התמונות האלה הן הסיוט הכי גדול של כל הורה. גננת שקושרת ילדים קטנים, סוטרת להם ודוחפת אותם בחוזקה, מקללת ומשפילה, מעמידה אותם בעונש במשך שעות מול הקיר, מושכת להם בשערות ומאכילה אותם בקיא של עצמם. הפרטים שעולים מחקירת הגננת כרמל מעודה מזעזעים את המדינה. אבל קשה לומר שהם מפתיעים את מי שעוסק בתחום. בשיחות שערכנו בימים האחרונים עם סייעות וגננות רבות עולה תמונה מפחידה. "אין כמעט גן שלא קרה, קורה או יקרו בו מקרים קשים", אומרת לנו סייעת ותיקה עם ניסיון של שנים רבות שעבדה במספר גנים.
התיאורים של הסייעות והגננות שאיתן דיברנו קשים לשמיעה. הם משקפים את מה שקורה בגנים לילדים מתחת לגיל 3: הפקרות וחוסר פיקוח מצד המדינה. בזמן שגני העירייה המיועדים לילדים מגיל שלוש ומעלה נמצאים באחריות משרד החינוך, המדינה לא מפקחת כלל על מאות אלפי הילדים מתחת לגיל 3 שנמצאים במשפחתונים ובגנים פרטיים. אף אחד לא בודק אם לסייעת או לגננת יש תואר בחינוך או הכשרה כלשהי לעבודה עם ילדים. אין גם שום תקן מחייב לגבי מספר המטפלים ביחס למספר הילדים בגן. "לגננות יש אינטרס לקבל לגן כמה יותר ילדים", הסבירו לנו סייעות רבות. "ככה הן מרוויחות יותר כסף. מצד שני יש להן אינטרס להעסיק כמה שפחות סייעות כדי להוציא פחות כסף. מה שקורה זה שיש מצבים שסייעת אחת צריכה להשתלט על עשרה ילדים וזה בלתי אפשרי. וזה קורה בהרבה מאוד גנים".
היריעה קצרה מלהכיל את כל תיאורי הזוועה ששמענו בימים האחרונים. אבל העדויות של סייעות וגננות רבות שאיתן דיברנו פשוט מדירות שינה. צעקות ועלבונות, למשל, הן עניין שבשגרה. "נכון שלא בכל גן יש התעללויות קשות כמו בראש־העין, אבל צעקות והשפלות של ילדים יש בתשעים אחוז מהגנים", סיפרו לנו סייעות רבות. "זה בלתי נמנע. הורה שחושב שאין צעקות בגן של הילד שלו חי בסרט". חשוב להדגיש, מדובר בסייעות ובגננות עם ניסיון של שנים בענף שעבדו במספר רב של גנים.
"העיניים שלי ראו הכל", אומרת ל', שעבדה בגן באזור המרכז. "היום אני כבר לא במקצוע אבל התמונות עוד רצות לי בראש. הילדים צורחים והסייעות שעובדות איתי צורחות עוד יותר, משיכות בשיער לילדים שלא נרדמים או שקמים לפני הזמן. קללות, עלבונות, וזה ילדים בני שנתיים. נקרע הלב. צריך להבין שהרוב באות עם כוונות טובות למקצוע. אבל העבודה שוחקת ואתה הופך עצבני מיום ליום. היו מקרים שחשבתי להתלונן במשטרה על מה שקורה סביבי אבל ויתרתי. פשוט התפטרתי, לא רציתי להסתבך ושייצא לי שם של מלשינה ובעייתית ושלא יעסיקו אותי יותר בגנים אחרים". אגב, גם מהחקירה של הגננת המתעללת מראש־העין עולה כי סייעות רבות התפטרו מהעבודה לאחר שנחשפו לאלימות שלה אך לא התלוננו מחשש שיתויגו כטראבל־מייקריות. רק בעקבות תלונה של סייעת אחת שמצפונה לא הניח לה נפתחה החקירה.
במהלך העבודה על הכתבה נחשפנו לתיאורים של סייעות שמספרות, לדוגמה, כיצד נוהגים להדביק ילדים במחלה בכוונה כדי שלא יגיעו למחרת לגן והעבודה תהפוך לקלה יותר. "מזהים שיש לילד נזלת, שיעולים, חום או פריחה, אז מקרבים אליו בכוונה את שאר הילדים כדי שיידבקו. תחשבי שבמקום 20 ילדים מגיעים לגן 10, העבודה קלה הרבה יותר".
