באיילון דרומה, מתחת לעזריאלי, חבורה שדילגה לתוך הכביש חסמה את התנועה. קומץ שוטרים השקיף עליהם מרחוק, מהגשר בדרך השלום. הפקק הלך והצטבר, קילומטרים צפונה. הקטע המפתיע לא היה ההפגנה, אלא השקט האולימפי שבו קיבלו אותה התקועים בפקק. הישראלים קנאים בדרך כלל לחופש התנועה שלהם. כשהם רואים מחסום הם מנסים לעקוף, לזגזג, להסביר שמצב חירום מחכה להם בצד השני. אם זה לא הולך, הם צועקים, צופרים, מנציחים את העוול שנעשה להם ברשת החברתית. והנה, שקט. במשך שעתיים ויותר שמעתי צפירת מחאה אחת, מלב התור, וצפירת אהדה מהדהדת — פם־פם־פם־פם — ממכונית שנסעה בנתיב הנגדי או מקטר הרכבת.

זה אומר משהו על תחושת האשמה שחשים היום הרבה מאוד ישראלים. אולי המילים מבוכה, בושה, הן תיאור מדויק יותר. וזה אומר גם משהו על היחס שלהם למערכת. הם מבינים מדוע המפגינים לא מאמינים למשטרה. גם הם לא מאמינים לה. למה שיאמינו? אפשר אולי, בדוחק, להסביר את הנסיבות שהובילו לכל תקרית לחוד, אבל ההצטברות הבלתי נסבלת של התקריות שנגמרו במוות אומרת הכל. "זאת לא טעות — זאת מדיניות", קראו המפגינים בקצב.

החברה הישראלית רוויה בגזענות. למרות ההיסטוריה היהודית, זאת המציאות. יש בנו גזענות של צבע, כלפי שחורים; יש גזענות של לאום, של רוב, כלפי ערבים; ויש גזענות של ותק, כלפי עולים חדשים. אין דרך פשוטה, קצרה, להעלים את הגזענות. למרבה הצער, ממשלת ישראל הנוכחית עושה לא פעם את ההפך — היא מעלה את הגזענות אל ראש התורן. והיא גם מעודדת אצבע קלה על ההדק: מה שקורה בחברון לא נעצר בחברון.

בהתמודדות עם קליטת עולי אתיופיה, הישראלים הוותיקים נאחזים בכל סיפור חיובי: קצין אתיופי שמסיים את הקורס בהצטיינות; פעילה אתיופית שנבחרת לכנסת; מהנדס טילים אתיופי; דוקטורית אתיופית; מלכת יופי אתיופית. הם — אנחנו — לא רואים את הנערים שמשוטטים באפס מעשה בשולי השיכונים הישנים, המחניקים, של ראשון־לציון, קריית־מלאכי, קריית חיים. הם — אנחנו — מסרבים לעכל את הסיפורים הקשים שמשמיעים הצעירים שהצליחו, אבל עוברים יום־יום חוויות לא פשוטות. הממשלה מצפה שעולי אתיופיה יהיו אסירי תודה על שהואילה להעלות אותם לארץ, ינשקו את האדמה שהם דורכים עליה וביום הבחירות יצביעו בעדה. כמה מפא"יניקי מצידה.

צילום: יריב כץ

מטבע הדברים, המשטרה היא הארגון הממשלתי שניצב במוקד החיכוך. זה תפקידה. שוטרים אמורים להיות עיוורי צבעים: כך צריך לחנך אותם. המשימה הזאת, מתברר, גדולה על המשטרה. שוב ושוב נתקלים שוטרים בצעירים שחורים, ומגיבים כפי שהם לא מעיזים להגיב כלפי נערים לבנים. מה שאפשר היה לעשות הוא לגייס למשטרה מאות רבות של צעירים אתיופים. הם לא פחות טובים מאחרים, לא פחות מוכשרים. גיוס כזה היה שובר את הסטריאוטיפ השחור־לבן שמשטרות בערים אמריקאיות לוקות בו, ואולי מונע מוות מיותר של צעירים חפים מפשע.

