית עם כוח, לא יפה, לא גבוהה, לא מהממת"

גילה אלמגור, נשואה ואם לבת, סבתא לשני נכדים, נולדה בשנת 1939 בפתח־תקווה וגדלה שם עד גיל 14. אחר כך עברה לפנימיית הדסים. התפקיד הראשון שלה נרשם כמה חודשים אחר כך במחזה של אפרים קישון, 'שחור על גבי לבן' בהבימה. כלת פרס ישראל, בעלת ארבעה תוארי דוקטור לשם כבוד, האחרון ניתן לפני חודש מאוניברסיטת חיפה, זכתה בפרסי אופיר ובפרסי התיאטרון. בימים אלה מופיעה בהצגות 'סימני דרך' ו'סיבת המוות אינה ידועה' בהבימה ומשתתפת בסדרה 'נחמה' שיצר רשף לוי ל־HOT.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"הגילאים המוקדמים מטושטשים אצלי, כמעט על תקן של מחיקה מרצון. ההתחלה לא היית טובה. נולדתי 4 חודשים אחרי שאבא שלי מכס נרצח על ידי צלף ערבי בחיפה בשנת 1939 במאורעות. הוא ברח מגרמניה, הגיע לארץ, היה מומחה מצטיין לשפות, התגייס למשטרה הבריטית. הצלף ירה בו בכניסה לשכונה הגרמנית, וזה נודע לי רק במהלך השנים כי אמא לא דיברה עליו. דודה שלי שמרה בשבילי תיק עם קטעי עיתונות על הרצח שלו, ובגיל 21 קיבלתי את התיק.

"כשהייתי חברת מועצת העיר תל אביב נסעתי לחיפה במסגרת פסטיבל הסרטים והזמין אותי ראש העיר דאז עמרם מצנע לשכונה הגרמנית. אמרתי 'לשם אני לא נכנסת'. בסוף הסברתי שאני יודעת שאבא שלי נרצח שם. בני כרמלי, ההיסטוריון של חיפה, ישב לדלות פרטים על הרצח. הצלף שירה בו למוות רצח בזה אחר זה 13 שוטרים יהודים ואבי היה הקורבן האחרון שלו. הוא נתפס על ידי הקצין הבריטי שהלך איתו והבריטים תלו אותו".

איזו עצה היית נותן לגילה בת ה־16?

"לסיים את הלימודים הפורמליים ולהמשיך להשכלה הרבה יותר גבוהה. בגיל 15 וחצי כבר ניתקתי מפנימיית הדסים, הבית הראשון שהיה לי באמת, עם אהבה ראשונה, חברות אמיתית, אהבת אדמה והטבע והבריאה. הייתי גננית מצטיינת, היה שדה של גלדיולות שטיפחתי בכל הצבעים שבעולם. יום אחד ניגש בנאדם בשדה ואמר, 'אותך אני מחפש. יש בית ספר לשחקנות בהבימה בתל־אביב, את חייבת לנסוע. אנחנו באים להצגות שלך בהדסים ואת שחקנית'. ואז שלף מהכיס חתיכה מעיתון על פתיחת בית ספר למשחק בהבימה ונעלם. עד היום אני לא יודעת מי זה, בעיניי הוא היה שליח. הוא פתח לי את השמיים. הייתי אומרת לגילה של אז, תמשיכי בלימודים. העתיד שלי היה בגננות בכלל".

מה הכי מפחיד אותך?

"נחשים, מאוד. היה לי חבר בכיתה ח' בפתח־תקווה שנפטר אחרי עשרה ימים כשצפע הכיש אותו בחצר הבית, ומאז יש לי טראומה לכל החיים. גם יש אנשים שהם כמו נחשים ואני מפחדת מהם. גם בתל־אביב צריך לפעמים ללכת עם נעליים גבוהות

"שנה וחצי בהדסים, בגיל הנעורים, שהיו קצרים מאוד עד שעזבתי לתל־אביב בלי פרוטה ונכנסתי למרוץ העכברים. לא היה לי כסף לאוכל, יום אחד פלאפל, יום אחד סודה, יום אחד עוגת שמרים, אבל הימים האלה גם זכורים לי כתקופה נהדרת. מאז אני שחקנית. ואושר גדול היה גם היום שבו פגשתי את יעקב אגמון, בשנת 1961, בתיאטרון הקאמרי, וחיי השתנו לחלוטין. היינו נאהבים במחתרת, הסתרנו את זה".

