ראשון 09 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 09.07.2019
    על החיים ועל המוות
    ב'נחמה' , הסדרה החדשה שיצר, אשתו של רשף לוי מתה. במציאות, הוא בטוח שהוא זה שימות ראשון. אולי ככה זה כשאבא שלך מת מאלצהיימר ואחיך מאיידס: המוות תמיד נוכח. עד שיגיע הוא מסביר מה כל כך מעפן בהוליווד, למה אין מחילה לאמנים שהטרידו ואיזו שורה שערן זרחוביץ' אילתר בסדרה ממשיכה להצחיק אותו עד עכשיו
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    הסיפור של 'נחמה' ורשף לוי מתחיל הפעם בציצי. "נשים הרי עושות היום בדיקות אינסופיות שכל מטרתן לוודא שאין להן סרטן, פאפ־סמיר, ובדיקות שד ואללה יוסטור", משחזר לוי, "ופעם אחת אמרו לנו לחזור עוד פעם, כי יש משהו חשוד. בשלושת הימים האלה אשתי טלי הייתה קולית לגמרי, ואני ישבתי במטבח אחרי שהיא נרדמה וניסיתי להבין איך אני אסתדר בלעדיה.

     

    "כי אצלנו במשפחה זה קיצוני. קראו לאח שלי כי היה משהו לא בסדר בבדיקות דם - ובום, איידס - בום, הוא מת. אבא שלי שכח איפה המפתחות של האוטו? טראח! - היה לו אלצהיימר, ואני כבר הייתי בגיל 16 וחצי, המנהל בפועל של משפחה עם שישה ילדים. אז אין אצלנו אמצע, אם משהו לא בסדר בבדיקה, כדאי כבר לתכנן מה לכתוב לאישה על הקבר", הוא צוחק.

     

     

     

    "אז כתבתי על דף: 'כל הטוב והאהבה שיכלה לתת לנו אמא אדמה'. זה פתאום מאוד הצחיק אותי. הערתי את אשתי והראיתי לה את זה. היא אמרה לי שאני חולה נפש, אז עניתי, 'את צודקת, אבל על זה תהיה הסדרה הבאה'. כי אצלי הכל מיתרגם לסיפור. סדרה על גבר שמאבד אישה שהוא אוהב ונשאר לבד עם שבעה ילדים. אחרי זה כמובן הורדתי שני ילדים מטעמי הפקה. כי זה עולה המון. כשהמפיק אמר לי את זה, אמרתי לו שבשביל היח"צ אני מוכן להוריד גם שני ילדים בחיים האמיתיים, ולחסוך גם בחיים את הכסף".

     

    כן, המוות אורח קבוע אצל רשף לוי. חברים קרובים. מכירים מהרבה מפגשים בעבר. "מגיל חמש בערך המוות הוא משהו שאני חושב עליו כמה פעמים ביום, כל מה שכתבתי עוסק במוות", הוא מספר. "כל הרעיון שלו מחליא אותי. אני הכנתי כל כך הרבה טיעונים נגדו, שאני בטוח שכשאני אמות ואפגוש את אלוהים, אני אשכנע אותו שזה רעיון מגוחך. אין לי ספק שזה שאני אמות, זה רעיון גרוע מאוד".

     

    × × ×

     

    'נחמה', הסדרה החדשה והמלבבת של רשף לוי ותומר שני, עלתה השבוע על המסך שלכם (ימי חמישי ב־20:15 ב־HOT3 וב־NEXT TV). כדאי מאוד־מאוד לתת לה צ'אנס. היא שובת לב, מצחיקה, מרגשת. לוי עולה כיתה, בדרמה קומית עם הרבה אלמנטים שיושבים היטב גם על חייו האישיים, או החרדה שבהם. נחמה־לוי הוא סטנדאפיסט כושל שנרקב בהיי־טק, שנאלץ יום בהיר אחד להתמודד עם המוות של אשתו, כשהוא מטפל בחמישה ילדים. הפחד הכי עמוק של כולנו, ובעצם, הדבר הכי טבעי שאורב בהמשך הדרך.

     

    בוא נתחיל קודם איתך, כי אתה יודע, בד"כ הגבר הולך קודם. מה יקרה עם אלמנתך טלי? מפרגן לה בפרק ב'? מקנא לה מהקבר, כבר מעכשיו?

