"אנחנו מבינים את הכאב של האחים שלנו. אבל השוטרים שלצידנו לא מספיק מבינים"

"אנחנו בין שני העולמות, חצויים לשניים. מצד אחד אני אתיופי גאה, חלק מהקהילה. אני רואה איך מתייחסים לאחים שלי, ונשבר לי הלב. המוות של סלומון גרם לי לכעס שאי־אפשר לתאר. מצד שני אני שוטר, ואני רואה את האחים והחברים שלי עומדים מול החברים השוטרים שלי, מקללים, זורקים אבנים ומתפרעים וקשה לי. אנחנו, השוטרים האתיופים, עומדים בדיוק באמצע. תקועים. אנחנו עושים מה שאפשר כדי לנסות להרגיע. לא כי מישהו ביקש מאיתנו או כי ניסו להיעזר בנו, פשוט כי אלה המשפחות שלנו וצריך לפתור את הסוגיה הזאת. בסוף יש מפקדים גדולים שמחליטים על המדיניות, אבל חוץ מזה שאני שוטר אני גם אזרח במדינה ורוצה שיהיה כאן טוב".

כששמואל (כל השמות בכתבה בדויים) התגייס למשטרה, הוא לא עשה זאת כאתיופי. הוא פשוט השתחרר מיחידה קרבית וחיפש דרך להמשיך לשרת. שנים אחרי, הוא מצא את עצמו בין התפקיד לבין הזהות. כמותו, יש כיום במשטרה כ־800 יוצאי אתיופיה, מתוך כ־22 אלף שוטרים בסך הכל. פי שניים מחלקם באוכלוסייה. איכשהו, זה לא מפחית את הניכור, אולי משום שחלקם הגדול לא פועל בשכונות ובאזורים שבהם ישנם ריכוזים גבוהים של בני הקהילה. כלומר רובם לא שוטרי קהילה אלא שוטרי יס"מ, בעיקר בירושלים.

במשטרה ממעטים לאשר להם להתראיין, חוששים מהנושא הנפיץ, מהסיפורים שיספרו על ההתנהלות הפנימית, מחשיפת מקרי גזענות בתוך המערכת. ובכל זאת, לאחר הריגתו של סלומון טקה בידי שוטר והמהומות חסרות התקדים שפרצו בעקבות כך השבוע, שוחחנו עם שלושה שוטרים, שמצאו את עצמם שוב בין הקהילה לבין המשטרה.

"צריך מפקד עם ביצים"

מפגינה מובלת בידי שוטרים השבוע. "ראיתי שם במחאה בלגניסטים, לא קשורים בכלל, אנשים באים בשביל ההתפרעות"

על המהלך הדרמטי והחד־פעמי של גיוס קבוצה גדולה מבין יוצאי אתיופיה למשטרה, אחראי ניצב בדימוס ניסו שחם. באחד מימי שישי של סוף שנות ה־90, בעודו מפקד יחידת המקומות הקדושים, הוא צפה בטלוויזיה בתוכנית שבה דובר על הקשיים של יוצאי אתיופיה, שלמרבה הצער לא היו שונים מהותית מאלה שבהם נתקלים בני העדה כיום. "קיבלתי החלטה לגייס שוטרים אתיופים", הוא סיפר השבוע. "עוד לא הבנתי לאן אני הולך, אבל ידעתי שיש לי 40־50 תקנים לא מאוישים, ושאני הולך לאייש אותם בשוטרים מהקהילה".

שחם פנה למפכ"ל דאז, יהודה וילק, ולמרות התנגדויות מסוימות במערכת הוא הלך על זה בכל הכוח. הוא הסתובב במתנ"סים בשכונות שבהם ריכוזים גבוהים של הקהילה, ואחר כך אסף את כל הפניות והחל במיון. "בהתאם לדרישות, הגיעו בוגרים של היחידות הכי קרביות", הוא אומר, "ולמרות זאת כולם עבדו בעבודות דחק. אחד שליח בסופר, אחד עובד בבניין. פשוט כאב הלב".

