רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שי פרנקו
    זמנים מודרנים  • 06.07.2019
    "רק כשאתה נמצא באפלה ומתבוסס בסחלה, אתה מעריך את האור"
    גאלה קוגן עברה ילדות קשה כעולה חדשה, מרד נעורים עם בן זוג מתעלל, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית והתקפי חרדה. אבל לדבריה, החוויות הכואבות האלו הפכו אותה למה שהיא היום ‑ מטפלת רוחנית מבוקשת לנשים, נשואה באושר ואמא לשני בנים ושחקנית מצליחה בסדרה המבטיחה "נחמה" (HOT). שנאמר, הכל לטובה
    סמדר שיר | צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מיטל ברונר

    ורוד לא היה מהצבעים המועדפים על גאלה קוגן עד שהגיעה לפסטיבל קאן לסדרות טלוויזיה עם "נחמה", דרמה קומית של רשף לוי. "רק שבוע לפני הטיסה רשף גילה לנו שאנחנו מועמדים, וכשפתאום מצאתי את עצמי בתוך עולם ורוד לא האמנתי שהוא מרגיש לי כל כך טבעי. פסעתי על השטיח הוורוד כאילו שנולדתי לצעוד עליו, ובסוף ההקרנה כל הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים במשך רבע שעה. הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לוודא שזה אמיתי וראיתי גברים עם דמעות בעיניים. גברים! זה היה רגע אקסטטי, חוויה של אהבה".

     

    הרגע המרגש בחייך?

     

    "מבחינה מקצועית", היא מסתייגת ומוסיפה, שבשוך מחיאות הכפיים והפלאשים וכל הבלגן, חזרה למלון וצילצלה לבעלה, גל קליימן, שנשאר בתל־אביב עם שני בניהם ‑ הלל (6 וחצי) ואוריאל (3 וחצי). עכשיו, אחרי עליית "נחמה" (חמישי, 20:15, HOT, וב-NEXT TV) קוגן מודעת לכך שהיא עלולה לאבד את שמה, מפני שהצופים יתחילו לקרוא לה דנה חן, כשמה בסדרה. רשף לוי, בתפקיד גיא נחמה, הוא הייטקיסט ואב לחמישה, שאשתו (לירון וייסמן) מוצאת את מותה בנסיבות טרגיות בדיוק כשהוא מחליט להחיות את הקריירה שלו כסטנדאפיסט. דנה חן היא ידידה קרובה שלו, בעבר ובהווה, ואין לדעת מה יתפתח ביניהם בעתיד, אבל אני כוססת ציפורניים בציפייה. סדרת מאסט.

     

    מתוך הסדרה "נחמה". (צילום: אוהד רומנו, באדיבות "HOT")
    מתוך הסדרה "נחמה". (צילום: אוהד רומנו, באדיבות "HOT")

     

    "לשחק את דנה חן היה, בשבילי, סוג של חופש", מספרת קוגן. "דנה רווקה, אין לה ילדים, והיא איפשרה לי מנוחה. בנוסף, דנה לא רוחניקית כמוני, ולפעמים זה יתרון, כמו בפתגם 'דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית', שהוא הגרסה העתיקה ל'אין שכל אין דאגות'. היא נורא ישירה ולכן קל מאוד להזדהות איתה. גם אין לה בעיה ללכת עם גברים נשואים".

     

     

    וזה מה שעורר בך הזדהות?

     

    "להפך, זה מה שהיווה לי אתגר. אני בנאדם מונוגמי והייתי חייבת לצאת מהעור שלי ומאזור הנוחות שלי כדי להיכנס לראש שלה".

     

    גבר נשוי מעולם לא היה ברזומה שלך?

     

    "לא", היא מצחקקת, "אבל אל תדאגי, עשיתי הרבה דברים אחרים".

     

    כמו?