     

    הדמות הזו  היא בדיוק  ההפך ממני.  לוי ב'נחמה'
    הדמות הזו היא בדיוק ההפך ממני. לוי ב'נחמה'

     

    "אני סומך עליה בעיניים עצומות. ברור לי שהילדים יהיו אצלה במקום הראשון. זה גם עכשיו ככה. אבל אין לי בעיה שהיא תהיה עם מישהו אחר. תשב ליד איזה מישהו נמוך ממנה ולא מצחיק, וכל הזמן תשווה אותו אליי ותגיד, 'חבל שנרדמתי על ההגה וגמרתי אותו'".

     

    זו בכלל סצנה שעלתה לך כבר בראש? להתאלמן באמצע החיים?

     

    "אצלי במשפחה מוות זה לא תיאורטי, אז ברור שחשבתי על זה. לילד היה כתם על החולצה וחשבתי לקחת אותו לרופא עור. אני מורח אותם בשמש בקרם הגנה דרגה 70, שזה מיועד בכלל לג'ינג'ים קשים, הם נכנסים לים ואנשים חושבים שזה מתקפת זומבים. הילדה הלכה לבקו"ם, נתתי לה יד במעבר חציה לבדוק שהיא לא תידרס. באמת. מפחד מאוד שיקרה להם משהו והם צוחקים עליי. כי אני מגזים להם את הסכנות, 'אתה מכניס את הלגו לפה, אתה תשאף אותו לריאות, תקרוס לך הריאה, יעשו לך ניתוח ויהיה סיבוך ויהיה לך זיהום מערכתי. תוציא את זה מהפה מיד!'

     

    "תראה, אף אחד לא יכול להגיד איך הוא יתנהג אם הוא יתאלמן. רוב הגברים מאמינים שבלוויה של האישה שלהם, הם כבר יישבו עם טינדר פתוח ויעשו שמאל־ימין לערימה של פצצות. אבל אני לא חושב שזה אפשרי. אני חושב שאני אמשיך לאהוב את טלי הרבה אחרי שהיא לא תהיה כאן. דיברתי על זה עם חבר שלי מהצבא, והוא אמר: 'אני אוהב את אשתי כל כך חזק וכל כך עמוק שזה לא יעבור כל כך מהר. אני מאמין שלפחות שבועיים אני אחשוב עליה'.

     

    "מצד שני, מה הסיכויים שאני אהיה אלמן? אני שבר כלי לעומתה. אני לא אוכל בשר, לא נוגע בלחם, עושה פילאטיס, ואם אני עושה בדיקות דם, הרופא מבקש שאני אחזור עליהן כי זה לא נראה לו הגיוני שהמצב כל כך לא טוב. נשים הן סוסות. הן לא מתות היום. בבתי אבות זה מאות נשים בנות 89, שרוקדות אחת עם השנייה ריקודי עם, וגבר אחד שנשאר בחדר שלו עם טיטול".

     

    "יוצרי סדרה ותסריט: תומר שני, רשף ורגב לוי" - עולה הקרדיט על פרקי 'נחמה'. רשף ורגב, כמו בכל היצירות האחרונות שלו. במפגש האחרון שלנו סיפר לראשונה על מותו הטרגי של אחיו רגב, בגלל מחלת האיידס, כנראה בגלל עירוי דם נגוע שקיבל בגיל צעיר, ולא מסרטן, כפי שסיפרו בני המשפחה במשך שנים. 22 שנה של שמירת סוד, שהחלו ברגע שבו חוזר רשף מהבופור, לוחם קרבי ביחידת מגלן, אל הופעת הסטנד־אפ הראשונה שלו במועדון ה'דומינו גרוס'. בדיוק כאשר אחריו רגב, הצעיר ממנו בשנה וחצי, מתחיל מסע אחר לגמרי.

     

    "ביום שרגב מת, בהוספיס לחולי איידס של תל השומר, התכנסנו סביב המיטה שלו ואספנו את הדברים. ומה שהכי שבר אותי זה המשקפיים שלו. החזקתי אותם ביד, וזה מה שגרם לי לבכות, כי ידעתי שזהו. זה מה שנשאר. הזיכרונות ידהו, אבל המשקפיים תמיד יהיו באיזו מגירה בבית של אמא", סיפר לנו אז.

