חמישי 17 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    החוקר יזהר עצמון. "אמרנו, בואו נעיר את הסיפור, ננענע את העץ ונראה מה ייצא ממנו" צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 10.07.2019
    סכין בלב
    כאשר נרצח הנער רענן לוי בבילוי במועדון בשפיים, המדינה הזדעזעה, אבל במשך שנה כמעט התיק לא פוצח. ואז מונה לראש צוות החקירה יזהר עצמון, שהבין שהוא חייב לחשוב מחוץ לקופסה. עשר שנים לאחר הרשעת פרנסואה אבוטבול, חושף עצמון את תרגילי החקירה הבלתי שגרתיים שבאמצעותם הצליח לפענח את הרצח המטלטל. וגם: טור מרגש של עדת התביעה, רעות רובין, שעצמון גייס בעל–כורחה
    אלי סניור

    קר היה בחוץ, בלילה שבין שישי לשבת, 18 בדצמבר 2004, אבל ליד המועדון שבקיבוץ שפיים העניינים התלהטו מהר. רענן לוי מראשון־לציון, אז בן 18, בא למועדון עם חבריו לבלות שם ערב. בכניסה התפתח ויכוח סביב בחורה, שהתלקח לתגרה בין החבר'ה מראשון לבין צעירים נתנייתים.

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    אחד הבחורים, בן למשפחת אבוטבול הידועה מנתניה, מזעיק כתגבורת את אחיו ובן דודו. הם מגיעים בג'יפ למקום שבו מתנהלת קטטה אלימה אשר במהלכה נדקרים שני צעירים, ופוצחים במרדף אחרי רענן ושניים מחבריו. החברים מצליחים להימלט על נפשם, אבל רענן לוקח את המסלול הלא נכון. התוצאה הרת אסון: הג'יפ פוגע ברענן במנוסתו. רענן מבקש על חייו: "זה לא אני, זה לא אני", הוא זועק. לשווא. סכין נשלפת, רענן נדקר שלוש פעמים, בחזה, בלב ובירך, ויותר לא קם.

     

     

    רענן לוי ז"ל. ביקש על נפשו
    רענן לוי ז"ל. ביקש על נפשו

     

    הרצח של רענן לוי ז"ל טילטל את המדינה: נער נורמטיבי, שמעולם לא הסתבך עם החוק, יוצא לרקוד קצת ונרצח. אבל בשנה הראשונה שלאחר הרצח, המשטרה לא מוצאת את האשמים. רק ארבע שנים וחצי אחרי מותו של רענן הרשיע בית המשפט המחוזי בתל־אביב את פרנסואה אבוטבול ברצח וגזר עליו מאסר עולם. בן דודו, אבי אבוטבול, זוכה מעבירת רצח מחמת הספק והורשע בקשירת קשר לביצוע פשע ובניסיון לחבלה חמורה. הוא נידון לשש שנות מאסר. אדם נוסף, שישב ברכב, זוכה מחמת הספק מקשירת קשר לביצוע פשע, ואדם אחר, שאף הוא היה ברכב, הוכרז כעד עוין ושמו הוסר מכתב האישום.

     

    זירת הרצח בשפיים. תגרה שהתפתחה למרדף קטלני
    זירת הרצח בשפיים. תגרה שהתפתחה למרדף קטלני

     

     

     

    החודש, בדיוק עשר שנים אחרי פסק הדין, מספר יזהר עצמון, ראש צוות החקירה בתיק הרצח של רענן לוי, על הטריקים המשטרתיים שבאמצעותם הצליח לפענח לבסוף את הפרשה, על פריצת הדרך המשמעותית ועל הדילמות שבהן נתקל במהלך החקירה של רעות רובין – חברתו לשעבר של אבי אבוטבול, שהפכה לעדת מפתח בפרשה.  

