רפי פרץ נחשב לאחד מהאמנים הישראלים המצליחים כיום. הוא יושב בדירת הסטודיו הצנועה שלו בדרום תל־אביב, מוקף ביצירות המשקפות את הסתירות והניגודים בביוגרפיה ובאישיות שלו: ציורים גדולים, צבעוניים, עולצים, נאיביים המתארים את נפלאות תל־אביב התוססת, לצד עבודה הלוכדת הווי דתי ירושלמי, כולל הפרדה בין גברים ונשים. ויש גם ציורים נועזים שבמרכזם בן זוגו הנוכחי של פרץ לצד יצירה עדכנית על פיגועי טרור.

"אני בא ממסגרת של בית מסורתי, בירושלים בכלל לא פגשתי הומואים, ואז בגיל מבוגר הגעתי לעיר הגדולה ונחשפתי לחוף ולעיר מדהימה, שמתאימה לחיים ליברליים", מפרש פרץ, שהאמנות שלו מבוקשת מאוד אצל אספני אמנות בארץ ובעולם. "האמנות שלי כיום בעיקר נאיבית ומושפעת מציורי ילדים: במשך 15 שנה, הייתי מורה לציור ועבדתי עם ילדים בגיל הרך, גם בפנימיות טיפוליות. בשנים האחרונות אני מעורב בהפעלות של ילדים בבתי ספר".

לאחרונה אלה הם דווקא אנשי השיווק של מותג הכפכפים הברזילאי HAVAIANAS שגילו את היצירות עזות הצבעים של פרץ, ובחרו בהן לככב בפרויקט חדש שנקרא "לוקאל סול" — נשמה מקומית. קברניטי המותג בחרו שלושה מוקדי חוף עולמיים, מתוך רצון להתחבר לתרבות בהם: איביזיה, מיקונוס ותל־אביב. בכל אחד מהלוקיישנים הם הקימו חוף הנושא את שם המותג ובישראל הפקידו את עבודת הארט בידיו של פרץ.

"לפני כמה חודשים הגיעה אליי נציגה של החברה והתרשמה מהעבודות. בהמשך התבקשתי לשלוח דימויים שמתאימים לכפכפים. בסופו של דבר הם ייצרו שני זוגות: אחד צהוב ונשי יותר עם הדפס של חוף הים של תל־אביב, ואחד שמציג את כל הבניינים והאתרים המפורסמים של העיר הלבנה. הכפכפים אגב מופצים רק בתל־אביב, והם כבר נחטפים על ידי התיירים".

איך אתה מרגיש שאנשים בעצם הולכים ודורכים על היצירות שלך?

"זה פנטסטי. אם מישהו רוצה לדרוך עליי, זה המקום", הוא צוחק. "כל מה שמעניין אותי זה להפגיש את האמנות שלי עם הקהל ולכן אין לי שום בעיה שציורים שלי יופיעו על כריכות של ספרים, מגנטים ולוחות שנה".

הכפכפים עם הציורים של פרץ

הומואים והחיים הטובים

פרץ, 54, נולד וגדל בירושלים למשפחת מרוקאית מסורתית ברוכת ילדים. "אנחנו שבעה אחים ואחיות. יש לי אח תאום, לא זהה. הוא מעצב תעשייתי מאוד מצליח. אנחנו בקשר מעולה. חברים טובים עד היום. הוריי עלו מקזבלנקה, והם גדלו יחד באותו הבית מגיל צעיר מאוד. משפחתו המבוססת של אבי אימצה את אמא שלי כשהייתה ילדה, בהמשך הם התאהבו. במהלך השנים, כשהיו ביניהם ויכוחים, אמי הקניטה אותו ואמרה: 'גם כשהיית ילד, היית ככה'. הייתה ביניהם אהבה גדולה".

בארץ, אביו של פרץ עבד בבנייה ואחר כך הוא היה פקיד בבית חולים הדסה עין כרם ("כדי לגדל שבעה ילדים הוא עבד שתי משמרות, אז דמות האב הייתה קצת נעדרת"). אמו הייתה עוזרת גננת.