     

    "אני חושב על רגב כל יום. היינו מאוד קרובים וחברים טובים והוא תמיד שם", אומר רשף עכשיו. "עם השנים הכאב משתנה וזה הופך לזיכרון מתוק של חברות וגעגוע. אין לי ספק שהמוות של אבא ושל רגב הסיטו אותי מהמסלול שלי. הייתי אמור להיות יוצר של סיטקומים, כי קומדיה הייתה בדם שלי מהילדות, והפכתי בגללם לכותב טרגדיות עצובות־מצחיקות. אין ספק שהמוות שלהם שיפר אותי כאמן. כמו ברזל, אמן נצרב באש".

     

    שאלה בנאלית: המוות של רגב הוא משהו מחסן, כי אתה אומר, "הברק לא יכה פעמיים"? או בדיוק ההפך, "אני יודע כמה הכל שברירי, המלאך עם הקלשון נמצא פה בשולחן ליד, אז תאכלו בפה סגור".

     

    "אני לגמרי חושב שזה יקרה לי עוד רגע. המוות הוא לא ברק, הוא פשיטה של מס הכנסה, בסוף זה מגיע לכל אחד. אבל זה בטוח נותן לי מוטיבציה. כבר עכשיו, כש'נחמה' רק עולה לאוויר, אני כבר עובד על הפרויקט הבא. כמו בן־אדם במרדף, בסרט אימה, שמנסה לברוח מהרוצח במסכה. אני חייב ליצור, כי כל שנייה זה ייגמר, ואני מעדיף למות כשאני נלחם, עומד בזירה ומחזיר למלאך המוות אגרופים. והאגרופים שלי זה רגעים מצחיקים וסצנות מרגשות. זאת המלחמה שלי, ואני מפסיד בגבורה".

     

    אתה בנאדם בריא?

     

    "מי שטוען שהוא בן־אדם בריא לא קורא מספיק. ככל שאנחנו לומדים יותר, המדע מבין שמאז שהתחלנו להסתובב על כדור הארץ פשוט החרבנו כל חלקה טובה. אתה יודע שמצאו במקום הכי עמוק בים, בקרקעית של 12 קילומטר, אריזת פלסטיק של איקאה? מי הזמין את זה שם? מי צריך שידה אורבנית על קרקעית האוקיינוס האטלנטי? יש לי כרגע את כל הבעיות הקטנות. רִפלוקס. שמעת על זה? אני אוכל ואז עולה לי. כמו לפרות. אני בעצם מעלה גירה. אז אני לוקח כדור פעמיים ביום ואסור לי לישון ארבע שעות אחרי האוכל. ממש חזרתי ללו"ז של ילד בן שמונה חודשים. אשתי מפעילה לי 'בייביסנס' שהיא שמרה מתקופת התינוקות של הילדים, לבדוק אם יש לי הפסקות נשימה בלילה".

     

    ספר לנו בהזדמנות זו על המלחמה בשגרה הבורגנית. איך זה אצלכם בערבות כפ"ס: עוד נשאר סקס? תשוקה? והפיתויים בחוץ, מה? איך אתה שורד טהור ונאמן, גבר חתיך ומוצלח וכריזמטי כמותך?

     

    "אי־אפשר להסביר כמה החיים שלי פשוטים, לא זוהרים, אבל טובים. קודם כל אני מת על אשתי. והיא עליי. אנחנו זוג טוב ואני מאוהב בה. החיים שלי הם חיים של חדר כתיבה, חדר עריכה, לשים במדיח, לשבת עם הילדים ולדבר איתם, ובזמן הפנוי שנשאר, סדרות בטלוויזיה. הכל. כל סדרה שיש. יש לי עכשיו שמונה הופעות סטנד־אפ רצופות מדי שבוע באילת בקלאב הוטל. לכל אחת מהן אני לוקח שני ילדים אחרים. אני בושה למוצא התימני שלי. לא הייתי מתקבל לפמליה של אייל גולן גם לא בתור נהג. בכלל, ברמת הפוריות שלי אסור לי לעלות עם נשים במעלית. שיעול אחד והיא נקלטת".

