ראשון 12 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: איליי אבקסיס
    24 שעות • 02.07.2019
    "בתוך הגיהנום הזה, יחד עם מוות באה גם התשוקה"
    ד"ר נינה פינטו־אבקסיס בלעה את החיים בביסים גדולים עד שיום אחד, בין מחקר להרצאה לבילוי עם הילדים, נחתה עליה הבשורה הנוראה ביותר: סרטן במערכת העיכול, סיכויי החלמה קטנים. תוך כדי ההתמודדות עם המחלה הסופנית, היא מוציאה ספר שמעובד בימים אלו גם להצגה בתיאטרון הבימה וחושף את הפחדים, וגם את החסדים הקטנים. בראיון חשוף היא מספרת על החיים בצל הסוף, על השיחה הקשה עם הילדים ועל האהבה שעוטפת אותה בתוך הכאב
    חן ארצי סרור

    ד"ר נינה פינטו־אבקסיס (48) היא אישה מלאת חיים. חוקרת, מרצה, כותבת ויוצרת. לא נחה לרגע, עומלת תמיד על הפרויקט הבא, מוקפת חברים ומשפחה. ד"ר נינה פינטו־אבקסיס חולה בסרטן קטלני, סופני. היא סופרת את ימיה, היא יודעת שלחיות המתפרצת יש תוקף, והוא קרוב. בתוך המטוטלת הזו פינטו־אבקסיס כותבת, נוצרת רגעים, מנסה ללכוד את מה שקשה להגדיר ומגייסת את חרדת המוות לשירותה. כל זה הפך לספר "מחר אני הולכת", בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, שבימים אלו מעובד גם להצגה בהבימה. כשפינטו־אבקסיס אושפזה, האבחנה הייתה צהבת חסימתית. כשהמתינה לניתוח, מנמנמת במיטתה, נכנס מתמחה צעיר עם הבשורה. לא חשב לרגע לוודא היכן המלווה, איזו תמיכה רגשית נדרשת, מה משמעות המילים. כך תיארה בספרה את קבלת הבשורה:

     

     

    "אני אומר לך, יורה הרופא הצעיר, שרוב הסיכויים שזה סרטן. את מבינה מה זה אומר? כן, אני משיבה לו. אז הנה הטפסים, את צריכה לחתום. רגע, שנייה, אני מנסה לעשות סדר במחשבותיי. אולי נחכה לאמא שלי, היא בדיוק יצאה לרגע, תוכל לדבר עם שתינו...תודה, אני אומרת לו, ובעצם רוצה להטיח לעברו מילים, חפצים, בקבוק, אבל שותקת".

     

     

    "הרגע ההוא היה סוריאליסטי לגמרי", מספרת נינה. "כשישבתי לכתוב היה לי ברור שזה רגע לתעד, שזה רגע שצוותים רפואיים צריכים לקרוא עליו בשביל להבין עד כמה נדרש שינוי". השפה היא הכלי המרכזי של פינטו, כחוקרת, כיוצרת, וגם כחולה. במקצועה היא חוקרת פולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר שלה מתמקד בשפת החכיתיה, שפה כמעט מתה שדוברה בקרב יהודי צפון מרוקו וכמעט ונכחדה. היא זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס בן צבי לחקר קהילות ישראל. בשיא העשייה, הגיעה גם הבשורה הרעה. "חליתי לפני שלוש שנים, ובמהלכן עשיתי הכל בשביל לנהל חיים רגילים יחסית, בהם כתבתי, יצרתי הצגה, לימדתי ואפילו המשכתי לחקור ולטוס", היא מספרת. "צריך לדעת לנהל את המחלה ובין לבין כשהדברים מתאפשרים להסתער על החיים ולחיות כפי שנהגתי לחיות — באינטנסיביות, ברצון לרכוש כמה שיותר תרבות וליהנות ממנה, להקיף את עצמי באנשים אהובים.