בסיום תהליך המיון, כל הקבוצה - 40 במספר - נשלחה יחד למבחני הדפ"ר המשטרתיים. שלא במפתיע, משום שמדובר במבחנים תלויי תרבות, אף אחד מהם לא עבר את רף המינימום ומרביתם קיבלו את הציון הנמוך ביותר. שחם לא התייאש, מצא דרך לעקוף את המנגנון וגייס את כולם. בשבועות הבאים הוא העביר אותם קורס מיוחד, ואחר כך קורס נוסף להיכרות עם התרבות.

בשלב הבא, הוא הביא מדריך בוגר 8200, שהתנדב להכין את החבורה למבחני דפ"ר חוזרים. "לא הסכמתי לוותר", הוא אומר. בכל תקופת הלימודים, חבריהם ליחידה התנדבו לשמור על הר הבית ושאר המקומות הקדושים במקומם. "ההתגייסות הייתה מדהימה", הוא מספר. "בבוקר אחד הבאתי אותם למבחן, והתוצאות היו חד־משמעיות. כולם הוציאו ציונים מעולים".

שמואל, אחד מבוגרי הגיוס הזה, נזכר בימים ההם באושר. "אנשים יצאו מהמבחן עם ציון שמונה ותשע, הכי גבוהים, וזה אחרי שבמבחן הראשון הם קיבלו אחד או שתיים", הוא אומר. "זאת הייתה הצלחה אדירה".

שחם לא הסתפק בזה, וגייס תורם שמימן להם לימודים לתואר ראשון במכללת ספיר. הקליטה שלהם, הוא אומר בדיעבד, עשתה שירות אדיר למשטרה ולחברה הישראלית. "קראתי לפרויקט 'משטרה בחברה', ועד היום רוב השוטרים האלה עדיין בשירות".

מאז ועד היום, למרות ההצלחה, לא חזר על עצמו מיזם כמו זה. בני העדה מתגייסים למשטרה, אבל לא היו עוד מחזורים וקורסים יעודיים להם. "צריך מפקד עם ביצים שיעשה משהו כזה", אומר שמואל. "בסוף, לרוב המפקדים לא אכפת וזה כנראה באמת לא אמור לעניין אותם. יש להם כולה קדנציה של שנתיים־שלוש בתפקיד, והם חושבים על התפקיד הבא ובעיקר איך לעבור את התקופה הזאת בשלום. אסטרטגיה ודברים כאלה לא מעניינים אותם. לכן זה לא קורה, וחבל שזה לא קורה כי אני רואה איך זה משפיע לטובה בכל מקום שבו אנחנו פועלים".

כל הבוגרים חברים עד היום בקבוצת ווטסאפ. קבוצת ווטסאפ נוספת, הנקראת "חברים לעשייה", כוללת לדבריהם כמעט את כל השוטרים יוצאי אתיופיה. בימים האחרונים סוערות גם שם הרוחות. רוב הדיונים נסבים סביב התפקיד הכפול של השוטרים. "מדברים הרבה איך אנחנו עובדים מול הקהילה, ואיך אנחנו יכולים לתקן כשוטרים", מעיד שמואל. "אנחנו פחות עוסקים שם בבעיות ויותר בפתרונות ובהרגעת הרוחות".

ובכל זאת, לא מעט דילמות עולות בקבוצה. למשל, מה לעשות מול קריאות קשות של בני הקהילה, "תתפטר, הפכת לאחד משלהם", ולעיתים גם ביטויים קשים. "אנחנו מדברים בינינו מה נכון לעשות במקרים כאלה", ממשיך שמואל, "חושבים ביחד ומעלים רעיונות איך לטפל בהם".

כמו מה?

"פתרון אפשרי זה לקחת את זה שצועק הצידה, לדבר איתו או לחכות לסוף השבוע ולדבר עם המשפחה שלו. בדרך כלל, בשיחות בארבע עיניים או יחד עם המשפחה, הדברים מתהפכים ב־180 מעלות. אותו אחד שצעק מתנצל ומסביר. אף אחד מאיתנו השוטרים לא אמור לקחת את זה אישית. ברור שלפעמים זה מעליב, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לשם, אלא לזכור שאנחנו משפיעים ויכולים להביא אותם למקום הנכון".

עוד דילמה שעלתה בקבוצה השבוע, היא מה לעשות אם המפקדים ישבצו את השוטרים מול בני הקהילה, בחזית. "היה פחד אמיתי שזה יקרה", מודה שמואל. "השוטרים האתיופים דיברו ביניהם, ביקשו שלא יביאו אותם לחזית, שאלו מה נעשה אם יקרה מצב כזה. כאילו, יש נטייה כזאת למפקדים לא לחשוב, פשוט לשלוח אותם ולומר 'תתמודדו'".

