"חולם לעצב שמלה למלאניה טראמפ"

למחלה שלו קוראים נצנצים, ומדי בוקר, בעת הנחת התפילין, עובד כהן מתפלל שמהמחלה הזו הוא לא יחלים לעולם. למה? תשאלו את אירית רחמים, מיכל הקטנה, אביבית בר־זוהר, קסניה טרנטול, אישתר, נטע אלחימיסטר ועוד רבות אחרות, שלא יעלו בדעתן להגיע לאירוע בלי נצנצים מהצוואר ועד לזרת הקטנה. "זה סימן ההיכר שלי, זה מה שאני אוהב, אבל מי יודע?" הוא אומר, "אולי אני נמשך לנוצץ בגלל שהתחלתי את החיים שלי בנקודה הכי נמוכה?".

כהן (51) נולד בכפר שלם שבדרום תל־אביב כשהוא יתום מאב. "אבא שלי, עובדיה כהן, היה נהג משאית, וכשפרצה מלחמת ששת הימים גייסו את המשאית שלו לצבא. כשהמלחמה נגמרה הוא הלך ליפו, שיחרר את המשאית ונסע הביתה. אחרי חצי שעה, כשירד מהמשאית, הוא מעד, חטף מכה בראש ומת במקום. תאונה. שרה, אמא שלי, הפכה בגיל 23 לאלמנה פלוס שני ילדים ועוד אחד בבטן — אני. היא קראה לי על שם אבי".

אביבית בר־זוהר בשמלה של עובד כהן

בגיל 23 היא כבר הייתה אמא לשני ילדים וחצי?

"בדיוק. בגיל 16 היא התחתנה עם אבא שלי, שהיה בן 20. ככה זה היה בזמנם. נפגשים פעמיים־שלוש - ויאללה, לחופה. צלם של 'ידיעות אחרונות' צילם אותה ב־11 בבוקר, כשנכנסה לרבנות, בגלל שהיא הייתה יפהפייה. שיער שחור שופע ושמלת סינדרלה גדולה ונפוחה".

אימו של עובד, שלא הוכרה כאלמנת צה"ל, לא הצליחה לפרנס את שלושת ילדיה ושלחה אותם למוסדות חינוך. שני אחיו הגדולים למדו בכפר הנוער בן שמן, ואילו עובד בן ה־9 נשלח למוסד "בית הילד" בירושלים. "עד היום אני בטוח שאמא עשתה את זה ממקום טוב", הוא אומר. "היא רצתה שנקבל חינוך יותר טוב ממה שהיא יכלה להעניק לנו. היא התחתנה בשנית, הביאה ילדה, אבל אחרי שנה בעלה עזב. הדירה הייתה קטנה בשביל ארבעה ילדים, ולא הייתה לה ברירה. בהתחלה היה לי קשה, התגעגעתי אליה נורא. בפנימייה גם הרגשתי שונה מכולם. התביישתי להגיד שאין לי אבא. אבל לאט־לאט התרגלתי למצב. למדתי שזירת פרחים, השתתפתי בחוג לציור במוזיאון ירושלים, ואופירה נבון, רעייתו של נשיא המדינה, הייתה המורה שלי בלימודי העשרה".

אירית רחמים בשמלה של עובד כהן

לקוחות מכל הארץ

בגיל 16, אחרי שבע שנים בפנימייה, עובד חזר הביתה, לשכונה. "בלי תעודת בגרות, אפילו לא סיימתי עשר שנות לימוד. ניסיתי להשקיע, אבל הייתי היפר, עם הפרעות קשב וקוצים בישבן. מה יכולתי לעשות? מצאתי חנות של 12 מ"ר וקראתי לה 'גרוש וחצי'. כל בוקר נסעתי במיניבוס ליפו, קניתי תחתונים וחזיות וגרביים, וחזרתי לחנות עם שקים על הגב. אמא עזרה לי לסדר את הסחורה וגם ישבה מאחורי הקופה. הדפסתי שקיות עם שם החנות, בצבע אדום־שחור, ופתאום ראיתי שחצי משכונת התקווה מסתובבת עם השקיות שלי".

מה היה סוד ההצלחה?

"תשאלי את בורא עולם. קניתי בזול ומכרתי בזול. הרווח שלי היה קטן, אבל מכרתי המון. בערבים, אחרי שסגרתי את החנות, עבדתי במלצרות וככה פירנסתי את המשפחה. כשהתגייסתי, ביקשתי להיות טבח כי זה שבוע במדים ושבוע בבית. הייתי חייב להמשיך לעבוד. בהתחלה הסתכלו עליי בעין עקומה, 'מה, אתה יודע לבשל?', ואחרי שבוע העבירו אותי למטבח של הקצינים. אמא תמיד אמרה שיש לי ידיים טובות כמו לאבא. סגרתי שלוש שנים בצבא וטסתי עם חברים לארצות־הברית. התגלגלנו לברוקלין, אחד הלך לשטוף מכוניות, השני הפך לנהג מונית, ואני מצאתי עבודה בתור טבח במסעדה של ישראלים בקווינס".

היה לך טוב שם?