     

    "כשבישרו לי שזה סרטן במערכת העיכול, לא הבנתי עד הסוף את המשמעויות של זה. אנשים סביבי חלו והחלימו, אז לא דאגתי ולא פחדתי. רק אחר כך עיכלתי שזו מחלה שההחלמה ממנה כמעט בלתי אפשרית. אני חיה מהיום למחר, ולכן גם היה לי יותר קל להתמקד בסיפורים קצרים. זו מסגרת יצירתית שבאמצעותה הצלחתי לפתור הרבה סוגיות מורכבות וקשות בתוך התהליך הזה שהוא בלתי אפשרי להבנה. זה היה שינוי דיסקט, כי תמיד חייתי או בעתיד או בעבר. הראש תמיד מתכנן לעשות דבר אחר, להיות במקום אחר, להתרענן ולשנות, ומצד שני מבחינה מקצועית ומחקרית עסקתי בהחייאת שפה נוטה למות. הסרטן אילץ אותי לחיות בהווה. זה אולי קלישאתי אבל ההווה הוא חלון זמן שנעים להתעכב עליו".

     

     

    "אני מחפשת שדרים ממך, תשובות לשאלות, מענה לפחדים, לכאב. אותות. אלה באים בחלומות. כך למשל באת אליי בבוקר הטיפול הראשון לאחר שהתגלה כי המחלה נשנתה, ונשקת לי נשיקה קרובה, כפי שנמנעת ממנה בכל חודשי היכרותנו... הימים שלאחר מכן ימי צער, צינה. אתה נעלמת ממני, הותרת אותי כך בבית החולים, מחוברת לחומרים הכימותרפיים, והנה החלום. גופך קרוב אליי, חם. אתה חי איתי, מביט בי".

     

     

    קו עלילה מרכזי בספר הוא רומן לא ממומש שמנהלת בת דמותה של נינה עם חולה אחר מהמחלקה, שבסופו של דבר נפטר. ההצגה בעקבות הספר, עליה עמלים בתיאטרון הבימה בימים אלו, נסובה אף היא סביב הציר הזה. "בתוך הגיהינום הזה, יחד עם מוות באה גם התשוקה, התשוקה לחיים והתשוקה המינית", היא מסבירה. "אני רואה שככל שאני דועכת יש סביבי יותר התעוררות מינית, ארוס ותנטוס שלובים. אני גם חשה הרבה יותר מגע כלפיי שלא היה קודם, כמו ניסיון להחיות אותי, לרצות לחוש קרבה. הפרק שעוסק בזה הוא בעצם אוסף של דברים שקרו והתחברו לדמות אחת, היה לי חשוב שהסיפורים בחטיבה הזו ימחישו את הצורך של שני אנשים ברגעים האחרונים של חייהם להיאחז באינטימיות ובתשוקה. בסוף, זה ספר על אהבה. האהבה מסוככת על הכל ויש לה כוח עוצמתי בתוך חיים שהם לא חיים. כמובן שלתשוקה יש מקום משלה, אבל עוצמת מעגלי התמיכה של האהבה היומיומית הפתיעו אותי. כמה טוב יש בהם, כמה חסד. אלו דברים שמרשימים אותי כל יום מחדש".

     

    ובכל זאת כתבת באופן חשוף על המקום המשתוקק. לא הטריד אותך מה יגידו עלייך? על הזוגיות שלך?

     

    "אם קוראים לעומק מבינים שהדברים אינם ממומשים ואני יכולה לתת לעצמי דרור יצירתי בנושא הזה. תמיד יש מחסומים, אבל לשמחתי אריאל, השותף שלי לחיים ובעלי, מעודד אותי לכתיבה ללא עכבות והוא עצמו יודע את האמת. הסיפורים הקטנים גם מסבים את תשומת ליבנו עד כמה האבל תחום בתוך שפה ספציפית. יש שמות לאלמן ואלמנה, יש הורים שכולים, אבל מאהבת שמאהבה נפטר היא אדם ללא שם. החלק הזה בסיפורים למעשה חושף רובד אחר של החיים של החולה, שלפעמים גם האנשים הכי קרובים וצמודים אליו לא בהכרח מכירים".

