{ }
שלישי 12 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    חדשות • 09.07.2019
    "בכיתה ד' המורה אמרה לי, 'אתה? שום דבר שתעשה בחיים לא תצליח'. בגלל שאני אתיופי. לא מזמן היא ביקשה ממני סרטון"
    מוטי טקה שמע על מותו של סלומון טקה שנורה על ידי שוטר מחברים שהיו בטוחים שמדובר בקרוב משפחתו. אפילו שבין השניים אין שום קשר, לזמר המצליח זה כואב כאילו הוא היה אחיו. הוא מכיר את הגזענות מהמורים שוויתרו עליו בבית הספר בקלות, וזוכר את הרגעים שבהם לא היה כסף בבית ואת הכאב על אבא שמת כשהיה בן 16. לפחות עכשיו, כשהוא חורך במות, השוטרים שעוצרים אותו ומבקשים תעודת זהות משחררים אותו מיד
    גבי בר חיים | צילום: טל שחר

    ביום שבו סלומון טקה ז"ל נורה למוות על ידי שוטר, מוטי טקה (אין קשר משפחתי בין השניים) היה עסוק בשגרה נעימה. ואז הפלאפון שלו צילצל. "חבר אומר לי, 'מוטי מה שלומך?' ושמעתי בקול שלו שמשהו לא בסדר. ואז הוא אומר בזהירות, 'תגיד, יש מצב שדוד שלך או מישהו מהמשפחה נהרג?' אמרתי לו, 'לא. אבל רגע, אני אחזור אליך'. ואני מרגיש משהו מוזר. אחרי דקה מצלצל עוד מישהו, וזה אחד שאין לו טקט. אומר לי ישר, 'תגיד, אח שלך נפטר?' פתאום המון הודעות. התחילו להתקשר כתבים. ואני מת מפחד. מת! שאולי זה באמת אחי, כי הוא נהג ואולי חס וחלילה הייתה תאונה".

    פחד אלוהים.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

     

    "הפלאפון ממשיך לצלצל ואני בטירוף. דופק מהיר. דפיקות לב. ואז אחותי מצלצלת ואומרת לי שזה ילד בשם סלומון טקה מקריית חיים, שזה ממש לידנו, כי אני במקור מקריית־ביאליק. ואז חבר שלי אומר לי, 'טוב, זה לא אחיך. תירגע'. אמרתי לו, איזה להירגע? מה להירגע? ילד בן 17 נהרג סתם! נכון, זה לא אחי הביולוגי. אבל כשאני נתקל בדברים כאלה הבטן שלי נקרעת לשניים. כי זה היה יכול להיות אחי, וסלומון טקה מבחינתי הוא אחי לכל דבר. וזה הולך איתי מאז. זה קורע אותי. אני סוחב את זה להופעות. לצילומים. הביתה. אני כועס. אני חלק מהעדה ואני גאה להיות אתיופי ושום דבר לא ישנה את זה".

     

    השתתפת בהפגנות?

    "הלכתי להפגנה הראשונה. בקריות. שהייתה מחאתית יותר. כשהתחילו ההתפרעויות כבר לא הייתי שם. אבל המשפחה שלי הייתה, למזלי אף אחד מהם לא נפגע".

     

    ומה חשבת על ההתפתחויות האלימות?

    "אני לא בעד אלימות. אבל צריך להבין שכל מה שקרה הגיע מעצב. מכעס. מייאוש. יש לזה סיבה. תשמעי, בתחילת השנה נהרג בבת־ים יהודה ביאדגה. קודם נהרג יוסף סלמסה. האלימות של המשטרה נגד אתיופים זה משהו שמחלחל הרבה זמן בעדה. אז זה התחיל במחאה ואז התפרץ ויצא משליטה. אני לא בעד אלימות, אבל יש במדינה גזענות.

     

    "לי בבית ספר קראו כושי. התרגלתי לזה שהמשטרה עוצרת אותי ברחוב לבדוק תעודת זהות. אז תביני איך אנחנו מרגישים: זה לא פייר. כי אם אני משרת בצבא ומשלם מיסים כמו כל אדם בארץ, מה אני שונה? כשאני הולך להשכיר דירה אני לא רוצה שיסתכלו עליי, 'הנה אתיופי שהולך לעשות פה בלגן', אני רוצה להשכיר דירה בכיף. עשו את זה לחברים שלי. למה אני צריך לחיות בהרגשה שאני פחות כי אני שחור? והכי מצחיק שכולם משתזפים כדי להגיע לצבע שלנו. כל החיים כל מה שאני אומר זה רק תנו לי להיות רגיל. לא יותר מזה. שווה".