     

    בכל זאת, בטקסטים שעולים ב'נחמה' יש גם כמה מאוד ממורמרים על חלוקת הנטל בבית, ויותר מזה, על כך שלוי־נחמה אולי רצה בעבר שתעשו הפלות. מה, קשה לך עם שביעייה? הוצאת דברים שאי־אפשר להגיד בקול בבית?

     

    "לא־לא־לא, חשוב להבין שזאת הסדרה הכי מומצאת שלי! אפילו יותר מ'הבורר'. הדמות הזאת היא בדיוק ההפך ממני. כשהתחתנתי באתי לטלי ואמרתי לה, 'בואי נתחתן ונעשה ילדים'. אחרי שנה תמוז נולדה. כל אחד מהם היה מתוכנן. הכל היה מאוד רומנטי. כמו העניין של האמנות - בשום שלב לא היה עולה על דעתי לוותר על זה. הגיבור שלי מגלה את הילדים מחדש רק כשהוא נשאר לבד. אני כל יום אוכל עם הילדים צהריים, אני אוהב לבשל, אני יודע לתפקד בבית. רק במקום אחד הדמות ואני זהים - אני לא יודע למיין כביסה. אין לי שום דרך להבדיל בין התחתונים שלהם. אפילו עכשיו, אני לובש זוג עם ציור של מיקי מאוס, ואני מרגיש שלא מגיע לי דם לאשכים. מפה אני הולך למיון.

     

    "בגלל זה עליי אי־אפשר לכתוב סדרת טלוויזיה. אני לא מספיק מעניין בהקשר הזה. אני תמיד חייב להמציא. זאת העבודה שלי. הדרמה בחיים שלי היא הכתיבה. אני לא צריך לשדוד בנקים, או להיות חבר במאפיה, אני פשוט כותב סדרה ומדמיין את זה. בחיים הרגילים שלי תן לי את השלווה. ללכת עם הילדים והאישה בערב לטיול שבסופו קונים גלידה. לא צריך יותר מזה".

     

     

    × × ×

     

     

    הפכו לסמל  של השוליים.  'הבורר'
    הפכו לסמל של השוליים. 'הבורר'

     

     

    לוי, 47, נשוי ואב לשבעה. אדם שובה לב. נעים, מצחיק, מבעבע. כותב, מחזאי, תסריטאי, במאי, סטנדאפיסט, אושיית רשת. בן למשפחה מזרחית־תימנית־דלה ואשכנזית־חרדית־דלה־מאוד. הוא הפך לתלמיד מחונן ולוחם קרבי במגלן. "הצבא שלי היה מין צבא של מזליקו. היינו בלבנון והיינו בעזה, אבל היינו בין המלחמות. רק בסוף תפס אותנו 'דין וחשבון', שזאת גם מלחמה יחסית רגועה", הוא אומר.

     

    "בצוק איתן הלכתי עם חברים סטנדאפיסטים לבקר את פצועי צה"ל. יצא לנו לפגוש את רובם, חוץ מאלה שהיו בבידוד או בקוֹמָה. ואתה עובר ילד אחרי ילד. ולזה אין רגל ולזה אין יד, ולהוא אין עין. ואז אני פוגש בחור עם יד שנראית כאילו היא נשרפה. והוא מספר לנו שהוא נולד ככה, ולמרות זאת התנדב לסיירת נח"ל. ואז כשהוא נפצע הוא איבד את ההכרה, הגיבור הזה, והחובשים שחילצו אותו כמעט שמו לו חוסם עורקים על היד שהוא נולד איתה, והיו גורמים לזה שיכרתו אותה. התחלנו לצחוק איתו, אני, אדיר מילר וקטורזה. הייתה לידו בחורה אחת מתנדבת. אמרתי להם, 'אתם מתאימים, אתם צריכים להיות זוג'. שלוש שנים אחר כך אני מופיע בהתנדבות לנכי צה"ל בבית הלוחם ומספר את הסיפור הזה וכולם צוחקים. ופתאום הוא צועק לי: 'אני כאן!' בא אליי עם הבחורה אחרי ההופעה והם אמרו שהם מתחתנים".

     

    עכשיו הוא מרצין. "הפצועים האלה לא יצאו לי מהראש. זה לא עזב אותי. חלומות עליהם, מחשבות באמצע היום. כל מי שקורא למלחמה צריך לזכור שככה היא נראית! כל הילדים האלה, שהחיים שלהם תופסים תפנית או נהרסים, והאמהות והאבות והאחים שלהם, שנהרסים יחד איתם. אז לא כל כך מהר צריך לצאת לקרב.