     

    פגישה במדרגות

     

    עצמון, 48, בדיוק סיים אז חקירה אחרת, כשפגישה שגרתית בתחנת המשטרה החלה את מה שהטביע חותם בלתי נשכח בחייו. "זה היה בדצמבר 2005, כמעט שנה אחרי הרצח", הוא זוכר. "הייתי בדרך בחזרה למרחב שרון, ואז ראש לשכת המודיעין והבילוש של המרחב, ירון אחרק, מגיע מולי וזורק לי: 'תיקח מצוות החקירה במאגר חוקרים את כל התיק של רענן לוי'".

     

    ככה? בלי הכנה?

     

    "ממש ככה. על הדרך, כשאנחנו חולפים אחד מול השני במדרגות. היינו אז אחרי חקירה ארוכה של ארגון פשיעה, ובדיוק הוגשו גם כתבי אישום, ולצוות שלי, החוקרים אורית זילברשטיין ותומר שמש, צירפנו עוד עובדת הערכה (במודיעין המשטרתי, א"ס), יאנה קוסינובסקי".

     

     

    עצמון בתקופת החקירה. לא מתגעגע
    עצמון בתקופת החקירה. לא מתגעגע

     

     

    מה ידעתם באותו שלב על התיק?

     

    "רק מה שהתפרסם בתקשורת. פעם אחת הייתי בישיבה משותפת עם הצח"מ שטיפל ברצח הזה, וזהו. ידענו שמשפחת הקורבן לא קיבלה תשובות לשאלה למה שנה אחרי, הרוצח עדיין מסתובב חופשי. הם שלחו מכתבים למפכ"ל, לסמפכ"ל, לשר לביטחון פנים, לראש הממשלה, והמשיכו לבקש תשובות. ההורים פשוט לא נחו לרגע, ובצדק. באיזשהו שלב כנראה הבינו במשטרה שצריך לעשות משהו ולהעביר את החקירה לצוות אחר, לנסות לחדש".

     

    עוד באותו היום ניגשו עצמון ופקודיו למשרד של צוות החקירה הקודם, והעמיסו ארגזים של הודעות, צילומים וראיות שנאספו עד אז, "אינספור ארגזים, ומלא־מלא קלסרים", מתאר עצמון ומוסיף, "הנחנו הכל על הרצפה וממש כמו בפאזל ניסינו להבין מי נגד מי".

     

    ההורים של רענן במשפט הרצח. "לא נחו לרגע, ובצדק"
    ההורים של רענן במשפט הרצח. "לא נחו לרגע, ובצדק"

     

    כשהנחת את תוכן התיק על הרצפה, חשבת שהמשימה הזאת אפשרית? או שזה מהלך שנועד להרגיע את המשפחה?

     

    "תשמע, בשלב ההוא, האמת, לא הבנתי כלום. עוד לא ידעתי בדיוק איפה היה רענן ז"ל, איפה היו האחרים, למה התפתחה הקטטה, מי היו כל המעורבים בה. אנחנו לא היינו בשטח. חלק מהעדויות נגבו בשדה, חלק נגבו בתחנה, וחלק לא נגבו בכלל. אז אתה צריך להרכיב את התמונה מהעיניים של כל אחד ואחד, מה הוא ראה, ומאיפה הוא ראה את זה, ואז לרשום לך בצד, עם מי רענן היה, ואם האדם הזה הוזמן לעדות, או לא הוזמן, מה הטלפונים..."

     

    נשמע בלגן אחד גדול.

     

    "לנו היה ברור רק שהייתה תגרה במקום אחד, במגרש החניה. מה שאני מבין אז זה שרענן הגיע למגרש יחד עם החברים שלו והם שתו אלכוהול. זו הפעם הראשונה שהבן אדם בכלל יוצא לבלות. הוא רחוק מכל הסצנות האלה של מועדונים ואלכוהול כרחוק מזרח ממערב, באמת ילד טוב. הם נכנסים פנימה. בדרך הם רואים עוד חבורה מראשון־לציון, של חבר'ה קצת יותר מבוגרים, והם מתנקזים לאזור של הסלקציה, בכניסה למועדון.

