מזל טוב. מחר יחגוג הביקיני יום הולדת 73.
הכל התחיל כשמישל ברנרדיני, חשפנית באחד ממועדוני הלילה של פריז, הצטלמה בבריכת "פיסין מוליטור" בפריז עם בגד הים החדש שלה, ושינתה את ההיסטוריה. וגם את כל מה שאנחנו יודעים על חופי הרחצה ברחבי העולם. וכל זה כי ראו לה את הבטן.
את הרעיון לבגד הים של ברנרדיני הגה המהנדס הצרפתי לואי ריאר, שניהל את חנות ההלבשה התחתונה של אימו. לתוצאה הוא קרא "ביקיני" על שם קבוצת האיים שם ביצעה ארצות־הברית ניסויים גרעיניים ימים ספורים קודם לכן. "פשוט ציפיתי שההמצאה החדשה שלי תהיה לא פחות מאשר פיצוץ שיווקי, ברמה של פיצוץ גרעיני שיניב תגובת שרשרת תרבותית", הסביר מאוחר יותר בחוסר צניעות. אבל הוא ממש לא הגזים.
רעיונות טובים נולדים בדרך כלל אצל כמה אנשים באותה תקופת זמן. כמה חודשים לפני כן צץ רעיון זהה גם במוחו של המעצב ז'אק היים, בעל חנות לבגדי ים בעיר הקיט קאן שבריביירה הצרפתית. היים עיצב באביב 1946 בגד ים בשני חלקים וקרא לו "אטום", בשל גודלו המזערי דאז. "זהו בגד הים הקטן ביותר בעולם", הכריז היים על מה שעתיד לשגע את העולם. אבל את התהילה קטף לואי ריאר.
נשים באירופה היו הראשונות לאמץ את הקונספט, והוותיקן היה הראשון לצאת נגדו בטענה שלבישת ביקיני היא לא פחות מחטא (מה שהביא בעבר לחרם גורף ואיסור בחוק במדינות קתוליות כמו איטליה, פורטוגל וספרד). בארצות־הברית לקח לביקיני קצת יותר זמן. ההתעלמות מצד נשות ארצות־הברית השמרניות החזיקה מעמד עד שנות ה־60, ואז, עם פרוץ מהפכת ילדי הפרחים, גם הן כבר לא עמדו בפרץ והחופים של היבשת פשוט נכנעו לביקיני. אבל הניסיונות להכניס את הביקיני לתחרויות היופי הבינלאומיות לא ממש צלחו, בגלל התנגדות מטעמי מוסר מצד חלק מהמדינות המשתתפות בתחרויות.
לעומת זאת, בעולם הקולנוע הביקיני השתלב בענק. המסך הגדול תרם את שלו ללגיטימציה של פריט האופנה החדש, כשבריז'יט בארדו הופיעה על החוף בקאן עם ביקיני פרחוני נועז כבר ב־1959, וכשהכוכבות הגדולות של הוליווד, כמו מרילין מונרו ואסתר ויליאמס, החלו להופיע על המסך כשגופן עטוף בבגד הים המיניאטורי. ומי יכול לשכוח את הביקיני הלבן של אורסולה אנדרס, נערת בונד ב"דוקטור נו"? זה כבר הפך לעניין של זמן עד שמרבית הנשים בעולם — מי שיכולה להרשות לעצמה וגם מי שלא — החזיקו בארסנל החוף שלהן לפחות ביקיני אחד.
איך הביקיני משפיע על גברים
ויש כמובן גם את הצד הפסיכולוגי־התנהגותי. עשרות מחקרים נערכו במהלך השנים במטרה לבדוק מה קורה במוחם של גברים ונשים המביטים בביקיני. מחקר מ־2009, שבמסגרתו ערכו סריקות מוח לגברים, הראה שכשגברים מסתכלים על תמונות של נשים בביקיני (או בהלבשה תחתונה) אזורי המוח שנדלקים לפעולה הם כל אלה הקשורים לפעילות מיידית. "כשמציגים לגברים קטעי וידיאו של נשים בביקיני רצות על החוף, התשוקה שלהם לסיפוק מיידי עולה, ויחד עם התשוקה המינית מתעוררות מערכות נוספות במוח הקשורות להתנהגות של חיפוש סיפוקים", כתב ד"ר בראם ון־דן ברג, ראש צוות המחקר. "הביקיני גורם לשינוי בתפיסת הזמן, ומעורר את תחושת ה'כאן ועכשיו' בקרב גברים, ואת הנטייה לחפש את הסיפוק המיידי הקרוב והנגיש ביותר".