     

    קוגן לוקחת לגימה עמוקה ממיץ התפוזים, סחוט טבעי. גם בתוך בית הקפה היא לא מסירה מראשה את הכובע. "יש ימים שבהם אני חייבת לחבוש משהו כדי שהרגליים שלי יישארו על האדמה והראש שלי לא יתעופף לעננים". היא בת 35 שלא מוטרדת מגילה מפני ש"נולדתי עם נשמה עתיקה, מגיל 18 אני מכינה את עצמי למשבר גיל ה־40". ואין לה בעיה לחשוף לראשונה גם את המרתפים החשוכים של עברה מפני ש"בזכותם הפכתי לשחקנית".

     

    רגישות יתר

     

    בגיל 5 וחצי עלתה מאוקראינה בגלל אנטישמיות. "אני זוכרת בבירור את הסצנה שבה מישהו זורק על אמא שלי בקבוקים, יורק עליה וקורא לה, 'יהודייה מסריחה'. כל המשפחה עשתה עלייה ‑ הוריי, אני, אחי, סבא וסבתא וגם דודה שלי, שהייתה עם תסמונת דאון. באותה תקופה הייתה אפס סבלנות וסובלנות לבעלי מוגבלויות והרגשתי שחובה עליי לשמור עליה. כולנו הצטופפנו בדירה בת שניים וחצי חדרים בחולון, כל אחד קיבל בלטה, ובתוך המרחב הפרטי הזה ניסה לבנות חיים חדשים. ההורים יצאו מיד לעבודה, מהבוקר עד הערב ‑ אבא בצורפות, אמא במפעל ‑ ולא כל כך הבנתי מה גרם להם לעזוב את הידוע והמוכר לטובת מה שנראה לי כהרפתקה. אחי, שגדול ממני בארבע שנים, זכה בקבלת פנים אלימה, חרם ואגרופים. אני, כשעליתי לכיתה א', למדתי לשקר כדי להרגיע את ההורים ולהסב להם קצת נחת. סיפרתי להם שיש לי המון חברים שאוהבים אותי מאוד, כשבכל הפסקה עמדתי לבד והתחבקתי עם עץ או עם ספסל. זה במקרה הטוב. בהפסקות הפחות טובות חטפתי מכות והחזרתי, מפני שאני לא מסוגלת לשתוק, וחטפתי מנה כפולה".

     

    בגיל 15 וחצי היא עזבה את הבית. "זו הייתה תקופה של מרד ענקי. האשמתי, ביקרתי ושפטתי, ומבחינה הגיונית לא חסרו לי סיבות לכעוס. הייתי חייבת להתנתק מהחינוך הרוסי המוקפד. הסתובבתי ברחובות תל־אביב והכרתי בחור שגדול ממני ב־11 וחצי שנה. ראיתי אותו רוקד במועדון ונדלקתי עליו, אז פעלתי בשיטת 'רצית? קיבלת'. הייתי מאוד חדורת מטרה. הרגשתי שאני מאוהבת לגמרי ועברתי לגור איתו, בדירתו שברמת־גן. נרשמתי לתיכון אקסטרני כדי לסיים בגרויות, הלימודים לא עניינו אותי למרות שעד אז הייתי תלמידה ממש טובה. הודעתי להוריי שאני חיה עם אהבת חיי, הם לא חששו שנחטפתי, וביקשו להכיר אותו, אז ערב אחד הם פתחו את הדלת ומצאו את עצמם מול בחור מקועקע מכף רגל ועד ראש, עם ראסטות, עגילים בכל מקום אפשרי וחולצת בטן. אללה יסתור. הוריי המקסימים קלטו מיד שהתהפכה לי הקופסה, אבל שיכנעתי את עצמי שאני מאושרת עם אהובי".

     

    והיית מאושרת?

