אתמול היה טוב

כשהטריילר של יסטרדיי יצא לאוויר לפני כמה חודשים, הוא הפך מיד לוויראלי. הרעיון פשוט מגניב מדי מכדי לא להשתעשע בו: מה היה קורה לו הייתם מוזיקאים כושלים, ויום אחד מוצאים את עצמכם ביקום מקביל בו הביטלס לא קיימים? זו הייתה כמובן ההזדמנות המופתית לזייף לעצמכם קריירה על חשבונם ולגנוב להם את כל השירים.

די מדהים לראות את הפער בין הבאזז העצום לו זכה הטריילר ברמות ששמורות בימינו רק למארוול, לבין עיקום האף והחמיצות שבהם התקבל סרטם החדש של הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג") והתסריטאי ריצ'רד קרטיס ("ארבע חתונות" ו"נוטינג היל"). חלק עדיין מתרגזים על הרעיון, שבא באופן מרענן מתחומי המד"ב והפנטזיה, ודורשים הסבר (שהיוצרים לא מספקים לנו, בחוכמה רבה). חלק שונאים את הגיבור הראשי (הימש פאטל), בריטי ממוצא הודי שהוא במכוון מרופט וחסר כריזמה, וחלק את עלילת המשנה הרומנטית הדביקה (עם לילי ג'יימס המתוקה מ"דאונטון אבי"), שאריות של "4 חתונות", על בני זוג שברור שצריכים להיות ביחד מהפריים הראשון.

ובעיקר: כשזה מגיע לביטלס, הכל נוגע בקדושה. כל ניסיון לעיבוד שלהם הופך לחילול השם. אם יש משהו בהיבט הזה שבאמת מעצבן בסרט, הוא שהוא הופך את הרביעייה לסחורה, למוצר סאחי. בעולם הסרט נעלמו הביטלס - אבל גם קוקה־קולה והארי פוטר. כלומר הביטלס של בויל וקרטיס הם יותר מילה נרדפת ל"הצלחה היסטרית" ופחות למוזיקה נפלאה.

לכל ההייטרים אני אומר: תרגיעו. "יסטרדיי", על אף שלל בעיותיו, הוא סרט חמוד. אם שמים בצד את העלילה הרומנטית שפחות עובדת - יש בו טיפול יפה וחכם ב"סינדרום המתחזה", שמבוגרים רבים חווים בהרבה מקצועות: התחושה שפשוט זייפנו לעצמנו את חיינו, ואנחנו לא מספיק טובים. אגב מי שמפתיע ממש לטובה כאן הוא אד שירן, בתפקיד עצמו. הוא זה שמגלה את החיפושית בעולם ללא חיפושיות, ומבין מהר מאוד שהוא אפס לעומת התוצרים שלו (כלומר, שלהם). "אני סליירי, אתה אמדאוס מוצארט", הוא אומר בכאב ברגע הכי חד בסרט, שמרפרר כמובן לסרט "אמדאוס" שעסק באותם נושאים ממש. "יסטרדיי" הוא במידה רבה פחות ביטלס, יותר אד שירן. זמר נחמד, ילד טוב, עם אהבה דביקה למוזיקה. וזה בסדר.