אולי בעצם עדיף שישלחו שוטרים אתיופים להפגנות, אולי ימצאו שפה משותפת?

"זה מאוד מורכב. מצד שני זה נכון שיש בזה גם יתרון. יש לנו את היכולת להשפיע גם לפה וגם לשם. לצמצם את הנזק בשני הכיוונים".

שמואל מספר שעד כה, בכירי המשטרה לא נעזרו בו ובחבריו בהתמודדות עם הזעם של בני העדה השבוע. "אבל אנחנו מעורבים בינינו לבין עצמנו", הוא אומר. "מדברים עם החברים במשטרה, בסביבת העבודה שלנו, אבל לא ברמת הפיקוד. מבקשים שיזכרו מאיפה בא הכעס הזה ועל איזה רקע. אני מנסה לשקף להם מה מרגישים בקהילה, להראות לאנשים את המציאות מנקודת המבט של האחים שלי.

"זה עניין תרבותי. צריך להבין שזו קהילה מאוד סגורה, לא מוציאה את הכאב. אצלנו שומרים בבטן. מה אני מנסה להגיד? שהתפוצצות כמו השבוע, זה מרוב הדברים שהם כל הזמן שומרים בתוכם ולא מדברים עליהם. זה הרבה עבודה, היום דיברנו הרבה וניסיתי כמה שיכולתי להסביר לחברים שלי במשטרה את הרגישות, להסביר להם שיש הרבה מאחורי מה שהם רואים בטלוויזיה. זה לא פשוט אבל עובדים על זה.

"מצד שני, אנחנו מעורבים מול הקהילה. מדברים עם המשפחות שלנו, בעיקר עם הצעירים. אומרים להם, 'השוטרים לא באים לפגוע בכם, הם עושים את העבודה שלהם'. אין לנו ברירה, אם נרצה או לא נרצה אנחנו חלק מזה ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי שאותם אחים וחברים שלנו לא יעשו שטויות. מנסים לשכנע אותם שיילכו בדרך החוק".

אתם מבינים את הכאב שלהם?

דוד: "של האחים שלנו? ברור. הבעיה שלפעמים השוטרים שלצידנו לא מספיק מבינים. הם מבחינתם רואים נער אתיופי ומיד חושדים. זה אצלם בראש, גם את זה צריך להבין".

שמואל: "אין ספק שזה חלק מאיתנו. למי שלא חלק מהקהילה, מאוד קשה להסביר. הישראלי הממוצע לא מבין מה עובר על נער אתיופי בישראל, מה הוא חווה. זה לא רק עם החברים השוטרים. יש לי במשפחה לא אתיופים, וגם להם קשה להבין את ההתפרצות הזו. אתה מבין, אפילו לחלקים במשפחה שלי הייתי צריך להסביר מה עומד מאחורי זה ולהראות להם את המציאות דרך העיניים של העדה".

"אתיופי שווה אלים"

הם עלו לכאן מאתיופיה, עברו מסע של אלף קילומטר ברגל ואיבדו קרובי משפחה בדרך. אחרים הם כבר בני הדור השני, זה שחווה את הגזענות הישראלית במלוא הדרה. "עברנו מסע אדיר על מנת להגשים חלום ולהגיע לפה", אומר שמואל, "ולכן כשהדברים מתפוצצים זה מאוד מורכב ועוצמתי. הכאב גדול. קשה להסביר את זה לישראלים, וגם למפקדים שלנו לא קל להבין. למפקד בשטח יש אולי דברים חשובים יותר, אבל אני מאמין שהוא מקדיש לזה מחשבה".

גם אברהם, אחד השוטרים שהתגייס לשירות לפני כמה שנים, שלא במסגרת "משטרה בחברה", מרגיש את המעמסה של להיות שגריר של שני צדדים עוינים, אבל בוחר להיות זהיר. "אני קודם כל שוטר, שצריך לעשות את העבודה", הוא אומר. "לשמחתי אני לא נמצא בגזרה שיש בה היתקלויות עם הקהילה, אז זה לא הכאב ראש שלי. אם הייתי שם אני חושב שהיה לי קשה.