"היה לי נפלא, עד שפרצה מלחמת המפרץ הראשונה. עליתי על המטוס הראשון, חזרתי ארצה ונכנסתי לחדר האטום עם כולם. אחר כך הכרתי את ריקי, האמא של הילדים שלי, וסיפרתי לה שאני חולם לעצב שמלות ערב ושמלות כלה כמו שראיתי בטלוויזיה, בתחרות מלכת היופי. גרנו אז בחולון, והבטחתי לה שאמצא מקום ליד הבית, למרות שבלב שלי חלמתי לפתוח סטודיו בתל־אביב. זאת הייתה ההתחלה, ותודה לאל, חולון הביאה לי מזל. כבר 25 שנה אני כאן והקליינטיות באות אליי מכל הארץ. את יודעת שיש לי כלות שעשיתי להן שמלות לבת־מצווש? זה סיפוק אדיר, אבל זה גם קצת מפחיד. הוותק שצברתי מזכיר לי שאני כבר לא ילד".

אבל איך התחלת לתפור שמלות נשף? למדת עיצוב אופנה?

"נראה לך?" הוא מגחך. "כלום לא למדתי. קניתי שניים וחצי מטרים בד, ציירתי לתופרת את הגזרה שראיתי בראש, וכשהיא הביאה את השמלה שמתי אותה בוויטרינה. זה כל מה שהיה לי להראות, ולא היה לי מושג כמה כסף לבקש עליה. אחרי שעה מישהי עברה ברחוב, נעצרה, הסתכלה, נכנסה, מדדה ואמרה לי, 'גלית לוי משכירה שמלה כזאת ב־3,000 שקל'. לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי על פתק את המחיר — 1,800 שקל. בכסף שקיבלתי קניתי עוד בדים שהספיקו לשלוש שמלות. באותה תקופה הייתה נבחרת מובילה — פנינה טורנה, גלית לוי ודני מזרחי, ושמעתי שהם נלחצים, ובצדק. לקחתי להם נתח גדול מהפרנסה".

אישתר בשמלה של עובד כהן

והבנת אותם?

"ברור, לא נעים להיות בתחרות, אבל לכולם יש מקום. למוניטין שצברתי ב־25 שנות עבודה אין מחיר. לא מעניין אותי 'שיק או שוק', אני הולך בדרך שלי".

שהיא?

"כל אחד יכול ללכת לנחלת בנימין ולקנות בד, אבל לי חשוב לעשות דגמים שבהם משולבים כמה סוגים של בדים ותחרות. יש כאלה שפוחדים לגעת בחומרים יקרים, אבל אני הולך עד הסוף, בפראנזים, חרוזים ואפילו נוצות. הנה", הוא מדפדף באלבום התמונות שבסלולרי שלו, "את רואה את הצילומים האלה? יש כאן בוטיק עם שלט 'עובד כהן', ואיפה לדעתך הוא צולם? באלבניה. בכל העולם מעתיקים את הדגמים שלי, ובמקום הספציפי הזה הרחיקו לכת וגם השתמשו בשם שלי".

למה אתה לא תובע אותם?

"אין לי זמן. מצד אחד זה מרגיז, ומצד שני זה מחמיא. גם במגזר הערבי מחקים אותי, ולכן החלטתי לפתור את הבעיה בטקטיקה שונה. התחלתי משא ומתן עם מעצב גדול מהמגזר. במקום שיעתיק אותי, נעבוד בשיתוף פעולה".

"אני וורקוהוליק גדול"

הוא גר במגדל בנווה צדק ("יש בו גם בריכה וגם בית כנסת"), ולא מתבייש בעובדת היותו וורקוהוליק. "אני גרוש, אין לי זוגיות, ואני הכי לא רובוט", הוא אומר. "יש ימים שאני קם על רגל שמאל, אבל אני שואב את האנרגייה מהעבודה, היא הדרייב שלי, וגם מהילדים: רוי (17) ואיב (22), שהיא הדוגמנית הכי טובה שלי. בעבר שילמתי הון לדוגמניות שמוגדרות כ'אושיות רשת', והתמונות שהן העלו לאינסטגרם לא הביאו לי אף קליינטית. לאיב אני קורא 'הבת של השכן', מפני שיש לה יופי ישראלי, פשוט וטבעי. כשהיא מצטלמת עם שמלה שלי ומעלה תמונה לרשת, מתחילה עלייה לרגל".

ואכן, מדובר בעלייה לרגל. בסתם יום של חול, כשאני יושבת בסטודיו המפואר שלו, מגיעה לקוחה מדרום הארץ ("אין אצלי אירוע משפחתי בלי שמלה של עובד"), ובעקבותיה נכנסת לקוחה חדשה מהצפון. "תפרתי שמלה אצל מעצבת, שילמתי לה דמי קדימה בסך 6,000 שקל, ואתמול, כשבאתי למדידה אחרונה, התחרפנתי לגמרי".

"שבי", עובד מצביע על הכיסא באצבעות עדויות יהלומים, "קלטתי אותך. אני כבר יודע מה יתאים לך".

קירות הסטודיו מחופים ביריעות בד שחורות, שמאחוריהן תלויים קולבים עם שמלות. "אני רכושני, לא מסוגל להיפרד מהשמלות שלי, ולכן אני לא מוכר אף שמלה", הוא אומר. "כל השמלות שלי הן אך ורק להשכרה. המחיר נע מ־3,500 שקל ועד השמיים הם הגבול. פעם בשנה, כשכבר אין מקום, אני מעביר חלק מהשמלות לגמ"ח, לכלות עניות. ברור שהן יכולות למצוא שמלה ברחוב רבי עקיבא בבני־ברק, אבל גם הן רוצות ללבוש עובד כהן. זכותן".

מה החלום שלך?

"לעשות שמלה לאשתו של דונלד טראמפ".