לחיות באילוז' המתוק
הפגנת כאב / רעד קל עבר במטוס. גלגל התפוצץ בהמראה בגרמניה. ירייה. נער בן 18 נפל בחושך בקריית־אתא. אחר כך נחיתה בשלום, אבל הנער לא ישוב הביתה. כמה כאב. זו תמצית השבוע, פלוס הנחיתה האחרונה בשדה דב, הנאום המפתיע של יוסי כהן (ראש המוסד העברי) וכמובן הבחירות שנראו נכון לרגע זה, כאילו הן קצת ברק, קצת רעם, קצת פרץ ובעיקר אינן.
אז אל תקרא לי שחור/ קרא לי אדם/
אל תירה בי באור/ ובטח לא בחושך - גם/
כך כתבתי.
הסרט החדש על / "מכיר את הסרט החדש 'יסטרדיי'?" שאלה אותי אחת החברות שלנו.
"בטח", עניתי.
"ספר על מה זה?" ביקשה.
"זה סרט על מוזיקאי עלוב, שיום אחד כשהעולם כבה במהלך אירוע מוזר של מעין הפסקת חשמל שנמשכת 12 שניות, הוא נדרס על ידי אוטובוס, ניצל, אבל מגלה שהעולם מחק מזיכרונו את שירי הביטלס, והוא היחיד שזוכר אותם. אז הוא מתחיל להופיע עם השירים האלה כאילו הם שלו, הופך את את שיריהם ללהיטים, עושה כסף, אבל חש יותר ויותר כמתחזה וכרמאי המתקשה להחזיק את הסוד הנורא שהוא לא כתב את השירים האלה".
"זה מה שנקרא לחיות באילוז'", הגיבה החברה, וככה ישר למדתי את ההגדרה החדשה והמפתיעה שנתנה את השם לטור הזה. לחיות באילוז' זה לחיות באשליה. ויש גם תוספת קטנה למשפט הזה. לחיות באילו'ז ובקונפיוז' - כלומר, לחיות באשליה, בלבול ומבוכה.
תסמונת הריח / רוצים דוגמית? בבקשה. חבר טוב שלי גילה לאחרונה ששנים הוא חי באילוז' שיש לו בפה את הריח הכי טוב במדינה. עד שלפני זמן מה, בום טראח, כשמישהי חוצפנית וחדשה התנשקה איתו, היא עשתה לו לפתע קונפיוז' והעירה לו שמסריח לו מהפה, כנראה בגלל שן שנרקבה עם השנים. "זו הייתה מכה בבטן או בשן", הסביר לי החבר את האילוז'־קונפיוז' שלו, והלך לרופא שיניים לפרויקט החלפת השן והסרת הריח.
מה חוץ מזה? חוץ מזה, למרות שמרקל המסכנה רעדה, גל חום פסיכי הציף את אירופה והזכיר לי שהייתי פעם בעיירה איטלקית לוהטת מחום, וכשהשוויתי את החום האיטלקי לישראלי, הגעתי למסקנה אילוז'ית ששלנו הרבה יותר איכותי.
ומה עוד חוץ מזה? הילדים מבית הספר ברחוב שלי שוב סיימו את לימודיהם וקיבלו תעודות. (תעודה, אגב, זו ההמצאה הכי זדונית ששימשה לאמי הוכחה שאני לא בסדר).
יודעים שבדור שלי הטילו עלינו חוברות לחופש הגדול בעברית ובחשבון, כי האילוז' של הורינו היה אז, שאם נמלא את החוברות יום־יום, ייצאו מאיתנו אנשים מלומדים ומוכנים לחיים.
סטורי עם פתקה / כשאני מהרהר בכל רגעי האילוז' והקונפיוז' שהיו לי באהבה בחיים האלה, אני עף. שלא לדבר על כמה פעמים נפלתי לאילוז' שהפוליטיקאים יביאו לנו ישועה, ולא הביאו. ואם תרצו, שיא האילוז' הפרוע והמתוק זה לחשוב שאולי בעצם אתה או את כתבתם את "While My Guitar Gently Weeps" של החיפושיות, בזמן שהגיטרה שלכם בכתה, כי העולם כבה.
אבל בואו ואספר לכם סיפור ישן על איך הוריי המקסימים ז"ל לקו פעם באילוז' חינוכי וניסו ללמד אותי איך לא לפחד מהפחד.
זה היה בשנות החמישים, כשמדי תחילת החופש הגדול היו הוריי מביאים אותי בגיל תשע (כן, כן) לתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב ומעלים אותי על אוטובוס אגד, כדי שאסע לבדי לחיפה ומשם לקריות, איפה שסבא שלי הדוס היה גר, כדי להעביר אצלו את החודשיים של החופש הגדול.
ואני זוכר את נסיעת הלבד הזו ובמיוחד אותי, אוחז בפתקה מיוזעת ומקופלת ובה הוראות איזה אוטובוסים להחליף, כולל הכתובת של סבא ברחוב אליהו גולומב, במקרה שאהיה ילד שהולך לאיבוד.
