שחור לבן עם עמבה זהובה
2 ביולי, התפוצצות / למרות שעברו כמעט שבועיים מאז ליל 2 ביולי, שבו זעקה הארץ האהובה שלי, לא מאוחר מבחינתי לספר לכם את סיפור הלילה ההוא. כשקברו את סלומון טקה ז"ל, כשפרצו ההפגנות ברחבי הארץ וכשארבעת המופלאים מ”מאסטר שף” המשיכו לטעום מנות.
הכל היה בערב ההוא בטעם עמבה. כלומר חמוץ־מתוק ולא רחום ולא חנון. למשל, כשנערים זועמים יוצאי אתיופיה השליכו אבנים וגילגלו מכוניות בטלוויזיה, כשבערוץ ליד התרחשה בשיא הפסטורליה “מאסטר שף” שצולמה כנראה בחורף. מיכל אנסקי הייתה בשיאה, חיים כהן המופלא נראה לי קצת מהורהר, המאסטר בספרות קולינרית אייל שני כבר השתטה על סמיכות מרקי הדגים ואהרוני, כמו אהרוני, היה בקיא בכל ניואנס מתובלן באוכל.
ואני ההדיוט? זה שאמו עשתה לו בילדות גג ביצייה וסלט (ורק לפעמים בשבתות איקרה מוזרה, ורודה וקצת דוחה), הבטתי באימה ובהשתאות במאסטרים וביוצאי אתיופיה הנוהרים לרחובות.
זעם של מוקצים / זה היה לילה פאנקיסטי ופארקיסטי שאתה טובע בו בים של רגשות.
פארקיסטי - כי מצד אחד ישראלים חובבי ספורט התרוצצו בפארק הירקון מצוידים במזרני יוגה וטי־אר־אקס וגיבשו את גופם לידי יחידת קומנדו אחת. ופאנקיסטי, כי אֶחיו הזועמים של סלומון טקה נראו כמו הסטודנטים הזועמים והצודקים ההם, שהפגינו נגד מלחמת וייטנאם.
"מדינת משטרררה" צעקו החבר'ה במבטא של ברהנו מהחדשות, או בצבריות טוטאלית לגמרי. אבל הזעם היה אחיד בכל המבטאים, זעם של מוקצים שהתכוונו שאנחנו (כן, כן, אנחנו) לא ראינו אותם ממטר.
ואילו אצל ארבעת השפים? הם ניסו לנחש מי ייכנס לחדר המבשלים; גבר קירח או צעירה זרוקה או רוסי (על יוצא אתיופיה הם לא דיברו), בדקו את המנות כמו שרופא בודק שפעת ואנגינה, שידרגו או הקטינו באמפתיה את המועמדים, והבהירו שוב שמדובר בחבורה אליטיסטית קולינרית מבריקה שיודעת משהו שאנחנו לא יודעים על מרק ומזל דגים. (רק מה?) בקיצר, חטפתי טעם עמבה בפה אבל בטעם מיץ צמתים, עם פוקצ'ת גזענות.
זוג יוצאי אתיופיה רוקדים / "זו לא גזענות", ציקצקה לעברי מישהי לבנבנה למחרת היום. "אנחנו לא גזענים ואפילו קיבלנו אותם הכי יפה שיש", לחשה כפגועה, ואחר כך החלה לדבר בגנות מבצעי עצירות הצמתים.
"הצחקת את בבו", עניתי לה, "זה שאת מדברת בגנות המתפרעים בסטיגמות ובסטריאוטיפים, גורם לי לחשוב מה בעצם אנחנו יודעים עליהם?" למשל, (הירהרתי), כמה יוצאי אתיופיה ראיתי בהופעות שלי? והתשובה היא: מעט מדי. אבל אני לא שוכח איך לפני זמן מה בהיכל התרבות, בהופעה ביום שישי בצהריים, ראיתי זוג יוצאי אתיופיה, יפי תואר ומאוהבים, רוקדים. וזה נשאר לי חזק בזיכרון.
ובאותו לילה של הפגנות לפני שבוע? לא היכל ולא תרבות. אפילו לא תרבות שלטון. כי איש מהממסד השלטוני או מהאופוזיציה לא צייץ לטובתם.
אה, כן. ואכן שכחתי משהו. כי ממש באותו ערב נבחר שוב ושוב־ושוב פרץ עמיר ליו"ר העבודה. האמת שאני מאוד־מאוד מחבב את עמיר והוא אפילו בא לנחם אותנו בשבעה של אחותי. רק מה הבעיה? שבשפת האוכל, מפלגת העבודה נהיו פיתה. ועכשיו הוא מנסה לשים בה פלאפל.
ואגב, לשאלה מה באמת אנחנו יודעים על החבר'ה יוצאי אתיופיה, אולי התשובה טמונה במה שאמר סוקרטס לתלמידיו לפני מותו: "אני יודע שאני לא יודע". אז בעצם כלום.