     

    "הייתי ילדונת, מה ידעתי על אהבה? התנתקתי לגמרי מהמשפחה שלי, עברתי לקומונה של היפים שחיים ביחד, יוצאים לסיבובי הופעות ואני, ילדה בלונדינית, נגררת אחריהם, גם למצבים שהם על גבול הפשע. היום, כמטפלת (בשיטת "אימוני ליבה" שפיתחה ‑ ס.ש), אני יודעת שכשאנחנו לא מטפלים בעצמנו אנחנו רואים את ההשתקפויות של הדברים הלא מאוזנים שיש בנו דרך מצבים שמחוצה לנו ומאשימים את העולם החיצוני ‑ זה בגלל ההורים, בגלל הרקע הסוציו־אקונומי הנמוך, זה בגלל בן הזוג הדפוק, אבל בפועל אני הייתי זו שלא הייתה מאוזנת. התנהלתי בערפול חושים מוקצן ומועצם וזו הסיבה שנמשכתי למערכת יחסים צבעונית, עסיסית ומופרעת, שכללה סמים, אלכוהול, התנסויות נשיות ומה לא. ברור שגם מכות. הוא שבר לי את הלב אינספור פעמים כשבגד בי עם כל מי שזז, אבל חשבתי שאלה החיים. היה לו עסק של ברים לחתונות ואירועים, עבדתי כברמנית וגם עבדתי בניקיון. במשך שלוש השנים שלי איתו אפילו לא הבנתי שאני חווה התעללות על בסיס כמעט יומיומי. כשבן זוגי לא התעלל בי התעללתי בעצמי".

     

    איך?

     

    "הפרעות האכילה שלי התחילו בכיתה ו', כשילדה מבית הספר לימדה אותי להקיא ולהישאר רזה, ולמדתי להסתיר אותן טוב־טוב מההורים. הן התעצמו מאוד בשלוש השנים שלי איתו. היום, במבט בוגר, כמטפלת וכאמא, אני יודעת שבולימיה היא חוסר יכולת להסתכל על עצמך. היו לי גם תקופות של אנורקסיה ‑ שממנה, אגב, הרבה יותר קשה לצאת, אבל רוב הזמן הקאתי. זה לופ שתופס את תחושת האשמה שלך, שהיא הבסיס לכל הפרעות האכילה. את אוכלת ומקיאה, ומרגישה אשמה על שהקאת, ולכן את שוב אוכלת ורצה לאסלה. זה מעגל של הרס עצמי קיצוני, שהדרך היחידה לצאת ממנו היא שבירת מעגל האשמה. בגיל 16 התחילו לי התקפי חרדה איומים, הסצנה של סמים ומועדונים לא עשתה לי טוב לנפש, שממילא הייתה נורא פצועה ואבודה. שנה לאחר מכן חתכתי את הידיים. אני לא בטוחה שרציתי להתאבד, בעיקר רציתי לעורר תשומת לב".

     

    של מי?

     

    "של עצמי. הדחף להתנסות עוד ועוד, ודווקא בקצוות, הוביל אותי לרכבת שדים של הקאות והתקפי חרדה. חייתי בקצה של הקצה והגעתי לשפל שבו הייתי חסרת קרקע לחלוטין, כאילו שאין מתחתיי אדמה. גם כשרציתי לעזוב לא היה לי לאן. אני זוכרת את היום שבו הלכתי בשיינקין, בשלוש וחצי לפנות בוקר. בסך הכל רציתי חיבוק, חיפשתי מישהו שיחבק אותי, ולא מצאתי אף פרטנר לצורך כל כך טבעי ופשוט. פתאום, בלי שהרגשתי, נשכבתי על המדרכה מפני שהרגליים שלי הלכו לאיבוד. זה היה נורא. אושפזתי מלא פעמים בגלל התקפי החרדה הקיצוניים ששיבשו את שיקול הדעת הרציונלי והציפו אותי בתחושת אבדון איומה. בשפל הפיזי שלי שקלתי 43 ק"ג וצה"ל לא גייס אותי בגלל תת־משקל. יש אנשים שזקוקים לצלצול של שעון כדי להתעורר. אני הייתי צריכה שישפכו עליי דלי של מים קפואים".