     

    "מצד שני, מה שקורה בשנים האחרונות בדרום שלנו - זה משהו בלתי נסבל! בכל הזדמנות שיש אני מדבר על האנשים בדרום. אני מרגיש כל כך אשם בשם כולנו על מה שקורה להם. זה שמדינה ריבונית מקבלת את זה, שמיליונים מאזרחיה נמצאים תחת מתקפה מתמשכת? שילדים גדלים במצב של טראומה? והממשלות לא נותנות להם פתרון? זאת בושה לאומית! איבדנו את האומץ להחליט החלטות. אנחנו רק משמרים מצב שמקריב את תושבי עוטף עזה, שדרות, אשקלון, הקיבוצים. אני איתם. המנהיגות שלנו צריכה לפתור את זה באמצעים מדיניים או צבאיים, אבל לקבל את זה? ממש לא סביר".

     

    רשימת העבודות שלו ארוכה ומגוונת. מחזות ('החולה ההודי'), כותב לתוכניות אולפן ('חלומות בהקיציס'), וכמובן קולנוע ('אהבה קולומביאנית', 'איים אבודים'). שלא בטובתו, או אולי דווקא כן, הוא גם הפך למי שמייצג את העימות בין "טעם הקהל" לבין "הביקורת והאקדמיה", אם תרצו פריפריה מול מרכז, 'הבורר' ו'לצוד פילים' מול 'הארץ' ואורי קליין. כך או אחרת, ל'הבורר' מניות בכורה בהתעוררות הגל המזרחי בסדרות הטלוויזיה שלנו ומהפכת ה־VOD, בעקבותיה הגיעו 'עספור', 'זגורי אימפריה' וכל היתר. מהפכה מזרחית, אבל המנהיג שלה מסרב לדבוק בקו מיליטנטי.

     

    "המשפחה ב'נחמה' הפוכה מהמשפחה ב'הבורר'", הוא אומר. "שם הם הפכו להיות הסמל של השוליים של החברה הישראלית, של עולם הפשע, שהפך להיות לעולם של סלבס. ב'נחמה' זאת משפחה מזרחית אחרת ונפוצה הרבה יותר, האבא יוסוף אבו ורדה והאמא ריטה שוקרון, אני - חצי תימני - ושלום מיכאלשווילי, שמשחק את האח. ורצינו להראות את המזרחיות הזאת, שבעיניי היא המודל הכי נפוץ בישראל. אנשים טובים, אח אחד עובד בהיי־טק, אח אחד שוטר, אבא עם מפעל פרוות כושל, חיים בהוד־השרון, מנסים לשרוד את יוקר המחיה המטורף שיש פה. אנשים שבחרו בישראליות כנורמליות, שרוצים להגשים את עצמם במדינה מערבית".

     

    אתה לא מתחבר לזעם המזרחי החדש, נקרא לזה.

     

    "אני רוצה לדבר על המזרחים שלא מגדירים את עצמם דרך הטרגדיה של ההגירה של דור ההורים. ועוד כלל שמנו לפנינו תומר שני ואני בחדר הכתיבה - אף דמות לא תהיה מטומטמת. הם כולם יהיו חכמים, מורכבים. כאלה שעושים שטויות, אבל לא מתוך טיפשות אלא מתוך אובססיות, מתוך חולשה, מתוך עיוורון למציאות. כמו בחיים האמיתיים. כי זה נדיר לפגוש בן־אדם שהוא באמת מטומטם - אבל מצד שני, בטלוויזיה אתה רואה אותם כל הזמן. כי הכי קל לכתוב מצחיק אם זה שמדבר הוא עילג, לא משכיל וחלש בשכלו. לא אצלנו, ולא שברנו את הכלל הזה".

     

     

    × × ×

     

    רגע אחרי הראיון שלנו הוא עולה על טיסה לאילת. שתי הופעות בוויקנד, גב אל גב עם עומר אדם, אגדודודו בבריכה. כיף חיים. מופע הסטנד־אפ המצליח שלו, הוא אומר, הוא כל פרנסתו. "הרי ברור לך שכל הכסף שקיבלתי על 'נחמה' נגמר כבר לפני שנתיים. וזה בסדר גמור. על אמנות משלמים".

