עדיין חולמים על ליאור

שנים הראשונות לאחר נפילתו, ליאור וישינסקי לא הפסיק לבקר את אימו אסנת בחלומות שלה ולחבק אותה. אבל מאז הוא הפסיק להופיע, עד שיום השנה ה־15 לנפילתו התקרב. "עשרה ימים לפני האזכרה, כשהלכתי על שפת הים, ביקשתי שליאור יבוא אליי בחלום, ובאמת באותו לילה הוא הגיע", מספרת אסנת. "הוא עמד בין אנשים, ונראה בוגר יותר. הרגשתי שלוקח לשנינו שנייה־שתיים לקלוט אחד את השנייה. ואז התחבקנו חיבוק גדול. בבוקר קמתי נורא מאושרת, וניסיתי להבין מה משמעות החלום. הבנתי שהוא רוצה להגיד לי שהוא כל הזמן נמצא בין אנשים זרים שאני לא מכירה".

על מה היו החלומות שחלמת לאחר נפילתו?

"פעם הייתי חולמת שאני הולכת אליו, לעולם שלו, ושאני מוכנה לוותר על הכל כדי להיות איתו שם. בחלומות ההם לא פחדתי גם למות, כי ידעתי שכשאני אמות, אני אפגוש את ליאור. על החלום הזה כתבתי שיר שאותו קראתי באזכרה".

מאז אותו חלום יצא לך שוב לחלום עליו?

"לא, אבל זה רק לימד אותי שצריך לבקש".

ליאור וישינסקי ז"ל

גם שלמה וישינסקי, אביו של ליאור, חולם על בנו לא מעט. "באחד החלומות הוא בא, לבוש באופן חתיכי, והודיע לי שדנה אחותו בהיריון. ואני אומר לו, 'איך אתה יודע? אתה בכלל מת'. לפני חצי שנה חשבתי שאני הולך להתאשפז. חלמתי שליאור בא אליי למיטה עם מדים, מלוכלך, מאובק, ואומר לי, 'הכל בסדר. אני הולך לשים את הראש על המיטה', ונעלם בחדר שלו. קמתי והלכתי לבדוק אם הוא באמת בחדר, כי זה היה כל כך מוחשי".

"פשוט ידעתי"

כבר 15 שנה שאסנת ושלמה וישינסקי מנציחים את ליאור לא רק בחלומות שלהם, אלא גם בקרן שהקימו לזכרו ושמה לה למטרה לקרב את חיילי צה"ל לתרבות ולאמנות. מדי שנה מחלקת הקרן מלגות לחיילים שסיימו שירות צבאי מלא ובחרו להמשיך ללמוד במוסדות אקדמאיים, ומקימה ספריות השאלה בבסיסי צה"ל שמרוחקים ממרכזים עירוניים. אתמול, בטקס חגיגי, הוענק להם ולעומדים בראש הקרן אות הנשיא למתנדב. "אני רוצה לתת תקווה לאנשים ולגרום להם להאמין שאפשר להמשיך לחיות, לאהוב ולהגשים את החלומות שלהם", אומרת אסנת.

"הצורך להנציח את ליאור זה מה שמחזיק אותי", אומר מנגד שלמה. "אני לא מאמין בעולם הבא ובדברים האלה, בשבילי יש רק מישהו אחד למעלה, וזה לא אלוהים — זה ליאור. אני רוצה להראות לו שזה לא הכל דנה, עכשיו אני נטו איתך. מאותה סיבה אני גם הולך לבית הקברות מדי יום שישי, בגשם ובשמש, יושב שם שעות".

אסנת: "אני לא באה לשם כמוהו, אבל בשנה הראשונה המקום היחיד שהרגשתי בו בבית היה בית העלמין".

אנחנו נפגשים בביתו של וישינסקי, שחקן התיאטרון הקאמרי, שליאור ניבט בו כמעט מכל תמונה וציור. כבר שנים ארוכות שההורים פרודים, אבל עדיין חברים טובים ודואגים זה לזו. "כשנכנסתי לבית של שלמה, אחרי שהודיעו לנו שליאור נהרג", אומרת אסנת, "הסתכלנו אחד לשני בעיניים, וידעתי: אנחנו היחידים בעולם שמרגישים כרגע מה שמרגישים הורים של ילד שמת. יש פה אחדות גורל מטורפת וקשר שאין לי עם אף אחד אחר בעולם, רק איתו".

"נשארנו לגמרי משפחה", אומר שלמה. "אנחנו אוהבים אחד את השני. אני תמיד אומר שהגירושים שלנו עלו על שרטון. עברתי לפני כמה זמן ניתוח בהרדמה מלאה. כשהעירו אותי, אמרתי 'אני לא מצליח להירדם, אני חולם על אסנת'. כשהתעוררתי גיליתי שאסנת עמדה ליד המיטה וחיכתה שאתעורר. ראיתי אותה, לא חלמתי עליה".

ליאור וישינסקי היה צריך להיות היום כבן 35. הוא נהרג ב־12 במאי 2004, כאשר הזחל"ם בו נסעו הוא וחבריו בציר פילדלפי כדי לסכל פעולת אויב ליד מוצב "טרמית" נפגע על ידי טיל נ"ט. כל ארבעת הלוחמים נהרגו. התמונה הקשה שבה סורקים חבריהם של הנופלים בידיהם את החול ומחפשים את שרידי החיילים חקוקה עד היום בזיכרונם של רבים. "אמרתי לרב הראשי 'תפסיקו את החיפושים, ותגידו שהוא נהרג ומקום קבורתו של ליאור לא נודע'", אומר שלמה. "פחדתי שעוד מישהו ייהרג בחיפושים. תביאו חול משם ונעשה הלוויה. ביקשתי את ההסכמה של אסנת, וזה מה שעשינו".