זה לא קרה. הלקח שהפיקה צמרת המשטרה מגל ההפגנות האלים ב־2015 היה פשוט: כאשר צעיר נורה על ידי שוטר בשוגג והמפגינים יוצאים לרחובות, מוטב למשטרה להיעלם. אם אין שוטרים אין תמונות קשות, אין גינויים, אין ועדות חקירה, אין נזקי תדמית. הכל סבבה. במילים אחרות: רבבות ישראלים בכבישים, חולים, בריאים, משלמים את מחיר ההישרדות של צמרת המשטרה.

אין צורך באלפי מפגינים. לפעמים (כמו אמש, בדרך השלום) די בחמש בנות, אף לא אחת מהן אתיופית, שמתפרצות לכביש, כדי להשבית לשעות את התנועה. אולי מישהו למעלה חושב שהאנרכיה משרתת אותו.

מני והדס חכם, זוג צעיר חרדי מבני־ברק, הושיבו אחר הצהריים את ארבעת ילדיהם הפעוטים במושב האחורי של מכוניתם, ויצאו לדרך. היעד היה נתיבות: חתונת אחיה של הדס התקיימה באולם שם. הילדים לבשו בגדי חג: הילדות בשמלות מפוארות, עתירות שכבות, והבנים בלבן.

צילום: אבי רוקח

הם היו בראש הפקק: המפגינים דילגו לכביש לפני חרטום המכונית שלהם. ישבו בסבלנות, בשקט, שעה ומשהו, ואז שאלו אם יסכימו המפגינים לאפשר להם לשבור כמה מטרים ימינה, למחלף, ולהתפנות. שתי מפגינות צעירות חסמו את הדרך. הצטרפו אליהן אחרים. "לא מעניין אותנו", קראה אחת מהן בכעס. "עכשיו תורכם לעמוד".

שאלתי אותה לשמה. אלה אפרתי, אמרה. "כשהנכים הפגינו גם אני עמדתי", אמרה. "שלוש שעות עמדתי. נגמר. אף אחד לא עובר."

את בטוחה שזה מועיל לכם, שאלתי.

"אתם רוצים אתיופים טובים, יפים", אמרה. "אין יותר אתיופים טובים. ENOUGH IS ENOUGH."

דורון גולן

ואז, שאלתי.

"אנחנו נעשה פה סדר", אמרה. "אלה שיושבים בכיסאות למעלה — אותם צריך להוריד כמה כיסאות למטה".

על האיילון עמדו כ־500 איש, אולי 700, כרבע מהם צעירים לבנים שבאו למחות, כמה מנוסעי המכוניות התקועות, והשאר צעירים אתיופים. חלק מהחבורות היו מעורבות צבע. הכרוז היה דוד מזרחי, לא אתיופי, עובד מרכז פרס לשלום. "עד לפני חמש שנים הייתי גזען", אמר לי. "הייתי בלה פמיליה של בית"ר ירושלים; היה לי תיק במשטרה. שיניתי את דעותיי לאחר שעבדתי עם ערבים.

הוא קרא את סיסמאות ההפגנה והקהל חזר אחריו. הסיסמה הפופולרית ביותר הייתה "מי שלא קופץ שוטר". "אין הבדל בין דם לדם / כי כולנו בני אדם", אמר מזרחי, "עומדים ביחד / בלי גזענות ופחד", והמפגינים חזרו אחריו. הוא קרא את שמות כל 11 האתיופים שנהרגו בשנים האחרונות בתקריות עם המשטרה. "נרצח", ענה הקהל לאחר כל שם.

"אין פה מנהיגים", אמר לי.

הוא ניסה לשכנע את המפגינים לשחרר את המשפחה החרדית. "כולנו בני אדם", הזכיר להם. הם סירבו. בלית ברירה הילדים הוצאו מהמכונית. הם היו כל כך מבוהלים שלא בכו, רק עמדו בשקט, לצד אמם, שרבה עם המפגינות. "הייתם מאמינים?" אמרה אחת מהן. "היא לא ידעה בכלל שהרגו בן אדם. היא לא ידעה על מה ההפגנה!"

הם נטשו את המכונית ועלו למעלה, בתקווה לנסוע ברכבת, ארבעה ילדים קטנים ואמם בלבוש חג ובפנים מכורכמות. נזק אגבי, קוראים לזה בצבא.