למה במחתרת?

"הוא היה הבוס שלי, בינתיים עברתי לקאמרי, אחרי שפיטרו אותי מהבימה ואז בכלל חשבתי שאתאבד. חוץ מזה אני הייתי נשואה והוא היה נשוי, אז שמרנו מכל משמר. ידעתי שזו התחלת התיקון שלי, אבל לא היה ברור לי שהוא יתחתן איתי וירצה לבנות את חייו איתי".

ולא מזמן עשיתם חתונה רביעית.

"נכון, מבלי להיפרד אף פעם. חשבנו שזה יפה וטוב ונהדר. אנשים לא ידעו שהם באים לחתונה וגם יעקב לא ידע. הרי אגמון ואני, הרוב מאחורינו, ולפעמים קשה ועצוב, אבל לקום בבוקר ולהתמרמר זה לא טוב. חשבתי שהגיע הזמן לחגוג את שארית החיים".

מתי הרגשת אבודה באחרונה?

"כשיענקל'ה היה חולה, לפני כמה זמן. פתאום פחדתי. חשבתי שיש דברים שאני יכולה לעשות ובשטח הזה לא. האמנתי שהוא בידיים הכי טובות, ורציתי לראות אותו עומד על הרגליים וכך היה. הוא מרגש נפלא, חד וחכם ומצחיק ושאף אחד לא יגיד ש־90 זה ה־60 החדש. 90 זה 90. פסגת החלומות שלי הייתה בית, ויש לי ילדה שהביאה שני נכדים ואת יענקל'ה, האושר של חיי. זה נשמע מצחיק אחרי כמעט 60 שנות נישואים. פעם שאלתי את אמא שלי, מתאבדת סדרתית, פגועת נפש: איך לא קפצת מאיזה גג כשאבא נרצח ונשארת לבד. אז היא אמרה, 'הייתי בחודש חמישי, זה כבר רצח'. תמיד הסתכלתי על איך היא החזיקה מעמד ולמדתי. למרות שנעה בין שפיות לאי שפיות היה בה משהו מדהים".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"יש לפעמים בלק אאוט ופתאום בורח הטקסט".

כשדן שילון אמר בזמנו שאת קרנף בתוכנית הכי נצפית בטלוויזיה, לא הובכת?

"הוא באמת ירה בי אז מטווח אפס אבל לא הרגשתי מבוכה, הרגשתי שהוא עשה משהו מטונף. אחר־כך תוכנית שלמה הוא עשה כדי לבקש סליחה. סלחתי לו, בוודאי. להסתובב עם אבנים של שנאה בבטן זה מקצר את החיים".

מי היה משחק בתפקיד גילה אלמגור בסרט על חייך?

"יעשו הרבה אודישנים. שתהיה שחקנית עם כוח, לא יפה, לא גבוהה, לא מהממת".

מה גברים לא מבינים על נשים?

"כלום. נדמה להם שהם מבינים, יש מעט מאוד גברים שיודעים מה זו אישה. הכל קלישאות, 'אישה רוצה שיפנקו אותה', מה פתאום".

אם היית גבר, מי היית?

"יעקב אגמון. מה יש להוסיף".

מה היית משנה בעצמך חיצונית?

"את הגובה. יש לי כתפיים רחבות של מתאגרף, קול של אדם גדול ואני 1.57, זו לא טעות? הייתי רוצה עוד עשרה סנטימטרים של גובה".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"'אבא, אמרתי לך שאני באה. הנה אני כאן'".