     

    למה בכלל חזרת לסטנד־אפ?

     

    "פרשתי מהתחום כשנולדה תמוז, בתי הבכורה. באותה תקופה הייתי מופיע במועדונים עם הומור שחור ומתחכם, לפני שהפכתי לאמן מיינסטרים. המועדון עבר מקומות כל כמה חודשים, עד שפתחו את הקאמל ב'פרפר', שהיה מועדון זמר מזרחי ביפו. הקהל שהגיע להופעות היו באופן עקרוני אסירים בחופשת שחרור. היה להם סידור של הנחה למי שמגיע עם אזיק אלקטרוני. ואני הייתי עולה לבמה, אמן מורד, שמנסה לשחוט פרות קדושות. בוא נגיד ככה, זה הפך למלחמה שלי עם הקהל כל ערב. אז פרשתי", הוא צוחק.

     

    "ואז התחלתי לעבוד בתוכניות בידור ככותב הומור לאחרים. כשאתה עושה את זה, אתה בעצם משרת אנשים אחרים. אתה מנסה לכתוב את הדברים שהם יאהבו וזה לא יכול להיות הקול שלך, כי זה שלהם. במיוחד כשאלה היו תוכניות שבועיות עם דדליין. בקיצור, שנה וחצי לא הופעתי. לילה אחד מצאתי את עצמי לבד בבית והרגשתי בור בלב. כמו הבור הזה שמרגישים כשמישהי שאתה אוהב עזבה אותך.

     

     

    מילר
    מילר

     

    "נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע בלילה ברחובות. הבנתי שזה או שאני הופך לנהג מונית בלילה, או שאני עושה שינוי בחיים שלי. אז נסעתי לקאמל וישבתי על הבר וראיתי אמנים שמופיעים. שם הבנתי שזו לא באמת בחירה שלי, זה שאם אני לא אהיה אמן שעושה את מה שאני מאמין בו - שום דבר לא יוכל למלא את הבור הזה שיש לי בלב, לא אישה, לא ילדים, לא עבודה מכניסה. כלום. ועל זה כתבנו תומר ואני את הדמות של נחמה. על האיש שלא חזר להופיע, שהלך לעבוד בהיי־טק וויתר על החלום שלו בשביל לפרנס את המשפחה. ויש מלא כאלה".

     

    לא בושה גם להגיד: סטנד־אפ זה ים כסף. ובמקרה שלך, עם שבעה ילדים, אנשים אפילו לא יהיו צרי עין כדרכם. "מסכן רשף! אתה יודע כמה הוא צריך כדי לסגור את החודש?"

     

    (צוחק) "הכל בסדר, אין תלונות. זה נכון שאפשר להתפרנס מסטנד־אפ אם אתה מגיע לרמה גבוהה. אבל אסור לשכוח, שבשביל להגיע לרמה הזאת אתה חייב להתאמן ולאכול הרבה קש במשך 15־20 שנה. זה מה שאדיר, קטורזה או אני עשינו בשביל להגיע למצב שנעבור כל הופעה סגורה לכל ועד עובדים. כי הניסיון פה הוא קריטי. אז אני יודע שהרבה אנשים עובדים על מופע, ובעיניי זה נפלא, גם כי הם יבואו להתארח בתוכנית שלי ב־12, וגם כי אני מעריץ סטנדאפיסטים. אבל הם צריכים לזכור שזה כמה שנים של אימונים, לשרוף נעליים על במה לפני שהכסף הגדול מגיע. אין קיצורי דרך".

     

    איפה אתה בליגת־העל? שורה ראשונה?

     

    "לא־לא, יש היררכיה מאוד ברורה. אדיר וקטורזה המלכים של התחום. וזה בסדר. גאה ללכת בדרכם ונותן להם את הכבוד. המקום שלי בסטנד־אפ מצוין. ובעניין הכסף, תשמע, גם כשאתה עושה פרסומות, כמו מה שאני עושה עכשיו לתנובה, משלמים לך טוב. ואז רוב האנשים אומרים: 'תחסוך! תקנה דירה בחריש!', 'יאללה, למה אתה לא קונה דירה בחריש?' בכל מקום, דירה בחריש! אז ככה: אני מעדיף לנסוע עם הילדים שלי ביולי לחו"ל מאשר דירה בחריש. היא יום אחד תישרף, הממשלה תעקל אותה, יכבשו אותה הסורים. את הזיכרונות מהטיול אף אחד לא ייקח".