     

    ומה יש לך להגיד לאלו שאומרים, 'הייתי בעד המחאה אבל אחרי האלימות וחסימות הכבישים, זהו, איבדתם אותי'?

    "היו לי צילומים והמאפרת איחרה כי היא הייתה שלוש שעות בפקק והיא אמרה, 'מוטי, באהבה, כי אני יודעת מה עברתם'. אבל זה מיעוט. הרוב צבוע. אין מה לעשות. כל אלו שאומרים, 'אנחנו אוהבים אתכם אבל -' אתם שואלים למה לחסום? כי אם לא היינו חוסמים לא היו מתייחסים אלינו".

     

    אולי מה שאנשים לא מבינים זה שמהפכות לא עושים אנשים נחמדים.

    "ברור. ואני כואב את זה שאזרחים נפגעו בהתפרעויות. אבל אני רוצה שיבינו משהו אחד: אף אחד לא חיפש לעשות בלגן. זה הגיע מכאב. מרצון שתשימו לב אלינו. ולמה להרוג ילד בן 17? יכולת לירות לו ברגל. אני מדבר איתך ויש לי צמרמורות: איך אנשים מסוגלים להגיד בעקבות המחאה שהאתיופים ברברים או אלימים כשיש פה אמא שבוכה. אמא שלי התקשרה ואמרה לי, 'מוטי, בבקשה אל תסתובב בחוץ. אני דואגת שיקרה לך משהו'. אמא שלי שעברה כל מה שהיא עברה כדי להגיע לארץ הזאת ונישקה את האדמה כשהיא הגיעה - איך היא עדיין מרגישה פה שונה? ואני לא מאחל לכל מי שקילל אותי ברשתות החברתיות שאמא שלהם תבכה עליהם כמו אמא של סלומון טקה".

     

    אתה כבר נולדת בארץ. המחאה האחרונה גרמה לך להרגיש מנוכר מהמדינה?

    "לא. אין על המדינה הזאת. אני גאה במי שאני ואוהב את המדינה. כיום אני מרגיש חלק, ומי שחושב שהוא יכול לתת לי לא להרגיש חלק טועה. לכן כל הזמן חשוב לי להוכיח שאני יכול. לעלות לבמה ולהפציץ. ועדיין יש רגעים שאתה מרגיש את הגזענות הזאת ואתה לא מבין למה זה עדיין קורה".

     

    תן דוגמה.

    "לפני כמה זמן מישהו קרא לי שחור, ונזכרתי שאמא שלי לימדה אותי משפט יפה: אם אני שחור ואתה לא אוהב שחור וזה מגעיל אותך, למה אתה לא מוציא את השחור שיש לך בתוך העין? את האישון? אז הוא אומר, כי אני צריך אותו. אז תודה רבה, ותבינו: אתם צריכים אותנו פה".

     

    אותך שוטרים הטרידו פעם?

    "מה זה הטרידו? ביקשו ממני תעודת זהות ושיחררו אותי. זה קורה הרבה אם אתה שחור. מה שמצחיק זה מה קורה כשהם מזהים אותי. ישר משחררים אותי. הכי מוזר? נסעה אחרי ניידת שכרזה לי, 'מאזדה לבנה מוטי טקה בלבלה, אתה צריך לעשות ביטוח. להתראות'. אז כזה".

     

    × × ×

    דיבורים לחוד וקריירה לחוד. בגיל 23, טקה ממש לא פנתר שחור. להפך. הוא סנסציה מוזיקלית חוצת עדות וקונפליקטים. סיפור של סינדרלה מקריית־ביאליק, שהצליח כנגד כל הסיכויים. ב־2019 המוזיקה שלו היא אמצע הדרך הישראלי: זמר אתיופי שעושה פופ מזרחי שמח וחסר סאבטקסט. או מה שהוא מכנה כ"אר נ' בי מזרחי". אצלו לא תמצאו ביטים מסורתיים ואמירות משמעותיות כמו אצל 'קפה שחור חזק', אלא מיתרי קול מוזהבים, הפקה מלוטשת ופאן.

     

    פרץ לתודעה הלאומית לפני שנתיים עם הלהיט 'בלבלה', ומאז הוא כאן כדי להישאר. אצל טקה כל מטאטא יורה: 'אין לך מילה'. 'אוהבת אותי'. 'קשר רציני' כולם גרפו מיליוני השמעות ביוטיוב. ב־2018 כבר זכה בחותמת הטרנדית כמבצע השיר בשבוע הגאווה של ליין האריסה ועיריית ת"א־יפו, 'טוקור' שכתב לו דורון מדלי, ובכך הצטרף לעומר אדם שהוכיח שגם סטרייטים יכולים לשיר ללירדים מסביב. טקה עובד קשה: טוחן חתונות. בר־מצוות. ועדים. אירועי חברות. מינימום שלוש הופעות בשבוע. בחור נעים. צנוע. אנטיתזה לטווסים של המוזיקה הים־תיכונית. רק המגבעת על הראש משדרת קצה קָצהו של אטיטיוד.