     

    דת ותודעה

     

    היא שכרה דירה קטנה בתל־אביב, למדה משחק בבית הספר של רות דייכס ואייל כהן, ודווקא הטיפול הפסיכולוגי, שקוגן לא הרגישה את השפעתו החיובית עליה, הצית בה את הדחף לטפל באחרים. חברה חב"דניקית הציעה לה נרות שבת, והיא הדליקה ונדלקה. משם היא המשיכה ללימודי חסידות וקבלה ממושכים ולהבדיל ‑ למדה את שיטת הו'אופונופונו, שיטה לטיהור עצמי וניקוי רוחני עתיקה מהוואי, ש"נותנת לכל אחד את האפשרות להשתחרר מהתפיסות המוטעות שלו לגבי העבר". כשנשאלה שוב ושוב אם חזרה בתשובה, היא שמרה על תשובה אחידה ‑ "זה לא מסע דתי, אלא תודעתי".

     

    ואז, בגיל 22, על ספסל ליד "האוזן השלישית", חנות להשכרת סרטי וידיאו, העיניים שלה קלטו חתיך. "בלי לחשוב פעמיים ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'היי ברנש מגניב, אתה בא לפה הרבה?' ועוד לפני שהוא השיב ידעתי שהוא יהיה בעלי", היא מתארת בעיניים נוצצות. "גל הוא הבנאדם הכי מדהים שהכרתי בחיי, הוא גדול ממני בחמש שנים והוא הבן זוג הכי צעיר שהיה לי אי פעם. הוא הזמין אותי למסיבה בדירת הגג שלו, ואחרי ארבע שנים התחתנו. גל עוסק בניהול לוקיישנים לקולנוע ולפרסומות וגם ביזמות נדל"ן. נישואים, בעיניי, הם מסע קשוח שצריך לעבוד בו, והוא נותן לי המון חופש להיות אני. גל גם יודע שבכל פעם שהוא חוזר הביתה הוא עלול לפגוש אישה שונה".

     

    מסיפור חייה היא שואבת את ההחומרים שמשמשים אותה בעבודתה הטיפולית. "בשנתיים וחצי האחרונות אני מעבירה סדנאות והרצאות על השיטה שפיתחתי ‑ אימוני ליבה. זה אימון לשריר הכי חשוב שלנו, שהוא שריר התודעה. אני פותחת את ההרצאה בעובדה שיש לי 'מזוודת קורבנוּת קלאסית' ומספרת שאילו רציתי יכולתי להיות קורבן מעולה של נסיבות ותנאים, אבל הבנתי שאין טעם להאשים אחרים. אין מקריות בחיים, כל נשמה יודעת איזה מסלול עליה לעבור ואיזה תיקונים עליה לבצע".

     

    די, נו.

     

    "אני רצינית. כשאת לא מחוברת לאפיק הנשמתי שלך את סובלת. זו הדרך היחידה של בורא עולם לומר לך 'תתעוררי'. ההרצאות שלי מיועדות לקהל מעורב, אבל הסדנאות מיועדות לנשים בלבד, חמישה מפגשים שמתקיימים במשך שישה שבועות ושבמהלכם אני עוזרת למטופלות לקלף את הלב, לצאת מהמעגל הקורבני של 'עשו לי, שתו לי' ולהבין שכל הטוב והרע שקורה לך נועד כדי לגרום לך להתעורר. אני מלווה כל אישה במסע הזה, שבו היא משנה את תפיסת ההכרה של מציאות חייה ומתחילה להשתנות. אנחנו, בני האדם, מאוד מצומצמים, מודעים לאחוז קטן מהיכולות שיש בנו ודי רדומים. הרי זה לא מקרי שאנחנו הדור עם האחוז הגבוה ביותר של התמכרויות, מסמים ועד תרופות פסיכיאטריות. במקום לאלחש את הפצע ולטשטש את הכאב, אני מציעה לאישה להיעזר בהם כדי להתעורר ולגלות את הדרך הנכונה לה".