זה היה מבחן אומץ שהמציאו הורים ניצולי שואה, שלא ממש הבינו את נפשי המפרפרת. רק שאני בכלל לא בטוח שהמבחן השיג את מטרתו. כי ככל שהנסיעה נמשכה חששתי יותר מהאנשים המוזרים חסרי השפה (עולים חדשים) שישבו לידי בספסלים, עטופי שתיקה ומיוזעים. ובמיוחד פחדתי שמישהו ייטפל אליי. וחוץ מזה היה לי סיוט שלא אגיע ליעד, כי הנהג (מנהיג האוטובוס) יאבד את דרכו, או אני את הפתקה.
אז ממרחק הזמן נדמה לי שאף הורה (בעידן החוגים וההסעות של היום) לא היה עושה את זה לילד שלו. ובכל זאת, מה היה האילוז' בסיפור? כשבסוף, כשהגעתי לקריה, נהייתי מאושר לחודשיים.
כאן לא רוכבים / "כאן לא רוכבים!" קבעה עליי מישהי ממהרת באזור לא מסומן בפארק שבו רכבתי בשמחה על אופניי. וההערה שלה ישר השביתה את שמחת האילוז' שלי ברכיבה.
לרגע בלעתי את הרוק, ומצד שני חשבתי שאולי היא צדקה. הרי מצד אחד אני רוכב פה כבר שנים. ומצד שני, לא פעם אני חווה את השאלה הגדולה מי צודק? כי כשאני הולך ברגל אני מתעב את הקורקיניסטים והרוכבים, וכשאני רוכב אני רוצה שהולכי הרגל יפנו את השבילים לטובתי.
והתשובה?
הכי טוב זה להגיע לאילוז' הקדוש. כלומר שהולכי הרגל ורוכבי האופניים יחיו ביחד בהרמוניה אילוז'ית.
הו, אמי החוזרת / ביום שבת בתמונת אייפון אקראית שצולמה בנמל, הבחנתי בזוג מבוגר שישב במסעדה. משהו משך את תשומת ליבי. אז כמו בסרט "בלואו־אפ" ("הגדלה", שתורגם אצלנו משום מה ל"יצרים") של אנטוניוני, התחלתי להגדיל את התמונה באייפון. ואז לפתע הבנתי שלא סתם עשיתי את זה, כי האישה הזרה ליד הגבר נראתה שתי טיפות מים כמו אמא שלי, שנפטרה לפני שנה וחצי.
חטפתי צמרמורת מרקל, וישבתי דקות ארוכות מול התצלום באילוז' שאמא שלי חזרה לעיר, כלומר - בק־אין־טאון. אחר כך שלחתי את התצלום בקבוצת הווטסאפ לילדיי, וכולם פסקו: האישה נראית שתי טיפות מים כמו סבתא מימי (כך כינו אותה באהבה כולם, כולל אני).
אז אני רוצה להודות, לזוג שישב שם, ליד ולמצלמה שצילמה, ולאלוהי האילוז' המתוק שבנה לי סצנה שבה אמי זכרונה לברכה שבה מהמתים. מתברר שאין אילוז' שלא יכול להפוך קצת למציאות.
הקורע מקוריאה / הקיץ התחמם. ראש המוסד דיבר על סיכוי לשלום ויצר פה לרגע או אילוז' מתוק, או סיכוי סביר.
באותו ערב הפגינו הנערים והנערות האתיופיים בזעם וכאב נגד הזילות בחייהם. ובגלל השיחה על הסרט "יסטרדיי", הקשבתי בספוטיפיי למקרטני ולחיפושיות ששרו "יסטרדיי, רק אתמול כל הצרות שלי נראו כה רחוקות".
אחר כך חשבתי שזה אחד ממשפטי האילוז' הנהדרים, אולי קצת כמו בערך (סליחה על היומרה) "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר", שכתבתי והלחנתי אחרי שהעולם כיבה את עצמו ל־12 שניות ושכח את שיריי. חחחחח.
"מה שאתה אומר בעצם זה שיכול להיות עולם בלי הביטלס, הסטונס, טראמפ, Putin, בלי הקורע מקוריאה ואפילו נניח בלי מנהיגינו הדגולים מהבחירות שפה?" שאלה החברה מהתחלת הטור.
"כן", עניתי לה.
"זאת אומרת שיכול להתקיים עולם בלעדינו, למרבה הצער?" נאנחה.
"כן", עניתי בשקט, ואווירת קונפיוז' מצערת השתררה מסביב.
אי־הצדק וההדק / אוי, כמה אי־צדק יש פה וכמה היד קלה על ההדק, כשמדובר בבני אדם שחורים. וחוץ מזה אוי, איך נפרדים משדה תעופה ותיק?
אז עמדתי בפעם האחרונה מול שדה דב, הבטתי במטוס (שלא נראה נוחת נחיתת חירום) רק אולי נחיתה אחרונה, ולא ניפנפתי לו לשלום. למה? כי בגדול אני לא מנפנף לפרידות, בגלל האילוז' המתוק שהכל חוזר ונפנוף ביד מחסל את הסיכוי הזה.
ובמילים אחרות, גם אם יבנו על שדה דב פרויקט נדל"ן בגודל של מנהטן, הוא יישאר לי שם מתחתיו בתור השדה שאהבתי בילדותי והיה עבורי אילוז' ההמראות והנחיתות לנצח.
