נהגים יקרים, ה׳ עימכם. אני מודה שלא הייתי ער לבעיה הזו בכלל וזה אולי קצת לא הוגן לפנות אליכם רק כעת, כשהנושא נוגע בי אישית, אבל בשבועות האחרונים אני נהג מלווה של בתי שעברה טסט בשעה טובה, ושמתי לב שהבעיה העיקרית של נהגים חדשים אלה אנחנו, הנהגים הוותיקים. עם הדרך הם מסתדרים, עם הצמתים, הכיכרות וטכניקת הנהיגה גם. אבל אנחנו, אנחנו אלה שמלחיצים אותם. לא הייתי מודע לכמות הצפירות וקוצר הרוח שהיא נחלתו של נהג חדש. כן הם נוסעים קצת לאט יותר. זה טבע העולם. יש להם שלט שמכריז על כך שאלה הקילומטרים הראשונים שלהם בדרכים בלי מורה, אז אתם באמת רוצים שהם ייסעו מהר יותר? האם לא מגיע להם בנסיעות הראשונות על הכביש לייצב את השליטה ברכב, לצבור ביטחון, ללמוד את הכביש באופן בלתי אמצעי? אל תצפרו להם, אל תעקפו בלחץ, אל תנופפו בידכם. וזה נוגע גם לנהגים מקצועיים, נהגי הסעות לסוגיהם, שלהפתעתי יש להם חלק משמעותי בחוסר הסבלנות. וזה מפתיע. אלה הרי אנשים שכל חייהם על הכביש, האין זה אינטרס שלהם לתת לנהגים הצעירים את ימי החסד שלהם?

באחת הנסיעות הראשונות עם הנהגת החדשה במשפחה היינו באילת. חשבתי שזו הזדמנות לצבור קילומטרז׳. הדרך להתנחלות מאילת מוכרת לי, אבל בפעם הזו לא נסענו כתמיד מכביש הערבה, אלא דרך מצפה־רמון, כי היינו צריכים לעבור בתל־אביב. העניין הזה, כמו גם העובדה שתשומת הלב שלי הייתה נתונה לתפקידי כנהג מלווה גרמו לכך שלא הסתכלתי על מד הדלק. יצאנו מאילת עם רבע מכל במקרה הטוב. שעה לתוך הנסיעה נדלק מד הדלק אבל סיפרתי לעצמי שמן הסתם תהיה איזו תחנה בקרוב.

אז זהו. שאין. האם ידעתם שאין תחנת דלק עד מצפה־רמון? אם כן אשריכם. כי כאשר אני בדקתי בווייז איפה תחנת הדלק הקרובה ראיתי שזה בעוד 96 קילומטר. צילצלתי לבן דודי שמוליק, כי אני נוהג לצלצל אליו כשאני עומד להיתקע, ושאלתי אותו אם התיאוריה שהייתה לנו בילדות נבדקה פעם. בנעורינו הייתה לנו מחשבה שרכב יכול לנסוע גם בלי דלק. אמנם עדיף שיהיה דלק, אבל אולי, כך חשבנו, אפשר גם בלי, ואיש לא יודע זאת, מאחר שתמיד כשכמעט נגמר הדלק ממלאים את המכל. האם מישהו פעם ניסה לנסוע עם מכל ריק? האם מישהו פעם חשב, במקום דלק, למלא את המכל במיץ פטל? בגיל 18 ניסינו לבדוק את התיאוריה, לקחנו רכב עם מכל כמעט ריק ועשינו סיבובים ביישוב. אחרי מאה סיבובים התעייפנו והחזרנו את הרכב לחניה - עם תחושה שיכולנו להמשיך להסתובב לנצח.

תקשיבו ילדים, אמרתי, יש מצב שיהיה בסדר. נסגור מזגן, ננסה להידרדר בירידות, ואולי באמת נגלה שדלק זה ערך מוסף ואפשר בלעדיו. הילדים ביקשו שנסגור חלונות כי בגוגל כתוב שחלונות פתוחים לוקחים דלק (??), אבל היה לי חם מדי. היו רגעים שחשבתי שיהיה בסדר, אבל היה איזה רגע של עלייה שבשנייה אחת, הפס הדקיק האחרון שהיה מסומן במד הדלק נעלם והאוטו החל לרעוד. היה ברור שלמצפה־רמון לא נגיע.

