לפני כשנתיים סערה הוליווד כולה סביב פרשת הארווי וויינשטיין, המפיק והבמאי שהואשם בידי עשרות שחקניות באונס, תקיפה או הטרדה מינית. רוזנה ארקט הייתה אז אחת הראשונות לחשוף את מה שעברה עם אחד האנשים החזקים בתעשייה — וגם היום היא עדיין לא מרגישה שהסיפור לגמרי מאחוריה.
"תחשבי כמה עבודות הפסדתי במשך השנים בגללו", היא אומרת בראיון לרגל צאת סרטה החדש, "החיוך האטרוסקי". "הוא הוציא לי שם של שחקנית בעייתית, שקשה לעבוד איתה. וויינשטיין לא אנס אותי, אבל הבהיר לי שאם לא אשתף איתו פעולה זה יעלה לי בקריירה שלי".
את היום בו נחשפה למעלליו של האיש היא זוכרת כאילו היה אתמול. "הסוכן שלי אמר לי שיש סרט נהדר עם גרי אולדמן ושהארווי רוצה לדבר איתי עליו ולתת לי את התסריט. כשהגעתי לבית המלון בו קבענו נאמר לי שהארווי מחכה לי בחדרו. חשבתי שיש לו בטח פנטהאוז גדול ושיהיה בסדר, אבל האינסטינקט שלי אותת לי: סכנה. בכל זאת, הלכתי לחדרו וכשהוא פתח את הדלת הוא היה לבוש בחלוק מגבת בלבד ואמר שכואב לו הצוואר. הוא ביקש שאתן לו מסאג'. אמרתי לו שיש לי מסאג'יסטית טובה עבורו ועמדתי לעזוב. ברגע שאמרתי לו לא, ידעתי שזה ישפיע על הקריירה שלי, הוא גם אמר לי: 'את עושה טעות גדולה, רוזאנה'".
הסיפור עם וויינשטיין לימד את ארקט כמה שיעורים כואבים על החיים. "אחרי שהסיפור של הארווי וויינשטיין התפרסם, גיליתי מי הם החברים שלי", היא אומרת. "יש אנשים שחששו מכל זה, חשבו שזה יזיק להם ולא היו שם בשבילי. כל הניסיון הזה היה פוקח עיניים. עד אז היו לי 500 אלף עוקבים באינסטגרם. למחרת היום פתאום היו לי 50 אלף. לא הבנתי איך זה קרה. היום אני מתנתקת מאנשים שאינם טובים עבורי וכאלו שלא רוצים טוב עבורי. אני לא שומרת להם טינה אלא פשוט חותכת אותם מחיי".
שטן או אלוהים
רוזאנה ארקט, 59, זכורה בעיקר מהסרט האייקוני "סוזאן, סוזאן" מ־1985, בו כיכבה לצידה של מדונה. בכרזת הסרט, שכל מי שגדל בשנות השמונים זוכר היטב, נראית ארקט עומדת לצד מדונה במכנסי עור. באותם ימים היא נחשבה לכוכבת מבטיחה. אחרי ההצלחה של "סוזאן" הגיע הסרט "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו ב־1994, הסרט השערורייתי "קראש" ב־1996, וגם סרטים של מרטין סקורסזה, לוק בסון ובמאים נודעים אחרים.
אפשר היה לחשוב שעם שוברי קופות גדולים שכאלו, וסרטים בהנהגת בכירי הבמאים בהוליווד, הקריירה של ארקט תמריא לשחקים. אבל היא די נעלמה לה בעשרים וכמה השנים האחרונות. היא אמנם השתתפה בתפקידי אורח בכמה סדרות כמו "בנות", "איסטוויק" ו"ריי דונובן", וביימה והפיקה מספר סרטים דוקומנטריים, אבל בגדול לא נראתה כמו פעם. אם תשאלו אותה, היא תגיד שהסיבה לכך היא מפיק אחד בשם הארווי וויינשטיין, אותו אחד שמריל סטריפ כינתה פעם "אלוהים" והיום כולם מכנים אותו "השטן".
למרות שארקט מאשימה את וויינשטיין בכך שהרס לה את הקריירה ומחכה ליום בו יעמוד למשפט וישב בכלא, היא מאמינה גם בסליחה, גם אם לא לוויינשטיין עצמו. "יש גברים שאמנם לא אנסו אבל התנהגו בצורה לא הולמת כלפי נשים ונתנו להן להרגיש שלא בנוח. אם מישהו בא ואומר: אני באמת מצטער ואני הולך לשנות את ההתנהגות שלי, אז אנו צריכים לעודד אותם גברים, משום שרק כך השינוי יקרה".
את חושבת שאי־פעם דברים יחזרו להיות כפי שהיו בהוליווד, ואנשים בעמדות כוח ימשיכו לנצל שחקניות?