     

    את לא חוששת שהצד הטיפולי, שכבר תופס נתח לא מבוטל בלו"ז שלך, יבוא על חשבון המשחק?

     

    "לא, מפני שמבחינתי הוא אמנות לכל דבר. הרי בחרתי במשחק כדי לגעת באנשים ולעורר רגשות שקיימים בהם דרכי. אני גורמת לנשים להכיר את עצמן יותר, לנשום, לדייק ברגשות, להתבונן במציאות חייהן וזה מאוד מספק. ההרצאות והסדנאות שלי עוברות מפה לאוזן, מי שהתנסתה רוצה להביא את אמא שלה, אחותה או את חברתה הטובה, ובספטמבר אצא לסיבוב הרצאות בלוס־אנג'לס ובניו־יורק. יש משהו מאוד עוצמתי באנרגיה של מעגלים נשיים, והוא זה שמוביל לפתיחות והכלה. לאישה יש בינה יתרה מעצם היותה כלי להבאת חיים. אני מתה על גברים, אבל התפיסה שלהם שונה ולכן אני עוד לא מרגישה בנוח לצאת איתם למסע של קילוף וגילוי. זה יקרה בעיתו".

     

    את מצטערת על התחנות הקשות שעברת?

     

    "ממש־ממש לא. אני יודעת שזה המסלול שהייתי צריכה לעבור כדי להתאהב בעצמי ולמצוא את האמת שלי. הכי קל לטייח או לשים פלסטר על השריטה ולהמשיך הלאה, אבל אומרים שכאשר אתה מתקן משהו בעצמך ‑ מתקן מהשורש תכונה כלשהי בנפשך ‑ אתה מתקן גם לשושלת הבין־דורית מעברך וגם מתקן לצאצאים. אני עושה את זה בכל שעות היממה, למרות שזה לא כיף לנבור בפצע, כדי להיות אדם טוב יותר והורה טוב יותר. הרב יובל אשרוב אמר לי שהפירוש של שמי, גאלה־גאלינה, הוא 'מגלות לגאולה'. לצערי או לשמחתי זה מסע שאין לו סוף. הדבר הכי חכם שלמדתי על בשרי הוא שאנחנו אף פעם לא יודעים כלום. כשמישהו אומר' 'אני יודע' אני נזהרת מהמידע שאני מקבלת ממנו. אני עושה השתדלות מלאה, למעני ועבור ילדיי".

     

    את דתייה?

     

    "כל דת, מעצם הגדרתה, מייצרת המון פרשנויות שמובילות לפילוג. לדעתי, לבורא נוצר שם מאוד מצומצם בגלל אנשים שהחליטו שאלוהים שייך רק לדתיים או רק לאנשים שמתלבשים על פי הסממנים החיצוניים. בחוויה שלי, הבורא מתקיים בכל רובד של המציאות. בעלי ואני לקחנו על עצמנו שלוש מצוות ‑ שמירת שבת, כשרות וטהרה. בעבר, גל ואני הקמנו עמותה בשם 'ואהבת"א', במטרה לייצר אחדות ולכידות בחברה, ובמשך שנה וחצי אירחנו בסלון ביתנו חרדים, דתיים לאומיים, חילוניים וגם כאלה שמגדירים את עצמם כאתאיסטים מוחלטים, ובכל אחד מהם ראיתי ידיד נפש. אבל שיהיה ברור ‑ לא באתי להחזיר אף אחד בתשובה. אחדות זה לא אחידות. כשאני אומרת, 'הבורא' אני מתכוונת לאנרגיה של אור אינסופי שמתקיימת כל הזמן ואפשר לקרוא לה 'אלוהים', 'אבא' או 'מרק חצילים', העיקר שאתה מבין שיש כוח עליון שמתקיים בתוכך. כשאתה אדון לכוח הזה אתה אדון למציאות שלך".

