איבדתי ילד. ילד נקי כפיים, טוב, אוהב, שמכבד אנשים. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא כמות המנחמים הגדולה שהגיעה אלינו במהלך ימי השבעה.

האחים שלו מחכים שיחזור הביתה ולא מאמינים שאינו איתנו. אחיו הקטן בן הארבע מחפש אותו בין החדרים.

אבל השבוע האחרון היה מאוד עצוב לא רק לי ולמשפחה, אלא לעדה שלמה. ומה שהעציב אותי עוד יותר היו השקרים שסיפרו בחלק מכלי התקשורת על התיקים הפליליים כביכול של בני. אינני מבין איך הם היו מסוגלים לעשות זאת מבחינה מצפונית, לומר דברים קשים כאלו אחרי שסלומון נרצח.

אנחנו, המשפחה, עם כל הכאב, הצער והעצב, ניסינו להרגיע את המפגינים הנסערים. ביקשנו מכל המפגינים במדינה לדחות את כל המחאות עד סיום ימי השבעה כי לא רצינו שייפגע עוד אדם אחד אפילו – לא מצד השוטרים, לא מצד המפגינים ולא האזרחים שסבלו בהפגנות האלה.

סלומון טקה ז"ל

אני יודעי שיש במדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל את הזכות להפגין וגם ברור לי שהמאבק לצדק לא הסתיים עדיין. אני בעד מאבק לגיטימי, ובאותה נשימה אני גם מגנה כל אלימות מכל צד. המאבק יימשך עד שאנחנו, המשפחה של סלומון, נזכה לצדק. אני משוכנע שהצדק הזה אכן יגיע. והצדק הזה צריך להיראות.

כאביו של סלומון אין לי את היכולת לבוא ולשפוט את השוטר, אבל אני כן מצפה ודורש, כמו העדה האתיופית כולה, שתיערך חקירה מקצועית ובעקבותיה משפט הוגן. השוטר שירה בסלומון צריך לקבל עונש כבד.

מתוך העצב שאני נמצא בו, אני פונה למפגינים בכל הארץ, לכל עם ישראל ובמיוחד לאזרחים הצברים. אתם צריכים להבין שבני נרצח. אני יודע שיש לכם גם כעס כלפי העדה שלי, המפגינה בכאב. אבל אתם צריכים להבין את הכעס שלנו, את התסכול הנורא שנובע מהרצח של סלומון ומעוד 11 מקרים קודמים של רצח בני העדה בשנים האחרונות.

אני אומר למפגינים: תמשיכו עם המחאה שלכם כי זה מאבק לגיטימי, אבל אני מבקש מכם, מכל אחד מכם, לנהוג באחריות ובאיפוק ולא באלימות. תשמיעו את הכאב שלי ושל כל המשפחות האחרות ששילמו מחיר יקר, אך אל תנקטו באלימות.

והמסר אולי הכי חשוב שאני מבקש להעביר: די לגזענות! אני מקווה שסלומון בני הוא הקורבן האחרון.