     

    עוד דבר שעולה מהסדרה הוא גניבת חומרים בין סטנדאפיסטים. כמה זה קורה לך?

     

    "לא אנקוב בשמות, אבל יש כמה סטנדאפיסטים שידועים בזה שהם גונבים בדיחות באופן סדרתי. בברנז'ה שלנו, של הסטנד־אפ, הם שרופים. כבוד הם לא יקבלו. ובכלל, סטנד־אפ זה על אהבה. הקהל צריך להתאהב בך, ואז הוא רוצה להקשיב ונהנה. לכן גניבת חומרים לא באמת עוזרת. אני לא חושב שמישהו ממש יכול להצליח ולגנוב.

     

    "בקיצור, אתם יכולים להיות רגועים. אני מאוד מקפיד לא לגנוב. אם אני יושב עם כותבים ואומר בדיחה, ואומרים לי שמישהו אמר דבר דומה, אני אמחק מיד, זה עניין עקרוני. אתה לא רוצה לפגוע במישהו. זה יכול להיות שובר לב לאמן צעיר, שפתאום הוא יראה אותי באוטו עם זרחוביץ', מספרים בדיחה שלו. זה לא קול בכלל".

     

    עמדתך בפרשת לואי סי־קיי? הטרדות בכלל, ומה זה אומר על האמן שחטא בפרט? למשל איבגי?

     

    "אוהב את לואי, ומתבאס נורא ממה שהוא עשה. בסוגיית מי־טו אני אומר בקול ברור ומלא: גברים לא צריכים לעשות לאף בחורה שום דבר שהיא לא מאוד רוצה שיעשו לה, אם זה במיטה או במעלית. זה ברור, מה בכלל יש להגיד? סוגיית ההסכמה היא עניין מוחלט, וכל מי שחוטא, זה חמור מאוד.

     

    "שאלו אותי על מישהו מפורסם בתעשייה שלנו שהסתבך בזה, בלי שמות, אם הוא יכול להמשיך לשחק או לא. עניתי: העבודה שלנו היא לא מנוחה. אתה לא יורש את הכתר. אתה עובד מאוד־מאוד קשה כדי להגיע לבמה המרכזית. זו זכות להיות פה. ומי שמשתין על הבמה המרכזית, שלא יופתע אם לא יזמינו אותו לשם בפעם הבאה! אם ניצלת את המעמד שלך כדי לפגוע מינית בבחורות, לא מגיע לך להופיע. מה לעשות".

     

    קטורזה
    קטורזה

     

    × × ×

     

    קרדיט מרכזי מתעקש לוי להעניק לתומר שני, שותפו לסדרה. שני היה, בין היתר, במאי העונה הראשונה של 'איש חשוב מאוד', מה שמוליד מיד את השאלה המחשידה, אם לוי לא קיבל השראה מהסיפור הכמו־דוקומנטרי על שחקן־סלב אחר. "חס וחלילה!" הוא ממהר להשיב. "להפך, מאוד הרתיע לצאת עם 'נחמה' אחרי שכולם עשו סדרות על עצמם. לכן חשוב להדגיש שזה לא עליי. ובכל מקרה, במחשב שלי כתוב על הדראפטים הראשונים 2009, לפני ש'איש חשוב מאוד' יצאה".

     

    על הסט, הוא מספר, היה הרבה מקום ליד חופשית. "אילתרנו המון. גם תומר וגם אני, אבל גם השחקנים קיבלו יד חופשית להציע הצעות. זרחוביץ', קוריאט ושלום מיכאלשווילי כמובן הפציצו ותרמו המון משפטים מצחיקים. אבל היה כיף לגלות את יובל סגל שהוא קומיקאי נפלא ומרגש. בעניין הזה אני כמו ילד קטן, אם זה משפט שאני אוהב, אני מאמץ אותו בהתלהבות. זה יכול לעשות לי יום צילום אם הרווחנו משפט מבריק. זרחו אמר בפרק הראשון, 'נחמה, תיזהר ממני. אני אלוף בקפוארה. אם היה לי פה תוף הייתי מזיין אותך'. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש".