    "לא מזמן הופעתי לפני אזרחים עובדי צה"ל. הביאו אותי ולא את להקת כוורת נגיד", הוא מגחך. "אני עולה ואני קולט שאני הולך לבאס. בלי קשר אליי. כולם עומדים ומסתכלים, שמה האתיופי הזה ישיר לנו, ורק שזה לא יהיה ראפ. נלחצתי. ואין יותר סיוט מזה שהקהל לא זורם. אחרי שני שירים התחלתי לשיר קצבי. וואלה, התחילו לרקוד. בסוף נהניתי חבל על הזמן".

    לפני שבוע שיחרר את 'מחפש אותך באחרות', בלדה אופיינית וחיננית, כולל שורות מוצלחות כמו, "הורדת לי עוקב כבר מהלב". התזמון, לצערו, נפל על אירועי המחאה. "מי יכול היה לדעת שזה יקרה?" הוא נאנח. "זה לא בידיים שלי. זה החיים. דברים קורים ואני רק יכול לעשות את הכי טוב שזה המוזיקה שלי".

     

    בוא נדבר קצת עליה. איפה הייחוד שלך? הרי את השירים שלך גם אייל גולן או עומר אדם יכולים לשיר.

    "אני צבר. נולדתי פה. בבית שמעתי את ביונסה וג'יי־זי וטופאק, ואת עופר לוי והכל משתלב אצלי. הייחוד שלי הוא בביצוע, בגרוב, בנראות שלי, באיך שאני זז על הבמה, בקול שלי שהוא יותר שחור. ואז כשאני דופק מעוואל בערבית אנשים בשוק. זה אלמנט ההפתעה שלי. זה הניצחון שלי. להוכיח שאני כאן, אני פה וזה מה שאני עושה, ואני עושה את זה טוב. וואלה, אוהבים את זה. באלבום הבא אני מתכנן להכניס כלים וקצב אתיופיים. לאט־לאט".

     

    בן הזקונים של אמא גֶדָם ואביו דסליי, שמשמעותו: זה עשה לי טוב. הוריו עלו ב־89'. באתיופיה היו חקלאים. "עכשיו תביני מה זה תמימות", הוא משתנק. "הם נכנסו במרכז קליטה לחדר ואמא שלי חשבה שזה חדר של אנשים אחרים. אז הם נרדמו על הרצפה, כי היא אמרה, 'אני לא רוצה לבלגן להם, זה שלהם'. ואז בא מישהו ואמר לה, מה פתאום זה המיטה שלך, וככה מדליקים את הגז - הם לא ידעו כלום! כלום! לא ידעו מה זה מקלחת. מה זה מיקרוגל. היא אמרה שלקחו לה את הילדים והיא נלחצה. החזירו אותם מקולחים, עם חיתול ומוצץ. היא אמרה שבחיים היא לא ראתה ילדים יפים כל כך. זה שוק תרבותי מטורף".

    לאתיופיה חזר לאחרונה עם אמו במסגרת תוכנית הרשת UPLOAD ב'כאן', שעסקה בחייהם של ארבעה יוטיוברים. "כשהגענו לשם הייתי בשוק. לא הבנתי מה אני עושה שם. מה שעלה לי בראש זה איך אני מתלונן על מה שיש לי? נכנסתי לבתים. כדי לחוות את זה. משפחה ישנה בבית בגודל של השולחן הזה. זה בגונדר. יש שם עדיין אנשים שמחכים שיעלו אותם לארץ. שאלו אם אני יכול לעזור להם. אבל יש שם תמימות. הראיתי להם את הפלאפון הם היו בהלם. ואתה אומר כאן ילדים בני שש כבר עם אייפון, איך אתה רוצה שהם יעריכו את זה? שם כל דבר זה סיפור - להביא מים זה ללכת לשאוב מהבאר. יש הערכה לאוכל, לדברים שאנחנו רואים כמובן מאליו. כשחזרנו לארץ אמרתי לאמא תודה על הכל. תודה שהבאת אותי לכאן".