אוהב את היד שלך / סובבתי את הכיסא באי־נוחות והבנתי שזו המציאות החדשה. כל אחד בענייניו. למשל, האם אנחנו עדיין שבט אחים ואחיות? (השיר האולטימטיבי לגני ילדים, אבל בלי גננות מתעללות). אז לפי הלילה ההוא, היינו עם מפורק לשבטים. ועוד עובדה: אנחנו לעולם לא נשחים והם לעולם לא ילבינו, למרות שמיייקל ג'קסון ממש ניסה. אבל מצד שני, בואו נתרגל את המנטרה האנטי־גזענית הבאה: קבלו כל צבע כמו שהוא. העמבה והשמש נולדו זהובות, הדם אדום ולא כחול, האדמה שחומה ומחליפה את צבעיה, ושחור זה יפה.
"אני אוהב את היד שלך", אמר אהרוני למתמודד (כלומר: מבשל טוב).
"נדמה לי שאני בעדם", לחשה בזעם אחת התקועות בפקק והתכוונה למפגינים, "אבל אני תקועה פה כבר שלוש שעות". היא רק שכחה שהם, יוצאי אתיופיה, תקועים כבר שנים.
ביס / אני מת על שפת האוכל שמשבשת הכל. למשל ארוחת שחיתות (כשאתה עובד על עצמך ואוכל בלילה). הקשה של הלחם (כשהורינו הכריחו אותנו לאכול כדי להתקשות ולהתמודד מול החיים). זיתים דפוקים (שהם פחות דפוקים מאנשים דפוקים) ורבע עוף (קטנצ'יק). ואני מודה שאני מכור למאסטר שף, בגלל שתראו לי מישהו שטועם ביס כמו חיים כהן ואייל שני. וכשהם מרימים את ראשיהם הכסופים אל המתמודד (כאילו הוא נאשם במשהו), ואומרים לו ללא הבעה: "תודה". ואז (כשבני המשפחה כבר צוהלים), מגיעה מכת הגרזן.
מורעל?/ "זה מורעל?", לחשה מיכל אנסקי החיננית לאב התוכנית חיים כהן, בחשש אמיתי באותו לילה, על מנה שבישל בחור צעיר וקצת יהיר, עד שכמעט שוכנעתי בעצמי שיש פה קונספירציה להרעיל את ארבעתם.
"מה? אתה לא אוכל את מה שאתה מבשל?" רכן לעברו אהרוני במבט אהרוניסטי־סיני מאיים.
"נכון", ענה המתמודד הנונשלנטי (שמתברר שדחף לימונים עם קליפות למאכל שלו). וכאן הוא כבר עלה גם על העצבים של אייל, משורר האוכל הגדול בארץ, והם העיפו אותו. יאללה, שיבשל בבית לאשתו.
אבל הוא לא הרעיל אותם, כי עובדה שאף אחד מהם לא מת. תאנק־גוד. ואם כבר הייתה הרעלה אמיתית זה היה בעיקר בצמתים. שם עלה עשן לא של מטבחים וכיריים, אלא של צמיגים ולבבות בוערים.
לא עם ג'רי / הנה משהו שממש לא קשור. ראיתי שחוגגים שלושים שנה לסדרה “סיינפלד”, והיום אני חייב להתוודות במה שהתביישתי שנים; שמלבד הפרק על הסופ נאצי (על המרקים), בחיים לא הבטתי בסדרה הזאת. וכמה שניסו להכניס אותי אליה (כולל עם הטלוויזיה פתוחה מול העיניים) ג'רי לא עניין אותי. פאק שלי.
ועכשיו חזרה לעניינינו; בואו נודה בכנות שלא ממש חיבקנו את אחינו בני אתיופיה היקרים. אולי קצת בהתחלה כשבאו. בטקסים. וזהו. ואגב, ככה גם לא חיבקנו את המרוקאים, העיראקים, הרוסים ואת הרומנים שלי, כי אנחנו קודם מתעמרים זה בזה ורק אחר כך מחבקים. חיבוק דוב או חיבוק חריימה או חיבוק מרק דגים.
זעקי, ארץ אהובה / כמה ימים אחרי כל זה, כשכולם כבר עסקו בגננת המתעללת, נתקלתי במאמר מפעים על איך הג'וק הצליח לנצח את בני האדם כשפיתח עמידות מול חומרי ההדברה שמייצרים נגדו. והעליתי השערה שגם אנחנו פיתחנו עמידות, אבל נגד אפליה וגזענות. ושלפעמים זה לא מזיז לנו, מלבד כשזה נוגע לגופנו ולנפשנו הפרטית או לנפש ילדינו בגן.
ואז נזכרתי בספר “זעקי, ארץ אהובה” של אלן פטון הדרום־אפריקאי, שגולל את יחסי השחורים והלבנים בדרום־אפריקה. וכשהבנתי שכל אחד רוצה את מה ששייך לו (ולפעמים גם את מה ששייך לאחרים), המשכתי לפנק את עצמי בטורטיות מכוסמת ירוקה, תחליף זול ללחם שכבש את מטבחנו בבית. ואכלתי ונהייתי אפילו שמח.
וכשהבטתי בצבע הטורטייה האפרפר, לפתע הבנתי שאמנם נולדתי לבן, אבל יש בי עוד צבעים, כולל הצבע האפור, הזהוב והשחור. ובלילה הלכתי לישון על השטיח, מול המראה, בזווית שבה כשאתה קם בבוקר, אפשר לראות שבכל צבע, אתה עדיין אדם.
לפנייה לכתב/ת 