"כבן לקהילה, אני מבין את הקושי של הצעירים ואת הכעס שלהם. גם אני נתקלתי בגזענות אבל למדתי שהבעיה לא אצלי אלא אצל הגזענים. לא אהבתי לראות השבוע את האלימות בהפגנות ואני בטוח שזה לא האחים והחברים שלי אלא כאלה מהשוליים, שאין להם מה להפסיד ולכן הם מתפרעים. מצד שני, גם בהם צריך לדעת איך לטפל ועדיף שזה לא יגיע לפיצוצים כאלה".

חברי פרויקט "משטרה בחברה" מפוזרים כיום ברחבי הארץ, ומנסים לסייע בהרגעת הרוחות. עוד לפני גל המחאה הנוכחי, הם היו שם בשכונות, מתנדבים עם הנוער הקשה, מסייעים בלימודים. לתחושתם, הפרויקט הזה ועצם העובדה שילד אתיופי רואה מולו שוטר שצבע עורו זהה לשלו, מצליחים להפחית משמעותית את הניכור.

שמואל, איך קיבלה המשפחה את הבחירה שלך להתגייס למשטרה?

"בגאווה מאוד גדולה. ההורים שלי רואים בזה שליחות וסוג של הגשמת חלום, שאני שוטר יהודי שמגן על אזרחים במדינת ישראל. זו הייתה באמת גאווה עבורם".

והיום, כשאתה מגיע הביתה במדים?

"ברור שהימים השתנו מאוד מאז, אבל בעיני המבוגרים שוטר וחייל זה עדיין מאוד מכובד. וגם אני עדיין מרגיש שזו שליחות, מבחינתי".

אפשר רק לנחש מה היה קורה לו אחד מהם היה אותו שוטר, שם בקריית־חיים, מול סלומון טקה וחבריו.

"זה עניין של גישה", אומר דוד. "רוב הבעיות הם בגישה ראשונית. כשאני ניגש לאירוע שבו מעורבים אתיופים, אני יודע איך לדבר, אני מבין את השפה, אני יודע איך להתנהג איתם. אני מבין את התרבות והם מבינים אותי. נכון, יש את הצעירים שתוקפים, 'אתה שוטר', 'אתה יותר גרוע מהם', זה טבעי. בדרך כלל, המקרים האלה מסתיימים בשיחה ובהסברה, בניסיון להוציא את הילד מהמקום שבו הוא נמצא, ולא במעצר כמו שקורה היום הרבה".

אם אתה ספציפית היית בקריית־חיים, זה היה נגמר אחרת?

שמואל: "מורכב לבוא לשפוט. אני לא יודע באמת מה היה ואיך היה, אבל אני מאמין שהסיכוי שזה היה נגמר כמו שזה נגמר הוא קלוש. תשמע, אני לא שופט את השוטר שהיה שם, רחוק מזה. כשאתה לא מכיר את החבר'ה זה מורכב. אני מסתובב היום בבית חנינה ושועפאט, ובגלל שאני מכיר את האזור ואת התושבים, ייקח לי המון זמן לשלוף נשק לעומת שוטר תל־אביבי שירגיש שם מאוים הרבה יותר. יש אירועים מאוד טעונים שמסתיימים בסוף על כוס קפה ועוגה, מצד שני יש גם אירועים שמסתיימים רע.

"אני מאמין שיש מקום לשוטר קהילתי היום במקומות מסוימים שיש בהם ריכוז גדול של אתיופים. השוטרים הקהילתיים עושים עבודת קודש. אנחנו עובדים לא רק בשעות הפעילות כשוטרים, אלא גם מכינים ילדים לבגרויות במתנ"סים. אנחנו מבינים שאם לא אנחנו, אף אחד לא יעשה. בעיניי, אנחנו קיבלנו המון מהמדינה - תפקיד של שוטר, משכורת, סיוע בלימודים לתואר, העלאת השכר. אף אחד מאיתנו לא שוכח את מה שעשו בשבילנו, וזו חובתנו להחזיר ולתת".

ובכל זאת, יש המון היתקלויות בין חבריכם השוטרים לבין צעירים מהקהילה.