מיד נחזור לנסיעה מאילת, אבל משהו שנזכרתי בו כנהג מלווה: אחד הדברים שאבא שלי הקפיד עליהם בנסיעות ארוכות הייתה תפילת הדרך. היה זה טקס משמעותי כי היינו עוצרים את הרכב, בדרך כלל לפני הירידות מהגולן, ואבא היה מבקש מבורא עולם שנגיע בשלום. יש בעיניי כוח לתפילה כזו שפועלת קודם כל על הנהג עצמו. ברכב שלי תלויה תפילת הדרך ליד המראה. אני מאמין שכמו כל התפילות, גם זו לא נועדה להשפיע על אלוהים, אלא לייצר דרך השיחה איתו תנועה בנפשו של האדם. ואם כבר הזכרתי את הירידה מהגולן, לא סתם תפילת הדרך נאמרה תמיד לפניה: בילדותי נהגו לרדת דרך כביש הסוסיתא. זו הייתה ירידה תלולה ולא סלולה בחלקה. דרך מסוכנת. לאחר תאונה קטלנית שהייתה שם פירסמו רבני הגולן מכתב שמבקש לרדת מדרכים אחרות ולא דרך הסוסיתא. כמה שבועות לאחר מכן נסענו לתל־אביב להפגנת ימין כלשהי, והנהג רצה לנסוע דרך הסוסיתא. הרב יגאל אריאל, שהיה רב המושב נוב והיה ברכב, ביקש מהנהג שירד מדרך אחרת, אבל הנהג אמר שהוא ממהר. אז אני מבקש לרדת פה, אמר הרב יגאל. לא יכול להיות שאהיה חתום על מודעה שמבקשת לנסוע בדרכים אחרות, ואסע מכאן. היו כמה שניות מתוחות של שקט, אותן אני זוכר כאילו היו אתמול, ובסופן הנהג הסתובב ונסע מדרך אחרת. רגע של דוגמה אישית שנחרת לי בתודעה.

חזרה ללב המדבר וסצנת הדלק: הנסיעה המשיכה, הרכב לא נתקע אבל התחושה הייתה שהנה זה קורה. אלא שברגע הזה, כשאני באמת במצב מצוקה ברכב לוהט שבו ישובים בני משפחתי וכל זה בצהרי היום בלב המדבר, מקום שגם קליטה סלולרית אין בו בשפע, ראיתי כביש גישה קטן יוצא מהכביש אל מה שנראה בסיס צבאי. לא אפרט היכן זה היה, רק אומר שהיו אזהרות שלא להיכנס לשם, אפרת חששה שירו בנו, אבל בצר לי נסעתי לשער. מפה לשם, הגענו לבסיס סודי למדי. הסברתי למי שיצאו אלינו שאין לנו דלק ושאנו בצרות (לשאלה למה לא מילאתי כשיצאתי מאילת, הרי הייתי חוסך את הדרמה, עניתי במשפט ששמעתי מאבי המנוח: “חמורים אוכלים קש”). אנשי הביטחון בבסיס קראו למישהו שקרא למישהו שהכניס את הרכב שלי ומילא לי קצת דלק וגם לא הסכים שאשלם לו ואפילו כרטיסים להופעה הסכים לקבל רק אחרי לחץ רב. הוא גם הרגיע אותי וסיפר לי שאחת לחודשיים יש דביל כמוני שמגיע לשם בלי דלק. מוסר השכל? זה שאתה נהג מלווה, לא אומר שלא כדאי לדאוג לדלק.

הערה לסיום, רגע לפני שנגמר הדלק גם למדור: לקח לאמנון אברמוביץ’ באולפן שישי בשבוע שעבר פחות מחצי דקה להגיע ממחאת יוצאי אתיופיה להשמצת המתנחלים והחרדים ולקשור בין הדברים. כשראיתי את דבריו במוצ"ש, חשבתי על אחי, שמלמד ביצהר והיה לתקופה מסוימת רב של הנח”ל החרדי, וחשבתי על שני ילדי האומנה המתוקים כל כך שלקח לביתו, שהם אחיינים שלי לכל דבר ועניין, שניהם ילדים להורים יוצאי אתיופיה, ולשניהם הוא ואשתו משמשים כאב ואם אהובים ומסורים, בחסד גדול שכמותו לא רואים הרבה.

צא ולמד, אמנון אברמוביץ’. צא ולמד.

שבת שלום.