     

    "ממה שעולה מהעדויות רענן היה שמח, קצת שיכור. הוא שאל איזה צעירה, 'את רוצה להיות חברה שלי?' סתם, בהומור. אחת מהן הייתה חברה של אח של אבי אבוטבול. כאן, אנחנו מבינים, מתחילה הקטטה הראשונה. החבר'ה הבוגרים יותר מראשון התערבו לטובת החבר'ה הצעירים, כשהבינו שרוצים לקחת את רענן הצידה ולדבר איתו. 'מה אתם רוצים ממנו? הילד שיכור. הוא שמח. לא באנו לריב. באנו רק לבלות. כל אחד שילך לדרכו, לא קרה כלום', כך הם ניסו לסיים את האירוע".

     

    אלא שזה לא מנע את התגרה בין שני המחנות – בין הבוגרים של ראשל"צ לבין בני הדודים אבוטבול וחבריהם. "בשלב מסוים החבר'ה מראשון רואים את החבר'ה של נתניה הולכים לפינה ומרימים טלפונים והם מבינים שהם 'מתכננים עליהם', ממש בביטוי הזה", מצטט עצמון מתוך העדויות. "הם מחליטים להתפנות מהמועדון ורוצים לחזור לאוטו שלהם. בטיימינג הזה מגיעים חבר'ה מנתניה והאחים הגדולים יותר, פרנסואה ואבי (אבוטבול), שהיו בהרצליה באותו זמן".

     

    הרגעים הללו, על פי עצמון, הכריעו את גורלו של רענן, שעמד בתחילה בצד ולא הבין לאן מתפתחת המהומה. יעברו דקות אחדות עד שפרנסואה אבוטבול והרכב שלו ירדפו אחריו ואחרי חבריו. השלושה רצו לעבר שביל שמוביל לחלקו האחורי של המועדון. שני החברים יסטו מהשביל, האחד שמאלה והשני ימינה, ויישארו בחיים, ואילו רענן, שימשיך לרוץ, יחליק, ייגרר עם האוטו, ייתפס ויידקר למוות. "אם הוא היה רץ לכיוון אחר, אולי הוא היה חי", נאנח עצמון.

     

    היו לך עדי ראייה כשקיבלת את החקירה?

     

    "היה עד שסיפר שראה את הג'יפ סוטה לשביל שבו נמצאה הגופה של רענן, ושניים מהאנשים בג'יפ יוצאים ממנו בהליכה".

     

    לאחר שצוות החוקרים הקודם עצר לחקירה את אבי אבוטבול ושני אנשים נוספים שהיו ברכב – שלושה מארבעת הנאשמים בתיק בהמשך – אבל שיחרר אותם מחוסר ראיות, עצמון ואנשיו מחליטים לפתוח בחקירה סמויה ולזמן עוד אנשים לעדות. אבל לפני הכל, עצמון מרגיש שיש לו עוד דבר אחד לעשות. "הרמתי טלפון לאבא של רענן ז"ל. אני יודע שהיו למשפחה יחסים עכורים עם הצוות הקודם. הצגתי את עצמי, אמרתי לו שקיבלתי את החומר היום, וברגע שיהיה לי משהו ואבין את התמונה, ארים טלפון וניפגש".

     

    איך הוא הגיב?

     

    "נשמע עצוב. עצוב וסקפטי. הוא לא ממש האמין לי, אבל אמר שייתן צ'אנס".

     

    השיחה עם משפחת הקורבן היא עניין מקובל?

     

    "זו אנושיות בסיסית, שיבינו איפה זה עומד. יש דברים שכן אפשר לערב אותם בהם, ויש דברים שאי־אפשר, אבל הכי חשוב היה לי שיידעו שיש להם כתובת לפנות אליה. אנחנו בקשר טוב עד היום, הם משפחה מדהימה".

     

    לא פחדת שהם יפעילו עליך לחץ?

