איבדתם אותי
אני מוכן להסתכן ולקבוע שהלילה איבדו יוצאי אתיופיה את ההבנה ואת הנכונות של חלקים גדולים מהציבור להתגייס למענם נוכח מה שנתפס כיחס שלילי, אדנותי ומזלזל בהם מצד הרשויות של המדינה.
נכון, אין דרך אחרת מאשר להצביע על כך שצבע העור הכהה של האזרחים והאזרחיות שהוריהם הגיעו אלינו מאתיופיה משפיע לעיתים בצורה מכוערת על הגישה כלפי מאות אלפי העולים, שנדרשים לצד הרצון להשתלב בחברה הישראלית להוכיח שאין הבדל בינם לבין אחיהם שהגיעו ממדינות אחרות.
אבל בסופו של הלילה שבו חוו עשרות אלפי הישראלים חוויות שלא ישכחו במהרה שכללו המתנה של שעות אחדות בצידי הדרכים מהצפון ועד מרכז הארץ, ושל התנהגות בריונית, לפעמים מסכנת חיים, מצד המפגינים ששרפו צמיגים והשתמשו בנפצים כדי להשמיע את זעקתם, הובילו אותנו למסקנה שמדובר כאן באנרכיה ובחוסר הבנה מוחלט של המותר והאסור במדינה שהיא חפצת חיים.
איבדתי אמש את ההבנה והסימפטיה שחשתי לאורך השנים כלפי יוצאי אתיופיה. סמוך לתשע ורבע התקשרה אליי חברה שלנו שמצאה את עצמה תקועה במכוניתה באזור עזריאלי בתל־אביב במשך שלוש שעות. החברה מתמודדת עם מחלת הסרטן ובתחילת השבוע היא עברה טיפול כימותרפי שמחייב אותה לנוח ולאזור כוחות לקראת הטיפול הבא. "מה אני עושה עכשיו", שאלה אותי בייאוש. כל הפניות שלה למשטרה שיבואו לחלץ אותה לא נענו. היא דיברה אל הודעה מוקלטת שבישרה לה על כל החסימות ברחבי הארץ. לי זה הספיק.
במה אשמה החברה שלנו ועוד אלפי האנשים שנדרשים להגיע לארון התרופות שלהם או להיפגש לארוחת ערב עם המשפחה? אם רע לכם, תפגינו מול ביתם של ראש הממשלה, השר לביטחון פנים ושר הפנים. תניחו לנו. גם לנו יש זכויות.
חוסר האונים ותחושת החידלון מול ממשלה אטומה כלפי אלפי הנהגים, וגם מול גילויי האפליה של האתיופים, קיבלה אמש ביטוי מקיף. עד כאן.