ומה קורה במוחן של נשים כשמראים להן נשים בביקיני? מחקר מ־2017 שנערך באוניברסיטת צ'פמן שבקליפורניה הציג תמונות של דוגמניות בביקיני וגילה שלנשים זה עושה רק רע. "צפייה בדוגמניות חטובות בביקיני גורמת לנשים לחשוב על גופן מחשבות שליליות", אומר ד"ר דייווי פרדריק, ראש צוות המחקר, המצביע על כך שלמעלה ממחצית מהנשים שמביטות בבחורה בביקיני מיד מתלוננות על היקף המותניים שלהן, על טונוס השרירים (46%), רגליים (45%), ירכיים (40%), זרועות (40%) וחזה (34%). "הממצאים שלנו מצביעים על התפקיד החשוב שיש לתקשורת בעיצוב תחושת הנשים כלפי גופן", אומר ד"ר פרדריק.
"אנחנו המבקרות הקשוחות ביותר של עצמנו", מסכימה איתו ג'ניפר באומגרטנר, פסיכולוגית המתמחה באופנה, ומחברת הספר You Are What You Wear. סקר אמריקאי גילה שהרגעים הקשים והמדכאים ביותר הם לאו דווקא על חוף הים, אלא הרבה קודם — בחנות שבה אנחנו מודדות את בגד הים החדש. "זה לא מפתיע", אומרת באומגרטנר. "כשאנחנו על שפת הים יש הרבה הסחות דעת: נכנסים למים, מדברים עם חברים, מסתכלים על אנשים אחרים בבגד ים. כשאנחנו בחדר המדידות זה כמו מרתף עינויים עם מראות. המטרה שלנו היא ביקורת עצמית, ואנחנו צריכות להחליט עם אנחנו נראות טוב במה שבחרנו, אז מה הפלא שאנחנו ממוקדות על הפגמים?"
סקר אחר, שיזמה חברת Diet Chef הבריטית, ושהתפרסם ב־2011 ב"דיילי מייל", בדק מה דעתן של נשים על הגיל המקסימלי שבו אישה יכולה לצאת לחוף עם ביקיני. מסקנות הסקר, שהקיף אלפי נשים בגילאי 18 עד 65, הוא שאחרי גיל 47 — כשעור הפנים, השדיים, הבטן והירכיים, כמו גם הביטחון העצמי, מתחילים לצנוח - מוטב לה לאישה שתמיר את בגד הים הזעיר בגרסה שלמה ונאותה יותר (תספרו את זה להלן מירן, שבגיל 60 הופיעה בכלי התקשורת עם ביקיני אדום לוהט).
החרם על החוטיני
וכמו בכל אייקון תרבותי, גם כאן יש טייק־אוף על המקור. כאשר כדורעף החופים הפך לענף ספורט במסגרת האולימפיאדה, הוא הביא לעולם את ה"מונוקיני" (שלא תפס תאוצה, אלא בחופים בודדים או כאקט של התרסה) ואת ה"חוטיני" — שחיזק את התפיסה שאישה נראית סקסית ונחשקת גם כשרואים אותה מהגב. ותאמינו או לא, יש מקומות בעולם (ולא רק מדינות מוסלמיות קיצוניות) שבהם הביקיני מתקבל בקרירות פוריטנית. בפלורידה, למשל, אפשר להופיע עם בגד ים שני חלקים לחוף, אבל שלא יהיה חוטיני. ב־2005 הצטרפה גם אוסטרליה לחרם החוטיני. מי שתיתפס עם ישבן חשוף במלבורן צפויה לקנס של 500 דולר או 60 ימי מאסר. אבל נראה שבמלחמה בפוריטניות ובשוביניזם הביקיני ניצח. היסטוריונים של עולם האופנה סבורים שמדובר בפריט הלבוש הפופולרי ביותר בעולם, שמפרנס תעשייה שמגלגלת מיליארדים, ורק הולך וצובר עוצמה עם התחזקות הפמיניזם והתנועות לשחרור האישה. בעקבות הביקיני של ריאר באו לעולם המונוקיני, החוטיני, המיקרוקיני, הטנקיני, הטריקיני, הסקירטיני הבורקיני ווריאציות רבות אחרות. אחרי 73 שנים הביקיני לא מתכוון להיעלם מהנוף ומהחוף.