     

    היום, בעידן הרשתות החברתיות והדיבור הצפוף, חולים הרבה יותר מציפים את הקושי של המחלה למודעות

     

    "הספר לא עוסק במחלה ממקום מחנך או מלמד, אני לא מנסה לתת עצות. אני לא יכולה להגיד מה כדאי ומה נכון. זה כל כך אישי ופרטי, ואני בעצמי לא יודעת ומחפשת נתיב. אני גם לא מרגישה חלק ממועדון הסרטן. לא הייתי בפורומים של התמיכה, יצרתי פה ושם קשר עם חולים שהיו זקוקים לעזרה. עד לא מזמן הסרטן לא ניכר עליי ולא נשאתי את דגל הסרטן. עשיתי את זה לבקשת ילדיי, שרצו שנמשיך את החיים וביקשו שנניח את המחלה בצד. עכשיו עם מטפחת ורזה מאוד, כבר אי־אפשר להסתיר. גם יש פחד. אני מתחילה לפחד כשאני רואה את הסימנים שראיתי גם אצל חבריי, שכבר אינם. אז אני יודעת שאלו חלק מהתהליכי הסוף".

     

     

    "גם כשתהיה בר מצווה, עדיין אמשיך להגיש לך את הקורנפלקס בבוקר ולערבב? אני שואלת את דניאל, הפעם בלי הטרוניה הקבועה הנלווית לשאלה הזו, כמעט מדי בוקר. גם כשאני אהיה חייל, הוא עונה, ואני מסבה את ראשי, ממהרת אל חלון העציצים, שלא יישארו דמעותיי בינינו".

     

    שני ילדים יש לנינה, והיא משתדלת להיות איתם בכל רגע. כשעוד היו הכוחות, הם צברו חוויות בחוץ. עכשיו את זמן האיכות הם מבלים במיטה. "זה היה רגע לא פשוט, כשסיפרנו לילדים. אני זוכרת ששיתפנו אותם אחרי שעשינו כל המשפחה קיאקים בירקון. הפער הזה בין זה הדמות הספורטיבית שלי משיטה את הקיאק, ובחוץ קיץ ושמש ונעים, לבין הבשורה — איפשר להפחית מעוצמת החרדה. הם לא רצו שאיחשף כחולה מכל מיני סיבות. בגלל הרחמים, בגלל אובדן הפרטיות, בגלל שאלות מציקות. בבית אנחנו מדברים על הכל, גם על הסוף. אני גם יכולה לקרוא לבן שלי בחיבה 'יתום'. הומור שחור זה כלי חשוב. עכשיו הסוף מטריד אותי יותר כי זה יותר מוחשי. יש צורך ללכת כשהכל מסודר, אני לא אשאיר אחריי בלגן. יש תמיד תחושה של סודות, של דברים לא פתורים, ולכן רציתי לחשוף הכל ואני מבקשת מהם לשאול הכל".

     

    כאבי המחלה והאימה שבה מגויסים בספר גם על מנת לחשוף את הקשר העדין בין מטופלים לרופאים. המקום בו ישנם מלאכים בדמות אנוש, אבל גם חוויות קשות שנולדות מעומס וניכור. "היום יש קורסים שלמים שמנסים ללמד כיצד לבשר לחולה בשורה, איך לתמוך בו, מה אפשר להגיד. אלו קורסים מאוד חשובים שאין עליהם מספיק דגש", אומרת נינה. "הייתי רוצה שהמערך הרפואי יתגייס לקרוא את הספר, ואולי דווקא מהיחשפות לעולם הפנימי הרגיל והסובייקטיבי של החולה, יהיה אפשר ללמוד איך להתייחס אליו כאדם שלם. היום הדגש הוא על כמה כאב אתה חש, מבקשים מאיתנו לשים הכל על סקאלות של מספרים. הכל סביב הכימות, הכל מתועד במחשב. יש דגש על ההתמחות הספציפית בלי הראיה המערכתית של האדם ממש. עם מה מי שמולך מסוגל להתמודד? אני חושבת שהחשיפה לפכים הקטנים בתודעת החולה עושה שינוי במחשבה".

     

    הרופאים שלך קראו את הספר?

     

    "בוודאי. שלחתי להם את הספר לפני בשביל לקבל אישור לדמות שלהם, והם הגיבו בהתרגשות גדולה. אין ספק שזה מרגש גם אותי". •

     


    פרסום ראשון: 02.07.19 , 20:13