     

    "הלחץ קיים מהרגע שאחרק (הקצין הממונה, א"ס) אמר לי 'קח את התיק'. ברור לי מה זה אומר, רצח שזיעזע את המדינה, ילד שנרצח סתם".

     

    ולהיכשל לא פחדת?

     

    "תמיד אתה לוקח בחשבון כישלון, אבל זה לא משהו שישב לי בראש. כשאתה מקבל תיק חי, אתה יכול לאסוף ממצאים מהזירה, יש עדים, זה חם. אנחנו מדברים פה על שנה אחרי. באותו שלב היינו חייבים להשלים את החקירה הסמויה. נסענו לזירה להבין איזה רשתות סלולריות יש שם ומאיפה הן פועלות. ידענו שהייתה שיחת טלפון, אבל לא ידענו מאיפה היא יצאה בדיוק. זה מסמן בערך את זמן הרצח. הערכנו שזאת שיחה בין המעורבים. במקביל המשכנו לגבות עדויות בשקט, למשל מהפתולוג פרופסור היס, מחובשים שהיו במקום, ומעדים שלא הוזמנו לחקירה קודם".

     

    תרגיל מספר 1

     

    עם עדויות שכבר העלו אבק, היה ברור לעצמון ולצוות שהם זקוקים לפריצת דרך כדי להתקדם בחקירה. "החקירה מתה מבחינת הציבור. היו מעצרים, חשודים שוחררו. היו עוד כמה חקירות שנגמרו בלי שום תוצאה. אמרנו, בואו נעיר את הסיפור, ננענע את העץ, ונראה מה ייצא ממנו".

     

    בצעד יוצא דופן החליטו החוקרים להשתמש בתקשורת כזרז לתהליך, ויזמו כתבה על חקירת הרצח, שבה יושתלו פריטי מידע כוזבים, במטרה לגרום לחשודים לעשות טעויות. "המשטרה לא מוציאה חומרי חקירה רשמיים לאמצעי התקשורת, ולנו היה רעיון לעשות כתבה על הרצח, אבל שלא תיראה כאילו אנחנו יזמנו אותה", מסביר עצמון. "המטרה הייתה להשתיל בה חלק מהמידע בתיק שהיה נכון, וחלק שלא היה נכון. במקביל, תיכננו לשבת על מי שמסומן על ידי צוות החקירה עם האזנות סתר ולראות מה קורה. התפקסנו על הטלוויזיה, כי מאוד חשוב לשמור על המומנטום – בטלוויזיה אתה יודע מתי הכתבה משודרת ומתי צופים בה – ורצינו גם לשלוט בחומר הוויזואלי. למזלנו, ב'אולפן שישי' בדיוק חיפשו לעשות כתבה על הנושא, וזה היה בינגו. היה לנו צו איסור פרסום והשארנו אותו בכוונה עד למועד השידור".

     

    בעצם רימיתם את כלי התקשורת ואת הציבור. הרי הכתב לא ידע על התוכנית שלכם.

     

    "אנחנו לא מרמים אותו. היינו צריכים לקבל אישור לתהליך, ולהסביר לדובר המשטרה שלא משחררים פה מידע כמו שעושים בדוברות, אלא שלמעשה עושים פה תרגיל חקירה".

     

    אבל רק חלק מהעדויות היו אותנטיות. בחלק היו פרטים שקריים.

     

    "היו דברים שקריים, כן. הכל במטרה ליצור מאיצים להאזנות הסתר, נושאי שיחה".

     

    מה היה בדברים השקריים?

     

    "לא זוכר הכל, אבל זוכר ששתלנו נתון לא נכון לגבי מספר האנשים שירדו מהרכב לפני הדקירה. נפגשנו עם הכתב בזירת הרצח, והסברתי לו מה היה שם. לא שיקרתי אותו, אבל גם לא אמרתי הכל. המטרה שלו הייתה להכין את הכתבה הכי טובה ולהביא את התמונה הכי טובה מבחינתו, ואני העברתי לו את המידע שמבחינתי משרת את המטרה הזאת. וכמובן את המטרה שלנו".