"לא. זה לא יחזור לעולם להיות כפי שזה היה. יש מלחמה נגד נשים היום, אבל אני אגיד לך משהו: הגברים יפסידו במלחמה הזאת. יש אנשים בתעשייה שהקריירה שלהם נהרסה בגלל שלא הסכימו לשכב עם מפיקים ובמאים. ולא רק בתעשיית הסרטים, אלא בכלל. אני גם יוצאת נגד אלו שמתעללים בילדים מינית. חשוב לי להדגיש שאני לא מדברת על כאלו שצבטו מישהו בישבן לפני עשר שנים, אני מדברת כאן על אונס. אנשים היום מדברים ומוכנים לצאת עם הסיפור שלהם, וזה חשוב. ואגב, שמתי לב שבישראל מכבדים יותר נשים מאשר כאן. אולי זה קשור לצבא הישראלי שהוא שונה מאוד מהצבא האמריקאי. הצבא הישראלי מאוד מעצים ומחזק, ואני רואה את זה עם ילדים של חברים שלי שהתגייסו".
הביקור בישראל
ארקט היהודייה מגיעה ממשפחת שחקנים ידועה. הוריה — אוליביה, יהודייה ובת לניצולי שואה מפולין, ולואיס ארקט, קתולי שהתאסלם — היו שחקנים, וכך גם אחיה פטרישיה, דיוויד ואלכסיס ארקט. אלכסיס נפטרה לפני כשלוש שנים מסיבוכים של מחלת האיידס. היא הייתה טראנסג'נדרית הזכורה מהופעתה בסרט "זמר החתונות" של אדם סנדלר, כאחת מחברות הלהקה.
"לאחר שאלכסיס נפטרה ייסדתי קרן משפחתית לזכרה", מספרת ארקט. "ביום השנה למותה אני תמיד עורכת מסיבת ריקודים כדי לחגוג את חייה".
לאחר מותה של אלכסיס טסה ארקט לישראל כדי לפזר בארץ את אפרה של אחותה. היא הגיעה לארץ יחד עם בעלה הרביעי, ג'ון מורגן, ובתה זואי־בלו מבעלה השלישי, ג'ון סידל. "היה לנו טיול נפלא", היא נזכרת. "סוכנת הנסיעות ערכה לנו תוכנית נהדרת. ישנו באוהלים במדבר, ראינו הופעה של רקדנית בטן ולפנות בוקר טיפסנו למצדה וראינו את הזריחה".
מה עוד זכור לך מביקורך בישראל?
"יפו. הכרנו שם זוג מיוחד, היא יהודייה והוא מוסלמי, והם מנהלים בית ספר לילדים מוסלמים ויהודים וגרים שם בשלום ואחווה. זה היה מקסים. מאוד התרשמתי מהם".
הקשר הישראלי של ארקט שב ועולה ביתר שאת בימים אלה, כשהיא מככבת על המסך הגדול בסרט הביכורים של זוג הבמאים הישראלים עודד בינון ומיכל ברזיס, "החיוך האטרוסקי". מיכל ועודד הם בוגרים בהצטיינות של בית הספר סם שפיגל לקולנוע, שהיו מועמדים ב־2014 לפרס האוסקר האמריקאי עבור סרטם הקצר "איה". הם הכירו בשנה הראשונה ללימודים ומאז התרגיל הראשון בבית הספר לקולנוע הם משתפים פעולה מקצועית. "אנחנו לא מכירים אפשרות אחרת. זה הכין אותנו טוב ללגדל ילד ביחד. כשנולד לנו הבן, המטפלת הראשונה שהייתה לנו אמרה שרואים שאנחנו עובדים טוב ביחד", הם מספרים.
"החיוך האטרוסקי" הוא דרמה מחממת לב על סקוטי מחוספס (בריאן קוקס) הנאלץ לעזוב את ביתו ולנסוע לטיפול רפואי בסן־פרנסיסקו. הוא עובר לגור עם בנו, אותו לא ראה שנים, ועם כלתו המכורה לעבודה, ומתעב כל רגע. להפתעתו, כשהוא חושב שלחיים כבר אין יותר מה להציע, הוא יוצר קשר מיוחד עם נכדו הפעוט, ועל הדרך גם מתיידד עם אישה אותה הוא פוגש במוזיאון (ארקט).
הסרט מבוסס על ספרו רב המכר של הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. הסיפור מתרחש באיטליה, אך בתסריט מועברת העלילה לסקוטלנד ולארצות־הברית.
על מה את עובדת היום?
"אני עומדת לשחק גם בסדרה של ריאן מרפי בנטפליקס עם שרה פולסון. בנוסף אני מפתחת פרויקט טלוויזיה עם גייל ליון, שהפיקה את הסרט 'ארין ברקוביץ'' - סדרה המבוססת על סיפור אמיתי של בחורה צעירה שהכריחו אותה לעסוק בזנות עד שברחה".