     

    בנך הבכור, הלל, עולה לכיתה א'.

     

    "רשמנו אותו לבית ספר ממלכתי דתי, שלדעתי מעניק חינוך טוב יותר, אבל זה עדיין לא סופי".

     

    ההורים של חבריו לכיתה עלולים לקרוא את הכתבה הזו ולהתחיל לצקצק.

     

    "אני יודעת שאני לא בנאדם רגיל, אבל רגיל זה נורא משעמם, ואני אוהבת אנשים שיוצאים מהרגילות שלהם ומאפשרים לאינסוף לבוא לידי ביטוי. התקשורת שלי עם אנשים מאוד סלקטיבית, יש לי מעט מאוד חברים ואני נוסעת הרבה למדבר, להתבודד. גם את הילדים אנחנו משתדלים להטעין בטבע. וטלוויזיה אני כמעט ולא רואה. כשבעלי ראה 'הישרדות' התיישבתי לידו, לכמה דקות, רק כדי שלא יהיה לבד".

     

    מחושך לאור

     

    הניתוק מהמסך הקטן הוא חד־צדדי בלבד. קוגן מתארחת במסכי הטינאייג'רים של ישראל בשלוש העונות של "בית הכלבים" (ניקולודיאון), בתפקיד קלאודיה, ספרדייה מטורללת, ובימים אלה היא כותבת עם ליאור כפיר סדרת דרמה רומנטית שנעה סביב מסעה האישי. "יש בזה סוג של שליחות", היא מודה. "רק כשאתה נמצא באפלה ונוגע באסלה ומתבוסס בסחלה שיש בך, אתה מעריך את האור".

     

    לפני פרידה היא נותנת לי סטיקר ורוד האומר: "דברי אלייך יפה". הרעיון להנפיק את הסטיקר הזה, שהיה להיט רשת, נולד בעקבות שיחה מקרית עם אישה שקוננה באוזניה על הקילוגרמים המיותרים שנותרו עליה אחרי הלידה. גם בתחנה הזו קוגן ביקרה. "בהיריון הראשון העליתי 27 ק"ג מפני שלראשונה בחיי נהניתי לאכול", היא מספרת. "כשיצאנו מבית החולים פפראצי צילם אותי ולצילום התווסף הכיתוב 'מתי היא תחזור לגזרה שלה?' כבחורה עם היסטוריה של הפרעות אכילה זה פגע בי בנקודה הכי רגישה ופחדתי לצאת מהבית. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי הצעה לתפקיד ראשי ודחיתי אותה גם בגלל המשקל וגם מפני שהנקתי עד גיל שנתיים. עברו כמה וכמה חודשים טובים עד שחזרתי לעצמי מבחינת המשקל, אבל ברמה הרגשית־נפשית חזרתי לעצמי רק אחרי ההיריון השני, שבו נזהרתי מזלילה. עכשיו הגוף שלי משתוקק להיריון נוסף, שאולי יניב ילדה, אבל הראש שלי אומר לי שאני צריכה עוד זמן לעצמי, ללא הטלטלה ההורמונלית. את דנה חן, ב'נחמה', התחלתי לצלם כשלקטן שלי מלאו שנתיים וסיימתי את ההנקה".

     

    ומה יש לך לומר לדנה חן?

     

    "שלהיות הקייטרינג של הילד שלך זו חוויה נפלאה. נהניתי להניק ולהעניק. הבנים שלי גם גדלו בלי מוצץ מפני שהיה להם ציצי בשלוף. היא בטח תגלה את זה בכוחות עצמה, אם תהיה עונה שנייה".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 06.07.19 , 22:49