התיקים הפליליים: טיפה בים
גם דוח מיוחד של המועצה לשלום הילד, המסכם את מספר הפגיעות והעבירות במוסדות החינוך נגד קטינים מגיל לידה ועד גיל שש — חושף נתונים מטרידים. על פי הדוח, מאז 2011 ועד סוף 2017 נפתחו תיקים פליליים בחשד לפגיעה ב־408 ילדים על רקע עבירות אלימות על ידי גננות, סייעות ואנשי צוות נוספים כמו שומרים, שרתים וכו'. בשנת 2017 נפתחו 66 תיקים כנגד גננות וסייעות: תקיפת קטין (68 אחוז), גרימת חבלה חמורה (16 אחוז) והתעללות נפשית ופיזית (13 אחוז). צריך להדגיש כי מדובר רק במקרים שמדווחים לרשויות. בפועל התמונה הרבה יותר קשה. על פי גורמים במועצה לשלום הילד, ומהדברים שעולים בכתבה זו, ישנם עוד מאות מקרים שלא מדווחים ואינם ידועים לרשויות.
שושי, סייעת בגן באזור השרון, מתארת מצבים שכל אחד מהם יכול היה להיות עוד שערורייה שפותחת מהדורת חדשות. "עד לאחרונה עבדתי במשפחתון שבו היו 15 ילדים, וזה אחרי ניסיון קצר של שנה בלבד במשפחתון אחר. הראיון שעשתה לי הגננת - ככה אמנם היא הגדירה את עצמה, אבל לא היה לה שום ניסיון שקשור בחינוך — ארך רבע שעה. העבודה קשה, לנקות לילדים שברח להם במכנסיים, להחליף חיתולים, להאכיל את כולם במחית, להשכיב אותם לישון, ומה קורה כשיש ילדים שלא נרדמים? קשה לי לומר את זה, מהר מאוד הכל נראה כמו פס ייצור, לא משפחתון. וכל הזמן צעקות של הגננת. את במרוץ נגד עצמך. וזה לא שכל ילד מקל עלייך את החיים. יש בכי, יש סרבני אכילה שדורשים שאתעכב אצלם יותר. בקיצור, כל יום והחבילה שלו. הייתי פותחת יום עבודה ולא יודעת איך הוא יסתיים. לא יכולתי לסבול יותר את השקרים של הגננת לאמהות. אני אישית ראיתי ילדים שלא קיבלו אוכל בצהריים כי לא הספקנו להגיע אליהם. הלכו לישון צורחים מרעב. לא יכולתי יותר והחלטתי שאני לא מסוגלת יותר לעבוד שם".
"כשהתחלתי לעבוד כסייעת מנהלת הגן שאלה אותי אם אני יודעת להכין סיר קציצות ברוטב אדום ופירה ואם אני מסוגלת לנקות את הגן בסוף היום", אומרת יפה (שם בדוי) מאזור הדרום. "הראיון היה עשר דקות, והיא בכלל לא שאלה אותי איך אני עם ילדים, אם יש לי עבר פלילי, וכו'. בהתחלה היה לי נחמד לעבוד עם הקטנטנים, לחבק אותם, לשיר ולרקוד איתם. אבל מהר מאוד העבודה נהייתה מורכבת ומתישה את הנפש. מצאתי את עצמי מתזזת מילד לילד, בלי לשתות מים אפילו. זה לחתל, לנקות פליטות, כולם בוכים, מנהלת הגן על הראש שלי, לנקות כל הזמן ולהספיק להשכיב אותם לפני הצהריים. זה מטורף. אפשר להשתגע. כמה שאתה רוצה להיות שם בנתינה מלאה, זה מכניס לסטרס ואי־אפשר להשתלט על הכל. אני מודה שהיו פעמים שילד לא קיבל לאכול כל היום. מנהלת הגן לא רצתה להעסיק עוד סייעת בטענה שזה מייקר לה עלויות ולא משתלם לה. אז על מי נפל כל העומס? על הכתפיים שלי. היה לי ילד שלא הפסיק לנשוך את הילדים בקבוצה. לא יכולתי להשתלט עליו. אני זוכרת שהחזקתי את עצמי כמה פעמים לא להעניש אותו או לדחוף אותו.
