דברי כיבושין

Sweet Occupation // ליזי דורון - רסלינג - 181 עמודים

מיוחסת לגולדה מאיר האמירה האומללה שלפיה לעולם לא נסלח לערבים על כך שהכריחו אותנו להרוג אותם. ואפשר אולי להוסיף ולומר שלא נסלח להם גם על כך שהכריחו אותנו לכתוב ולקרוא ספרים כמו Sweet Occupation, שתפקידם לאוורר את רגשות האשם, לטהר באמצעים כמו־ספרותיים את הרעל שזורם במחזור הדם של הכיבוש.

ליזי דורון, שמצליחה מאוד באירופה ובגרמניה בפרט, בזכות כתיבתה על טראומות ישראליות, ובראשן השואה, מפרסמת כעת בעברית את סיפור היכרותה עם חמישה גברים, שרוב הישראלים היו שמחים לתלות בכיכר העיר: שני חיילי צה"ל סרבנים ושלושה מחבלים פלסטינים, שישבו בכלא ולאחר מכן הקימו את תנועת 'לוחמים לשלום'. "לעולם לא אבגוד במתים שלי", חושבת לעצמה דורון בתחילת הדרך, כשאלו מזמינים אותה לטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני, אבל במהלך הפגישות איתם היא משנה את דעתה, מתגייסת לספר את סיפורם וגם פוגשת בעברה במקומות לא צפויים.

הספר נכתב בעברית, אך תחילה תורגם וראה אור בגרמנית, ורק עכשיו הוא מופיע אצלנו, אחרי שהמקור העברי נערך לאור התרגום הגרמני. אני מציין את זה משום שבעת הקריאה היה נדמה לי שהספר לא נכתב עבורי בתור קורא ישראלי, ורק המרץ של מכון גתה, שתמך בתרגום, הוא שהעניק לו חיים בעברית. על הכריכה, לדוגמה, נכתב שהספר מביא את סיפורם של "שני חיילים לשעבר בצבא הישראלי" - אותו מוסד שבעברית מוכר בתור "צה"ל". עוד נכתב על הכריכה, אולי לטובת הופעות באירופה, שהספר הוא "בבחינת עדות נוספת להתמסרות של דורון לעניין הפוליטי, לחזון החיים המשותפים והשלום".

חשוב לומר: תנועת 'לוחמים לשלום', מהמארגנות של טקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני יחד עם פורום המשפחות השכולות, היא ארגון בעל זכויות רבות שפועל לסיום הכיבוש ומתמודד באומץ עם ההתקפות הפרועות וההסתה מימין, שרק הולכות ומתגברות מדי שנה. דווקא משום כך ספרה של דורון הוא החמצה, למן הקטע הראשון שנפתח בשיחה על חומוס ("החומוס של סאלים הוא חלק מחגיגות יום העצמאות"); דרך זיכרונות מטקסי יום הזיכרון בתיכון, פרחי דם־המכבים ומותם של חברי כיתתה ביום כיפור ("המלחמה ההיא ואני, תמיד אותו סיוט, תמיד אותם פנים ושמות"); דיווחים קצרים על שגרת הפיגועים ("מחבל פלסטיני... רצח תינוקת בת שלושה חודשים ופצע שבעה בני אדם"), על שגרת הדיכוי ("המלחמה בעזה נמשכת. ייאוש"); ועד להשתתפותה של דורון ב־2015 בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני ("אני לא בוגדת. מהקברים לא יבוא שינוי").

האופי הפרגמנטרי של הספר, שקופץ מזיכרון לזיכרון, מההווה לעבר, מהגיגים של דורון לעדויות שגבתה ממרואייניה, לא מצליח לייצר אמירה משמעותית ביחס לשכול הישראלי, שמתקיים בצד התביעה לצדק לעם הפלסטיני. רבים יוכלו ודאי להזדהות עם דבריה של דורון על הנופלים הצעירים שלא יגשימו את עצמם, או עם הניסיונות הכנים להתקרב ולהכיר את הצד השני על אף המכשולים - אבל בכך היא עדיין אינה מצדיקה את עצמה בתור מחברת, שתפקידה להציע קריאה מקורית בחומרי המציאות.

הנאום שנשא דויד גרוסמן בשנה שעברה על במת טקס הזיכרון המשותף, שדורון בחרה לפרסם בפתיחת ספרה, כמעין הצהרת כוונות, רק מדגיש את תפקידו האמיתי של הסופר במפגש עם המציאות האיומה הזאת: "מכאיב באופן שלא יתואר לעמוד מול ה'לא' המוחלט הזה", גרוסמן כותב על חוויית השכול, "יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכן". מפני שמדובר בחומרים עדינים כל כך, חובה לנהוג בהם בזהירות; כל הפרזה, כל קלישאה, מובילות לשחיקתם.

ובכל זאת, בין דפי הספר מסתתרים סיפורים חשובים, שמעניקים פנים לצד הפלסטיני: מדוע יצא סולימן מהכפר חיזמה שליד ירושלים, אז בן 15 בסך הכל, לדקור שני חיילים? "יום אחד נכנסתי למטבח, אמא שלי הכינה סלט, חתכה עגבנייה דק־דק", הוא מספר לדורון בלחישה. "כשהיא גמרה על העגבנייה לקחתי את הסכין. היו שם בחוץ שניים מעצבנים כאלה שהיו מסתובבים כמו זבובים מסביב לבית שלנו, כל יום עם העיניים שלהם ועם הרובים שלהם על האף שלנו. מכל חלון ראיתי אותם, הטריפו אותי. יצאתי מהבית לדקור אותם". חבר אחר ב'לוחמים לשלום' מספר לדורון שתמיד חלם להיות משורר, אבל כששאלה אותו סבתו את השאלה הנצחית, "מה תרצה להיות כשתהיה גדול", לא אזר אומץ לגלות לה, ובמקום זאת השיב, "שאהיד". לימים תקף ג'יפ של צה"ל.

הסיפורים האישיים האלה, שכמוהם קשה למצוא במקומות אחרים, מצדיקים את פרסומו של Sweet Occupation, אבל אינם עוזרים לו להתעלות מעבר לחיבור דוקומנטרי של "שמאלנית". ואולי עדיף מצב דברים זה, שבו הכיבוש אינו מוביל להישגים ספרותיים גדולים. שאינו מאפשר לישראלים שוחרי צדק להתבשם באמצעים אסתטיים מ"האבסורד הישראלי". במילים אחרות, טובה עדות גולמית על פני חיבור שככותרתו האירונית של הספר, מציע לקורא כיבוש מתוק. "אחרי שעשיתם איתנו שלום באמריקה, באוסטרליה או באירופה, המצפון שלכם רגוע ואתם מבסוטים, נכנסים הביתה, בלי שאף אחד מפריע לכם... הולכים למיטה ומזדיינים כמו שפנים", מסביר סולימן, "ואנחנו הפלסטינים חוזרים לשחות בביוב של חיזמה". •