ג'ני מהאצטדיון

מהגג של טויוטה סנטר, היכל הבית של יוסטון רוקטס, תלויים דגלי שתי האליפות ב־1994 ו־1995 לצד דגל המוקדש להאקים אולאג׳ואן, מהגדולים בהיסטוריה של האן־בי־איי, שהוביל את הקבוצה לשני התארים. ג׳ניפר לופז פרצה בדיוק באותן שנים מהברונקס שבניו־יורק, תחילה בקולנוע ולאחר מכן במוזיקה. אחרי כמעט שעתיים של תצוגה על הבמה מתחת לדגלי הרוקטס, אפשר היה לקבוע בלי למצמץ: בגיל כמעט 50, ג׳ני מהבלוק שייכת לאותו היכל תהילה, ווינרית.

לופז היא לא פצצת אנרגיה, אלא מאגר שלם של רקטות מתוחכמות שלא מאבדות גובה לאורך כל השיוט במופע. היא מתחילה בשעיטה לבמה, והקהל כבר מתודלק באדרנלין מול שואו שיהיה מוקפד ברמת ניואנסים קטנטנים, אש ותמרות עשן, ולהקת ליווי של רקדנים שיכולים לתת פייט ביום טוב ללופז עצמה — אחת שצמחה מתוך נעלי מחול מאובקים באולמות מיוזעים — ונבחרו אחד־אחד בקפידה תחת עיניה הביקורתיות.

התמהיל, לפיכך, מורכב מחומרי הגלם האיכותיים שמרכיבים את הקריירה של לופז: כוריאוגרפיה מרהיבה, משחק ואלתורים מול קהל, וידיאו מעודכן (כולל לופז בתפקיד הסנדק) ומעל הכל יכולת ווקאלית ברמה מרשימה. כאן צריך להתעכב על משהו שדי מפריד את לופז מכל השאר בעולם הפופ התחרותי. אנחנו רגילים לראות פלייבק בהופעות שדורשות קטעי ריקוד עוצרי נשימה, שלא מאפשרים לשיר מדויק בלייב. ג׳יי לו לא מיישרת קו עם התפיסה המקובלת, והפלייבק נשאר בגדר המלצה בלבד, כגיבוי בקטעים שבאמת דורשים מכונות חמצן. בעולם שמבוסס על לופים ותמיכת מחשבים, לופז בוחרת בנשמה ויכולה להרשות לעצמה, כי היא יודעת שהמיתרים יציבים ואין גליצ׳ים של זיוף.

לופז תופיע בפארק הירקון ב־1 באוגוסט, לראשונה בישראל, ומאחורי המופע עומדים המפיק מרסל אברהם, נציגו בישראל עו״ד חגי שטרוויס והמפיק מריו ארלובסקי. לפי התסריט שתיקתק היטב ביוסטון, היא לא מגיעה לחנך את הקהל לבי־סיידים וחומרים נדירים שמסתתרים באלבומיה לאורך הקריירה. אחרי הכל, זהו טור בשםIt’s My Party, שבו חוגגת לעצמה לופז יום הולדת 50 עם העולם (החודש) ובהתאם למסיבה יוקרתית הכוללת מסע בנתיבי הקריירה הזוהרת, כל המגה להיטים שלה כאן בפנים:Love Don't Cost a Thing ,Dinero ,Ain’t It Funny ,Jenny From The Block, גם סינגל הפריצה If You Had My Love מקבל את הכבוד, כמו Waiting For Tonight, גם הוא מתחילת הקריירה, וכמובן On The Floor, לטינו־פופ במיטבו, שזוכה לביצוע נפלא אחרי פתיחה בגרסת בלדה שבה לופז מלהטטת שוב בקולה.

Michael Amico

היא גם יודעת בדיוק איך לרתק את הקהל — בכל זאת, שחקנית לא רעה בכלל — במונולוגים שבהם היא פורשת תובנות מהחיים ולפי הדמעות ביציעים, המילים חודרות. ״את מגיעה לנקודה שבה אנשים שואלים אותך מה למדת ומה את רוצה ללמד את הילדים שלך״, מתייחדת לופז עם המעריצים, ״ואני תמיד אומרת שאני רוצה שהם יידעו שהם יכולים לעשות מה שירצו ולהיות מה שהם רוצים. כן, החיים יהיו קשים והם יפלו על הפנים, אבל גם יקומו ואמא תמיד תהיה שם. הטור הזה גורם לי לחשוב על כל השנים שהיינו יחד, אתכם, כי עשיתי את המסע שלי עם הקהל. נפלתי הרבה על הפנים, אבל עזרתם לי לקום. אני רוצה להגיד לכם שאתם מיוחדים עבורי, תודה על התמיכה בי, על ההגנה מאנשים שאומרים עליי דברים רעים״. ברור לכם שאחרי הנאום, הגג עף ממחיאות כפיים.

הדמעות היו שם גם בעיניה של לופז עצמה — אוקיי, שוב גם בקהל — שירדה על ברכיה כשלבמה עלתה הבת אמה בשמלה אדומה תואמת בדיוק למה שלבשה אמא, כדי לחלוק את השיר Limitless (שמשתלב לפני עם קאוור של Titanium).

שביל מוזהב אחר לעורקים של הקהל מצאה לופז באמצעות הסרט "סלינה" מהניינטיז, שבו גילמה את הזמרת סלינה קווינטנילה שנולדה בטקסס ונרצחה בגיל 23. ״אני אוהבת את טקסס, אני אוהבת את יוסטון״, היא שאגה לקהל. ״הם שואלים את עצמם איזה שיר אני אבצע עכשיו״, פנתה ללהקה שלה, ״אז זה יהיה Si Una Vez (שיר מפורסם של סלינה)״. כאן לקחה לופז את הפאוזה הדרמטית המתבקשת ואז שאגה שוב: ״אנחנו נעשה את זה בדרך של סלינה״. מפה הקהל כבר היה שבוי באהבה כל הדרך עד להדרן ואחריו.

• הכותב היה אורח ההפקה