     

    בבית הקטן בקריית־ביאליק הם גרו שמונה אחים ואחיות, חמישה מהם משותפים, ושלושה מהאישה הראשונה של האב. אמו של טקה עבדה במשק בית. אביו כמנקה רחובות. "הוא היה לוקח אותי בעגלה ורץ איתי לבית הספר שלא אאחר. זו תמימות כזו. זיכרון לכל החיים. הוא היה קונה פיתות עם זעתר חמות בבוקר ונותן לי אחת לנסיעה - פיתה מלאה באהבה - ודוהרים לבית ספר. ולא מדברים בנסיעה. צריך להגיע. היה לו גם יותר קשה להתאקלם. אמא למדה עברית. אבא ידע רק כמה מילים. מה שלקחתי ממנו זה שהוא כיבד את אמא שלי כמו שלא ראיתי בחיים שלי. הם היו חברים טובים. צוות".

     

    כסף, הוא אומר, לא היה הרבה. אבל אוכל תמיד היה על השולחן. "ואמא שלי גם אוגרת. עד היום. אמרתי לה, אמא למה כל כך הרבה? אמרה, 'כי מה אם מחר יסגרו את הסופר?' זה נשאר מהתקופות שלא היה להם".

     

    ומה רצית כילד ולא היה?

    "מותגים. אמא שלי אמרה לי, 'תהיה גדול תצא לעבוד. אין לי'. פעם הייתה גיטרה צעצוע שרציתי ואמא אמרה, 'אין לי'. בכיתי. לא עזר. היה לי 5 שקל. הלכתי לחנות וביקשתי מהמוכר שיוותר לי. ואבא שלי ראה אותי, כי הוא ניקה ליד. אני זוכר איך הוא לקח אותי ביד - ממש חטף אותי! - ואמר לי 'בחיים אל תתחנן'. זה משהו שגדלתי עליו. שלא משנה מה, אל תתחנן, לא צריך. זה לא אמור להיות שלך. יש לי את זה היום, את החסך הזה מהילדות. בעיקר בבגדים ובנעליים. אוהב גוצ'י ודולצ'ה. אוהב להתלבש. לתת בראש. אני משלים את כל מה שלא היה אז".

     

    תפתיע אותי: כמה זוגות נעליים?

    30־40 זוגות. בקטע שהיה לי קשה בילדות ובא לי לפנק את הילד הזה. יש לי למשל גיטרה בבית. אני לא יודע לנגן בגיטרה אבל גיטרה יש. (צוחק) עשיתי גם אולפן בבית. יש לי אוטו. יש לי דירה. זה כיף".

    גזענות, לדבריו, הרגיש לראשונה בכיתה ד'. "המורה אמרה לי, 'אתה? שום דבר שתעשה בחיים לא תצליח'. בגלל שאני אתיופי. אני מזל דגים אז אני מאוד רגיש. בזמנו קיבלתי בעיטה לבטן. נפגעתי מאוד. ומה הכי מצחיק? שלא מזמן היא ביקשה ממני סרטון לבת שלה. עשיתי לה".

     

    התעמתת איתה לפחות?

    "לא. אני לא אבייש אותה. היא יודעת מה היא אמרה. אין בן־אדם שעושה רע ולא זוכר שהוא עשה רע. ההוא למעלה מסדר את זה הכי טוב".

    כשהיה בן 16, נפטר אביו אחרי שמונה שנים שנאבק במחלת כבד. "אני זוכר שכשהגעתי לבית חולים בפעם האחרונה הוא נתן לי נשיקה ואמר לי, 'מוטי, אל תבוא יותר'. ראיתי שהוא מתבייש".

     

    איך סיפרו לך שהוא נפטר?

    "הגעתי הביתה מבית הספר. באתי להדליק טלוויזיה ואמא אמרה לי, 'היום לא רואים טלוויזיה'. לא הבנתי. אני מדליק והיא מכבה. ואז אח של אבא שלי ואחים שלי נכנסים ומתחילים לצרוח. בכי נורא. לא הבנתי למה. ואיך הבנתי שהוא נפטר? כי לאבא היה פאוץ' תמיד. ואחותי החזיקה את התיק והמקל שלו. רצתי לחדר שלו והפכתי לו את המיטה מהלחץ. לא הבנתי מה קורה לי. התחלתי לצעוק ולבכות.

     

    "בעדה שלנו בוכים כואב. משהו הכי מוזר שראיתי. מקוננים. מגז'דרים. כבר קמנו מהשבעה, חודש־חודשיים, ואנחנו כבר מתחילים להרגיש בסדר. ואז מגיע מישהו שלא הספיק להגיע לשבעה, אתה פותח את הדלת והוא מתחיל לבכות והכל מתחיל מההתחלה. הגיע שלב שהייתי פותח את הדלת, מסתובב והולך. לא יכולתי יותר להכיל את זה. ולמה הפכתי להיות גבר בשנייה? כי פחדתי לבכות. פחדתי שאמא תיקרע בגללי כי אני בוכה. מאז לא בכיתי".