"זה נכון, כי אף אחד לא מנסה להבין את התרבות. שוטרים, משרדי ממשלה, משרד החינוך, לא ניסו להבין את התרבות של האוכלוסייה הזאת. פה מתחילה הבעיה".

יש להם גם ביקורת על צעירים מהקהילה, על ההתפרעויות. לתחושתם, המתפרעים לא מייצגים את הכלל, וחלקם כלל אינם בני הקהילה אלא אנרכיסטים מקצועיים. "ראיתי שם במחאה בלגניסטים, לא קשורים בכלל, אנשים שבאים בשביל ההתפרעות ונגד המשטרה", אומר שמואל. "רוב רובם של המוחים מהקהילה הם שומרי חוק, אבל באירועים כאלה אין שליטה".

כשאתה רואה את ההפגנות הקשות השבוע, מה התחושות?

שמואל: "יש טענות מוצדקות לשני הצדדים. ההתפרעויות עוררו תחושות קשות. אתה רואה שכולם מדברים על ההפגנות ולא על ההרג של סלומון. אני חושב שגם אצלנו במשטרה עשו טעויות. אם הבכירים היו מגיעים מראש למשפחה, מסבירים, מדברים, אם נציגי הממשלה היו טורחים להגיע למשפחת טקה ולמנהיגי הקהילה, אני בטוח שזה היה נגמר אחרת. עכשיו האנשים בקהילה מרגישים שלא סופרים אותם".

בשבועיים האחרונים, פורסמו שני מקרים של גזענות בצה"ל. במקרה הראשון, מפקד בצנחים כינה חייל שלו "כושי מסריח", ובמקרה השני נַגד אמר לחייל, "עוף מפה, שלא אקרא לשוטר שיירה בך". גם במשטרה, מודים דוד ושמואל, יש לעיתים היתקלויות גזעניות. "אם אגיד שלא נתקלתי בגזענות, אני אשקר", אומר שמואל. "השאלה היא איך אתה לוקח את זה. ברור שזה קיים, אנחנו חיים במדינה גזענית ואי־אפשר להתעלם מזה".

דוד: "נתקלים בגזענות בכל מקום. יש הרבה ישראלים גזענים, ולפעמים זה גם יוצא עלינו. באופן אישי נתקלתי בהרבה יותר גזענות מצד אזרחים, מאשר מצד חברים שלי השוטרים. אבל יש גם כזו".

שמואל: "כן, לזה התכוונתי. אבל גם בתוך המשטרה נתקלתי במקרים של גזענות. לפעמים מתעלמים, לפעמים מטפלים. למשל, יכול לבוא שוטר ולומר לך, 'הלו, באת לפה בלי תחתונים וגרביים ועשו אותך שוטר'. חלק מהמקרים האלה מטופלים משמעתית, ואת חלקם 'מגלגלים' ככה הלאה".

לא נשמע שאתה מתרגש מזה.

שמואל: "לא בדיוק. אני אולי יכול להחליק מקרה כזה, אבל לבן שלי או לאחי זה לא יחליק בקלות ולכן אני עושה הכל כדי שלא ימשיך".

איך עוצרים את זה?

"משתדלים לחשוף את עצמנו, את היתרונות של הקהילה, מה זה אתיופיה, את המאכלים, את התרבות. להראות את הדברים הטובים. זו עבודה קשה, אבל מנסים להראות לשוטרים האחרים את הדברים מקרוב. העולם שלהם מצומצם, הם מבוססים על מה שהם רואים בתקשורת, לא יודעים מה זה אתיופי. מבחינתם אתיופי שווה אלים. זה מה שהם יודעים".

מה היית אומר לשוטרים לקראת הפעם הבאה שיעמדו מול צעירים מהקהילה?

"שכל אחד יעשה שיעורי בית, שילמד לאן הוא הולך, שילמד את התרבות, ושיכבד. שיבוא מתוך כבוד והבנה. זה הדבר הכי פשוט שיכול לשנות את כל התמונה. באירועים מקומיים, בתוך הקהילה, שוטר שמכיר את התרבות יכול לעשות שינוי. לפיקוד הייתי אומר דבר אחד - הידברות. שוטר שעומד עכשיו מול המפגין לא יכול לשנות הרבה. אבל המפקדים ביומיום צריכים לחשוב על איך מידברים עם הקהילה ושהם יהיו בחזית השינוי. הם יכולים למנוע הכל".