     

    היית עושה את הסדרה עם המשפחה האמיתית שלך? היה מוסיף עוד חתיכת עוקץ לכל העלילה.

     

    "יש לנו כלל: הילדים לא נחשפים לתקשורת עד גיל 18. גם בפרסומת לתנובה, למי שטעה לחשוב. הילדים שמורים בקופסה, גדלים במציאות נורמלית. כשתמוז הצטלמה לסדרה היא כבר הייתה חיילת, והיה ברור שזאת כבר בחירה שלה. אבל אני לא חושב שהייתי יכול לשכנע את אשתי להצטלם, ולא רק לסדרה, לתמונת פרופיל בפייסבוק. היא בת של סוכן מוסד, והיא שומרת על עצמה יותר טוב מאלי כהן".

     

    מה, תמוז תהיה שחקנית? ככה אתה מפקיר את הגדולה שלך?

     

    "מה אני יכול לעשות? כשהיא אמרה לי שהיא רוצה ללמוד בתלמה ילין, היא ביקשה ממני לעזור לה לעבוד על המונולוג. באיזשהו מקום אמרתי לה, 'אולי בנקודה הזאת את צריכה לעשות כאילו את בוכה'. ומהרגע שאמרתי לה, היא התחילה לבכות. עם דמעות! כמו פאקינג מריל סטריפ בת 14. ישר אמרתי לאשתי: 'אוי ואבוי, הילדה שחקנית. זו מחלה ואין שום דרך לברוח מזה. זה אבחון סופי. יש לה את המחלה'".

     

    בינתיים הוא כבר הספיק לגרוף את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל סדרות הטלוויזיה הבינלאומי בקאן. הסדרה כבר נמכרה לערוץ הצרפתי 'קאנאל פלוס', מדובב בשרמנטיות, ויש מחשבות, הוא אומר, על עונתה השנייה. אבל שום דבר על לעבור לחו"ל. לוי היה שם, ונכווה.

     

    "תקשיב. אחרי 'הבורר' מצאתי את עצמי די אבוד. התברברתי עם כל מיני הצעות של לכתוב סרטים באמריקה. יש לי סוכנים הוליוודיים ששלחו לי תסריטים ומנג'ר יהודי חמוד בשם אהרון, שכל הזמן אמר לי, 'עוד שנייה סוגרים חוזה ב'פוקס' על סדרה, סרט ומחזמר'. כל הזמן יוצרים בך תחושה שאוטוטו אתה עכשיו מוכר את 'הבורר', את 'איים אבודים' ואת הרעיון שהיה לך אתמול במקלחת, כי יש פה שוק של קוני פורמטים.

     

    "אבל מהר מאוד אתה מבין שמה שהם מחפשים זה לקחת את הרעיונות שלנו ופחות או יותר לבעוט אותנו החוצה מהחדר, ולתת למישהו אחר לכתוב אותם. זאת אומרת, יזרקו לך איזה קרדיט וקצת כסף, וימשיכו בלעדיך עם הרעיון שלך. אז אמרתי להם, 'לכו קיבינימט, אני לא מוכר שום רעיון שלי. כלום!' בקיצור, אכלתי סרט. במקום לעשות את מה שאני הכי טוב בו, וזה פשוט לפתוח את המחשב ולהקליד.

     

    "בלילות אני עושה הליכות בכפר־סבא ומדבר בטלפון עם האח שלי שגר בבוסטון, או עם קומיקאים אחרים, שערים בשעות לא שפויות. פעם אחת בלילה אף אחד לא עונה לי. אני הולך ברחוב ואין עם מי לדבר. אז התחלתי לשמוע פודקאסט, שבעיניי זה שלב אחד לפני להתאבד במרתף עם בלון גז. ואני מקשיב לסטיבן ספילברג, והוא אומר שהסרטים הכי טובים שלו הם אלו שהוא עשה על הפחדים הכי גדולים שלו. ואני עוצר ומתחיל לחשוב, מה הפחד הכי גדול שלי? טוב, זה פשוט: לחזור עכשיו הביתה מההליכה ולגלות שאשתי מתה. ואני תקוע עם שבעה ילדים ועם לב שבור, ובלי רעיון חדש לסדרת טלוויזיה. אז זהו. הכל התחבר".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 09.07.19 , 19:19