     

    × × ×

    המוות של האב לא השאיר לו ברירות. "עזבתי את בית הספר בכיתה י'. ברור שהייתי רוצה לסיים אבל לא נתנו לי הזדמנות. הסלילו אותי. המורה אמרה, 'אל תבוא יותר. אין לך מה'. אמרתי, 'לא, תעזרי לי. אני רוצה ללמוד'. אמרה, 'לא, אין לך למה'. זה כבר היה בבית ספר לקידום נוער שבאים שעתיים ביום. רוב הדברים שיש לי זה חוכמת חיים שלמדתי. את המורה הזאת אני לא אשכח בחיים. אחרי שאבא שלי נפטר הראש של לא היה בלימודים. הייתי יושב בכיתה וכותב שירים. אפשר היה לעזור לי. כי ילדים אחרים, המורה ההיא הייתה מרימה. אבל הם לא היו אתיופים. אתה יוצא ממקום כזה בתחושה שאתה לא שווה כלום. רק כשנהייתי זמר ראו שאני יכול להביע את עצמי. את ההשפלה מהמורה הזאת אני לא שוכח. בשבילי השפלה זה יותר גרוע מאלימות. אין גרוע מלתת למישהו להרגיש נחות".

     

    יצאת לעבוד באותה תקופה?

    "אמא לא אמרה לי בחיים לעבוד. אבל אם הייתי רוצה אקסטרה - חולצה, נעל - היה ברור שאני צריך לעבוד. שוטף כלים שתי משמרות ביום. דוכן פלאפל. שטיפת רכבים. יום אחד שטפתי למישהו את האוטו ונרדמתי לו במושב האחורי. הייתי גמור. העיר אותי ונבהלתי. אמרתי, 'איפה אני?' אמר, 'אתה באוטו שלי'. אתה גם רוצה להתפרנס וגם להיות עם החברים אז אתה גמור כל הזמן. ואני יודע מה זה להרגיש שאין.

    "בקלות יכולתי להיות פושע. וביום־יום אתה עם עוד אנשים שלא לומדים. אומרים, בואו נעשה משהו כדי להתפרנס. בואו נחיה כמו גדולים. אומרים, ניקח להוא דברים, נתעסק בסמים. ואני לא רוצה. אבל בא לך לקנות חולצה של נייק. סיגריות. לחיות את החיים הרגילים. מהר מאוד אמא שלי הבינה שאני הולך עם החברים הלא־נכונים. העבירה אותי לאחותי הגדולה ביבנה. ואז החברים שלי באמת נעצרו. אני חושב שהמוזיקה הצילה אותי".

     

    קרה שההצלחה הבהילה אותך?

    "כשמישהי קרעה לי את החולצה, לקחה חלק ואמרה, 'אני רוצה שזה יהיה שלי'. אני מסתכל עליה, ולא רוצה לדעת מה היא עושה עם זה".

     

    בחורות בטח מתחילות איתך בטירוף.

    "פונות באינסטגרם. בפייסבוק. אני אומר, תודה על הפרגון, אבל לא. אני מפחד מהדברים האלה. יש גם הצעות ישירות שבוא נשב לקפה. כן, זה הקפה שלה, יותר מבוגרות ממני. כשבחורה מגזימה אני לא עונה כי זה יכול להתפרש לא נכון. ובחורות יודעות להציק. נגיד, אני הולך לבר ובחורה אומרת לי, 'מה אתה עושה אחרי?' אני אומר שאני עם חברים. לא צריך. מחילה. תחשבי גם ששלוש שנים וחצי הייתי בזוגיות. זה הגן עליי איפשהו".

     

    עכשיו הוא רווק. גר בנתניה, ליד הים. "תל־אביב? זה לא בשבילי. כאן כל הזמן טוב. יש אווירה, חיים. אני מפחד להתבלבל. ראיתי את זה קורה לאנשים. לילה. אנשים שלא עובדים ביום. אין להם כסף. מבלים. בן־אדם צריך שגרת חיים".

    אתה נורא אחראי בשביל גיל 23.

    "את צודקת. אוהב לבלות בתל־אביב. לגור פה? לא נראה לי. אני לא עף על עצמי. אין לי את האשליות האלה".

      

     

     


    פרסום ראשון: 09.07.19 , 17:28