ילדי הפרחים הנבולים

היפי // פאולו קואלו - מאנגלית: עופר קובר - ידיעות ספרים - 255 עמודים

לקראת סוף הרומן החדש שלו, 'היפי', מאזכר פאולו קואלו את הציניקנים האתונאים, שבזו לחומר, לנימוסים ולהשכלה המסודרת וחתרו לידיעה האמיתית, הבלתי אמצעית, של העולם. הוא משווה דווקא את ההיפים לציניקנים, השוואה שאינה חסרת יסוד. אלא שציניקנים בהגדרתם החדשה הם אנשים שחושדים בכל בילשוט, ולכן איש מהם לא ישרוד את הספר עד לעמוד זה כדי להתרשם מההשוואה.

השנה היא 1970. קרלה היא "היפית הולנדית יפהפייה" שההיפיות המוסדרת כבר לוחצת לה, והיא רוצה להרחיק לכת לקטמנדו, שם תוכל להיות באמת לבד ולהשלים עם עצמה על פסגתו של איזה הר. כדי להגיע לאותו לבד מיוחל דרוש לה פרטנר, והיא ממתינה לו שיופיע, קוסמית, באמסטרדם, ויצטרף אליה למסע ב"אוטובוס הקסם", שנוסע מאירופה עד נפאל הרחוקה במאה דולר בלבד. קוסמית, ממש יומיים לפני צאתו של האוטובוס, הוא אכן מגיע.

לפני שנציג את הפרטנר המיוחל נציין שהטקטיקה הסיפורית הזאת אופיינית לרומן כמעט לכל אורכו: קואלו אומר "כנראה יקרה כך וכך", ואז באמת קורה כך וכך (לאוטובוס הקסם מצטרפות, למשל, שתי נערות שהוא מציין פעמיים שהן כנראה קטינות שזייפו דרכון. ומה מתברר? מה מתברר?!) ייתכן שזוהי הגשמה של עיקרון ה"מכתוב", שהיה לב־ליבו של רומן הפריצה של קואלו, 'האלכימאי'. אכן, הכל כתוב, 20 עמודים קודם.

ובחזרה לסיפור. המיועד של קרלה הוא פאולו, היפי ברזילאי רזה בעל זקן תיש, בן דמותו הצעיר של קואלו עצמו. עוד יותר מ'אלף' ומ'ורוניקה מחליטה למות', שהשיקו לאירועים אמיתיים בחייו של הסופר הברזילאי הנודע, 'היפי' הוא כמעט אוטוביוגרפי, והוא מגולל את מסעו האישי בראשית חייו הבוגרים. כרגיל, הפרוזה של קואלו משמשת גם כמדריך רוחני, כמעט על סיפו של מדף ספרי העזרה העצמית, והיא מנומרת משפטים מסוג "השנים חולפות מהר יותר מכפי שאת חושבת... קחי סיכונים עכשיו, כשאת עדין בריאה ועדיין יש לך אומץ". לא נפקד גם מקומן של אמרות כמו "איננו יכולים לקחת איתנו את המנורות המאירות את הדרך" או, "כל חלום גדול מתחיל באדם שחולם". יכול להיות שתובנות מסוג כזה העיפו למישהו את הראש בסיקסטיז, אבל היום, כפי שאמור לדעת סופר שכותב לבני זמנו, מקומן בתוכניות ריאליטי.

'היפי' כתוב ברישול. אם להיות סלחנים, אולי מדובר ברישול שבתנופה ואולי זה אפילו רישול היפי במתכוון, בבחינת אחדות בין צורה לתוכן. כך או כך, יש בספר אינספור חזרות מתישות. גם אם מדובר במתודה שמושאלת מכתבי דת או קואוצ'ינג, החלה שלה על רומן שמתחזה לעלילתי יוצרת אווירה חלטוריסטית. הדיאלוגים מעושים, והם גרועים במיוחד דווקא כשקואלו מנסה להעמיק ולהרחיב את היריעה ההיסטורית ומספר לנו על הולנד הקלוויניסטית שמחוץ לאמסטרדם, או על האסונות שהמיטה אנגליה על אירלנד. את העובדות, המעניינות כשלעצמן, הוא שותל מלאכותית בפיהם של גיבוריו, וכדי לתרץ זאת מציין למשל שהדוברת - ארוכת הרגליים - היא גם בעלת תואר בהיסטוריה.

בראשית הרומן כותב קואלו שמי ששלטו בעולם אז היו נשים, או ליתר דיוק היפיות צעירות. בהמשך מתחוור שעליהן להיות לא רק היפיות צעירות, אלא גם יפות. בכלל, משיחה עבה של חרמנות אולד־סקול מזגגת את 'היפי' לכל אורכו, ולעיתים נדמה שהעניין אינו בשליטת המחבר, שמעניק לקרלה היסטוריה מעניינת, אופי עשיר ושנינות, אך מרבה להתייחס למחמדיה ואף מדביק לה את התואר המפוקפק - "האישה השנייה ביופייה באוטובוס".

משום מה, קואלו מקפיד לסנגר על מוסד ההיגיינה ההיפית. הוא מדגיש תדיר סיבונים וניחוחות שמפו ואף מציין מפורשות: "אולי אנחנו אפילו נקיים יותר מרוב הבורגנים שמטיחים בנו את ההאשמות האלה". עניין מוזר, שכן אף קורא לא היה נדרש לסוגיית ההיגיינה כאלמנט מרכזי בסיפור, אלמלא היה קואלו חוזר ומעלה את הנושא בעצמו שוב ושוב.

ממכתב אהבה לתרבות ההיפית, שנכתב על ידי איש תעשיית המוזיקה לשעבר, ניתן היה לצפות לפחות לניצוצות בתחום הסקס, סמים ורוקנרול. אלא שסצנת האל־אס־די שמתוארת לקראת סוף הספר היא פרנואידית, זהירה ויוצאת ידי חובה, וסצנת הסקס מענגת כברושור רפואי: "בסופו של דבר באה הזקפה ואחריה חדירה". קואלו עצמו אמנם מודה שזה היה אקט מביש, אבל גם התיקון שלו למחרת פטור כ"מעשה האהבה המופלא". והפסקול? מסתובב באזורי Stand By Me.

נהוג לטעון שהבעיה בביקורות על ספרות מחורבנת - סליחה, פופולרית - היא שאין מבקרים שמתמחים בה. זה כנראה נכון, ובכל זאת ניתן לקבוע שגם מי שמצפה לאלכימאי 2 או 22 ינחל כאן אכזבה. •