"לא יכולתי יותר. התפטרתי מהיום להיום. זה לא היה שווה את 6,000 השקלים שקיבלתי בחודש. צריך להבין שזו עבודה קשה מאוד, אף אחד לא ממש לימד אותי להיות סייעת. אסור שיהיו מקרים של התעללות בילדים, ברור שאסור, אבל מישהו גם צריך להבין שהמערכת הזו בגילאים הקטנים רקובה לגמרי. כל אחת פותחת לה משפחתון פרטי. הרבה גננות לא רואות את הילדים בעיניים, רק את המזומנים שכל ילד מכניס להן לכיס. לא יכולתי יותר לשאת את מה שעיניי ראו. היו ימים שרציתי לגשת למשטרה ולהתלונן על משיכות בידיים של מנהלת הגן והצרחות שהיא הייתה צורחת. הרבה פעמים היא יצאה מאיפוס".
חשוב לציין כי מדובר רק בחלק קטן של העדויות הקשות של הסייעות שעימן דיברנו. בגלל קוצר היריעה לא הכנסנו עדויות דומות רבות. התמונה שעולה מחרידה: זה קורה בגנים רבים, וברוב המקרים מדובר בסייעות ובגננות חסרות הכשרה שבאו בכוונה טובה אך פשוט נשחקו ולא הצליחו להתמודד עם הלחץ, הבכי של הילדים והעומס הרב.
גם ההורים אשמים
בשנת הלימודים הקרובה אמור להיכנס לתוקפו חוק הפיקוח על הגנים בטווח גילאים של 3־0, אבל כל הגורמים בענף שאיתם דיברנו לא תולים יותר מדי תקוות בחוק החדש. "מדובר במינימום שבמינימום", אומרת עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. "החוק כולל בדיקת עבר פלילי של אנשי הצוות, הכשרה בסיסית של עזרה ראשונה, תנאי בטיחות בגן והתקנת מצלמות".
אז על מה הביקורת?
"המשמעות היא שב־1 בספטמבר עדיין לא תהיה חובת הכשרות לגננות, לא יהיו סטנדרטים הולמים לקבלת רישיון, לא תהיה תקינה שתבטיח יחס הולם בין מספר ילדים ומטפלות, לא יהיה גג חינוכי מתבקש שהוא משרד החינוך ולא משרד העבודה. אי־אפשר יותר לומר שאין תקציב, כשמבינים באמת מה עומד על כף המאזניים. ומי שלא מבין, שיקרא את כתבי האישום האחרונים, שיצפה בקלטות שפירסמה המשטרה, שיסתכל לילדים הצעירים בעיניים".
גם לד"ר אבידן מילבסקי, פסיכולוג מאוניברסיטת אריאל, מומחה ליחסים במשפחה, יש ביקורת קשה: "אין לי ספק שמזמן היו צריכים להכניס בארץ את המסגרות הפרטיות עד גיל 3 תחת פיקוח של משרד החינוך. זה היה ממזער ללא ספק את המקרים עד מיגורם. עד שזה לא יקרה, לצערי אנו עלולים להמשיך לשמוע על מקרים נוספים של התעללויות בילדים חסרי ישע. הכי חשוב בעבודה עם ילדים קטנים כאלה זו הכשרה מקצועית של הצוות, כולל ליווי צמוד והדרכה לאורך השנה. מה שנקרא ללמד את הצוות SELF CARE, כפי שזה מכונה בשפה המקצועית. זאת אומרת, להעניק להם כלים שיכולים לסייע בהתמודדות עם סטרס כדי שלא נופתע שיש סייעת כזו או אחרת שמתפוצצת בגלל שאינה יודעת איך לעכל את המקצוע שבחרה. הרי היא לא למדה את המקצוע בשום מסגרת. הרבה מההורים שמתלוננים על הגננות לא מסוגלים בעצמם להתמודד עם השהות עם הילדים שלהם, ושם זה רק שניים או שלושה ילדים, אז מה הם מתפלאים שסייעת בלי שום הכשרה לא יכולה להתמודד עם גן שלם. אף אחד לא הכשיר אותה להתמודד עם ילד שמסרב לאכול. המלאכה מרובה ולרוב אין גם הרבה אנשי צוות, מדובר בסייעת או מקסימום שתיים".
לד"ר מילבסקי ביקורת קשה גם על ההורים. "בהרבה מקרים הם עושים בדיקה יותר מקיפה על המלון בחופשה בקיץ מאשר על המשפחתון. זה מקומות שאין עליהם שום פיקוח. חייבים לעשות הרבה שיעורי בית לפני הרישום. לבדוק מול הורים שילדיהם למדו בגן בעבר, לבדוק מה ההכשרה של הגננת, לעשות ביקורי פתע. אבל גם זה לא תמיד יעזור. מה שהכי חשוב זה להעביר את הגנים לפיקוח משרד החינוך - ומהר".