את הרגעים בהם התבשרו על נפילתו של ליאור הם זוכרים בדייקנות מפחידה. פרט אחרי פרט, רגע אחרי רגע. "אני זוכרת שביום שהודיעו לי על מותו של ליאור, הדבר הראשון שהיה חשוב לי זה מי יודיע להורים שלי ואיך יודיעו להם", מספרת אסנת. "תיפקדתי בצורה מאוד רציונלית ורובוטית למרות שהייתי מפורקת לגמרי. שיגעתי את כולם, עד שדאגתי לזה שיהיה שם רופא ואיש מהצבא. היחידה שהבינה את מלוא המשמעות אז ומיררה בבכי הייתה דנה. היא פשוט ייבבה. אנחנו תיפקדנו. אני זוכרת שמוטי (מוטי גלעדי, בעלה השני, ממנו התגרשה, י"ב) הגיש לאנשים מים בידיים רועדות. אמרתי לו, 'אתה אל תישבר לי עכשיו, אתה חייב להיות חזק בשבילי ובשביל לירון, הבת שלנו. לירוני הייתה אז בת חמש, ומתוך כל הבכי הזה ידעתי שאני לא רוצה שהיא תזכור את הרגע הטראומטי הזה, שילווה אותה כל החיים. אמרתי לה 'מאמי, בואי למיטה', והיא הלכה למיטה ונרדמה כבמטה קסם'".

שלמה: "שיחקתי טניס ופתאום חטפתי מכה בבטן, והבנתי שמשהו קרה עם ליאור. נסעתי הביתה והתקשרתי לכל בתי החולים. הגעתי לחמ"ל, והחיילת שואלת אותי 'הודיעו לך משהו? אם לא, אז הכל בסדר'. ואני אומר לה 'לא נכון'. צילצלתי לחברים שלו מהצבא והם לא ענו. דנה עשתה אז שיעורים בחדר, ואמרתי לה 'ליאור הלך'. היא כעסה עליי, 'איך אתה מדבר', אבל אני פשוט ידעתי".

על הבמה, אחרי האבל

הכאב היה נורא באופן שקשה לתאר. "יכולתי להתאבד, אבל מה שהחזיק אותי הכי הרבה הייתה דנה", אומר שלמה. "כשמדברים על אח ואחות, בעיקר ילדים של הורים גרושים, הקשר ביניהם קרוב הרבה יותר. כשליאור היה בא לחופש הוא תמיד היה אומר לחבר'ה 'אני בא עם דנה', לכל דבר. מיד אחרי השבעה עליתי לבמה ושיחקתי כרגיל. היה בכי באולם. אנשים לא האמינו שאני אשחק".

מאיפה באמת היה לך את הכוח?

"חשבתי על זה הרבה ואמרתי, אם הייתי אינסטלטור לא הייתי הולך לעבוד? ואם הייתי רופא לא הייתי הולך? אז מה אם אני מצחיק? זאת עבודה. ידעתי שאם אני לא הולך לעבודה, דנה לא תלך לבית הספר ואסנת לא תעזוב אותי. כל השבעה היא לא עזבה אותי. אסנת היא בחורה אמיצה. כל דבר עשיתי בעידוד שלה. מגיע לה פרס". "לי לקח שנה לעלות לבמה", אומרת אסנת.

אהבת הקהל עוזרת להתמודד עם הקושי הגדול?

אסנת: "עברו 15 שנים מאז, אני יודעת שזה תמיד באחורי הראש כשאני עולה על הבמה, אבל זה לא מנהל את הדיאלוג ביני לבין הקהל. בשנה הראשונה, כשהייתי פוגשת אנשים ברחוב, אז היה חיבוק, הייתה הזדהות, היו מפגשים מרגשים. אנשים היו ניגשים, מחבקים ודומעים ובוכים. אני חושבת שחלק מהיכולת לגשת אליי ואל שלמה היא כי ידענו איך להמשיך לחיות. שמתי לעצמי כמטרה להמשיך לראות את הסביבה שלנו. כמו שהם לא השאירו אותנו לבד, אני לא רוצה להשאיר אותם לבד. יש לנו את האחריות לבחור בחיים שוב ושוב, וגם כמובן לתת לדנה וללירון את החיים הכי טובים והכי ורודים שיש".

אסנת החדשה היא אדם הרבה יותר חזק היום?

"כשאתה חווה דברים כמו כאב בצורה טוטאלית, החוויה הזאת גורמת לך לפעמים להרגיש סוג של חיים שמעולם לא חיית. התחלתי תהליך של להפסיק לרצות אנשים, להיות יותר אותנטית, לקחת אחריות מלאה על החיים שלי. אני מאוד מזדהה עם המשפט 'אין דבר יותר שלם מלב שבור', כי לקחתי מהעולם את כל מה שיש לו להציע לי — את השמחה ואת העצב — ובמשך השנים שעברו מאז זה הוציא ממני הרבה דברים שהיו קבורים בתוכי. למדתי להבין שיש בי המון כוח.

"היום אני עומדת על הבמה לא ממקום מרצה ומתחנף שמבקש אישור, אלא ממקום של נתינה גדולה ושל אהבה. למדתי שאני מוכנה לשלם את המחיר של הבחירות שלי בחיים, וגם לדעת לקבל את הטוב ואת הרע במידה שווה. הדבר הכי־הכי חשוב זה להשתדל להיות כל יום בנאדם טוב יותר". •