כבר בצעירותו הבין פרץ שהוא נמשך לגברים, אבל נאבק בזהות ובנטיות שלו. "באתי מבית שהומוסקסואליות לא הייתה מקובלת. אם אבא שלי היה יודע, זה היה מאוד מורכב בשבילו. עד יום מותו הוא לא ידע. מגיל ההתבגרות ועד גיל 30 כתבתי יומנים אישיים בפנקסים, בהם ביטאתי את תחושתי, את הפחדים שלי ושאני מבוהל מזה שאני הומו, ובגלל שנבהלתי מהטקסטים, ציירתי עליהם. עד גיל 32, ניהלתי מערכות יחסים עם נשים. עם גברים, היו נגיעות פה ושם, אירועים נדירים כאלה, שלא הייתי יכול להגדיר אותם. ואז החברה שלי, שידעה שאני גם וגם, הציבה לי אולטימטום – לך תחשוב ותחליט מה אתה רוצה להיות. באותה תקופה הייתה לי תערוכה שבה הצגתי סדרה של רישומים, שבהם מוצגת אישה עם זנב, שהופך למשהו מאוד פאלי ומאיים. בזכות העבודות האלה לא התחתנתי. תראה עד כמה האמנות היא פסיכולוגית. ראיתי מה יצא מהרישומים האלה, והבנתי שככה לא אמור להרגיש גבר שעומד להתחתן עם אישה".

פרץ שחי אז כבר בתל־אביב, החל לחוות את החוויה הלהט"בית, ואת חיי הלילה, ובמקביל צייר ציורים של "הומואים והחיים הטובים" ודיוקנאות של דמויות מוכרות מקהילת הגייז. "הכיוון של האמנות שלי אז היה יותר ארוטי ועסקתי בזוגיות ובמערכות יחסים".

איך המשפחה שלך הגיבה ליציאה שלך מהארון?

"לאמא שלי כיום בת 85. אישה מקסימה, סיפרתי רק כשהייתי בן 37. עד שאמרתי לה שאני הומו, אני חושב שהיא אף פעם לא ביטאה את המילה הזאת. היא הייתה בהלם. היא לא כל כך הבינה. עד היום זה נושא קצת מורכב בשבילה. היא מקבלת אותי, אבל מצד שני היא הולכת לשיעורי דת ופתאום הרב אומר לה שאם אני לא אשתנה, זה יהיה נורא. גם האחים שלי, כולל שניים שחזרו בתשובה, הופתעו שאני הומו. הם מקבלים אותי מדהים, וחלק מהם קונה ממני עבודות".

בשלהי שנות הארבעים לחייו, פרץ חש "קצת עייפות מהעניין ההומוסקסואלי ונדלקתי על נשים ברחוב, והלכתי למקומות בילוי סטרייטים, ועשיתי סדרה של עבודות שמתעסקות בניסיונות לבנות קשר עם אישה". בסופו של דבר, הניסיונות האלה לא צלחו, ובשנים האחרונות הוא חולק את חייו עם גבר, שצעיר ממנו בעשרים שנה. "הוא הציל אותי. בחור זהב, מיוחד, איש מקסים, נשמה טהורה, מלאך, שהוא אהבת חיי. הוא הדבר האמיתי. הוא קודם לכל, אפילו לפני האמנות. אנו חיים חיים שקטים. יש לנו זוגיות מצוינת ואני נאמן לו".

אתם חושבים למסד את הקשר?

"אני לא יודע אם אני רוצה להתחתן. בן זוגי ואני בעד מעשים של היומיום ולא בעד סיסמאות ואירועים, אבל כן יש מקום לחזק את השוויוניות של קהילות, כמו זאת של ההומואים בישראל".

הכפכפים עם הציורים של פרץ

לא הרגשתי מקופח

מהילדות, הוא אומר, יש לו זיכרונות שמחים מאוד, נעדרי כל תחושת קיפוח. "הייתה לנו ילדות מאושרת. בגלל שאמא לא למדה בבית ספר בילדותה, היה חשוב לה שכולנו נלמד. אז לא גדלנו על תחושת קיפוח. אמא אפילו אמרה: 'אני רוצה שתביאו לי אשכנזייה הביתה'. ואכן כל האחים שלי התחתנו עם אשכנזיות. היום, כשאני רואה את הסדרות התיעודיות שנעשו לאחרונה על המעברות ועליית יהודי מרוקו לישראל, אני מבין איך התמזל מזלנו. בעוד הדודים והדודות שלנו נשלחו לעיירות פיתוח, לאמא הציעו שתי אופציות: או ללכת לשכונה הירושלמית קריית יובל שם גרו בבתים פרטיים, או לשיכונים של הקטמונים. אמא התעקשה על בית עם קרקע. היה לי גם מזל שהייתי בתנועת הנוער העובד והלומד, ושבתיכון למדתי עם תלמידים משכונות איכותיות. פתאום למדתי עם הבן של הפרופסור. ראיתי שיש דברים אחרים. זאת הייתה חוויה מעצבת".

ממי ירשת את הכישרון האמנותי?

"מאבא, שהיה איש מאוד מסקרן, אינטליגנטי ואהב אמנות. אם הוא לא היה צריך לעבוד כל כך קשה כדי לפרנס, הוא היה צייר".