     

    זוכר את הרגע שבו הבנת שהתרגיל הצליח?

     

    "ברור שזוכר את יום שישי ההוא, שבו הכתבה שודרה, אבל יום רביעי שלפניו היה יותר משמעותי לנו. באותו יום שודר הפרומו, ולמחרת התחילה שם (בחבורה הנתנייתית, א"ס) התנהלות מוזרה".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "שמענו אותם אומרים: 'לא לדבר בטלפון אחרי הכתבה. תבוא לפה, לאמא, נדבר פה'. או ציטוטים, 'ראית?' 'ראיתי?' אבל לא מדברים אמיתי".

     

    ואז נערכתם לשידור ביום שישי?

     

    "כבר היינו בהאזנות סתר, ואז ביום חמישי אני מקבל נייר עם שיחה מתומללת מבחורה בשם רעות, לטלפון של אבי אבוטבול".

     

    לרגע הזה עצמון חיכה: שיחה מבחורה שעד אז הוא לא שמע ולא ידע עליה דבר. לימים, רעות רובין תהיה עדת המפתח שתעזור לחוקרים לפצח את החקירה.

     

    בשיחה נשמעת רעות נסערת מהפרומו: "אני ראיתי את זה בטלוויזיה. אני רוצה שתגיד לי מה לעשות. תדבר איתי, תודיע לי איכשהו ש...", היא אומרת לאבי. הוא נשמע מיתמם. "מי זו?" הוא שואל.

     

    "רעות. מה מי זו? אני כולי בלחץ", היא עונה. היא מספרת לו שהיא מוטרדת: "אבי, תקשיב, אני לא ישנה. אני באמת, אני לא ישנתי אתמול", ומבקשת שיאמר לה מה לעשות. הוא מבטל את דבריה ("איזה שטויות"), מוודא שהיא לא התקשרה מהטלפון שלה ומזהיר: "שאף אחד לא יידע שצילצלת אליי גם. טוב?" ובהמשך: "תיזהרי להגיד למישהו שדיברת איתי". רעות מרגיעה אותו: "אני לא אומרת כלום. אני פחדתי".

     

    עצמון: "לא ידענו מי זאת רעות, אבל היה לנו ברור לגמרי שהיא יודעת דברים".

     

    עד אז שמה לא הופיע בתיק החקירה?

     

    "זו הפעם הראשונה שאנחנו מתוודעים לשם הזה. היא לא דיברה מהטלפון שלה, הטלפון היה על שם חברה שלה. הבנו שהיא קרובה לאבי. חזרנו למחקר התקשורת, לראות לאילו מספרי טלפון הוא התקשר הכי הרבה. היה אחד כזה: free pay – ללא בעלים – שהוא התקשר אליו בלי סוף. בדקנו אם הטלפון הספציפי הזה קשור למספר כרטיס אשראי כלשהו, ואז עלה השם של הבחורה. הצלחנו לאתר אותה. כמובן, ישבו עליה קצת בעיקוב כדי להבין במי מדובר".

     

    מה גיליתם עליה?

     

    "בחורה מקסימה, שחיה את החיים, עובדת למחייתה, ואין לה שום קשר עכשווי למשפחת אבוטבול".

     

    בזמן האזנת הסתר היא לא הייתה חברה שלו?

     

    "היא לא הייתה חברה שלו כבר הרבה זמן. הרבה חודשים אין שום קשר. הטלפון שלה הפסיק להיות פעיל, ולא היה קשר בינה לבינם".

     

    אז איך החלטתם מה לעשות איתה?

     

    "הבנו שהיא יודעת משהו, ומבחינתנו היא בסכנת חיים. אי־אפשר להביא אותה לחקירה ולשחרר אותה, כי אז כולם יידעו שהיא נחקרה, ובנוסף, היא לא חשודה".

     

    תרגיל מספר 2

     

    רובין הייתה אז בסך הכל בת 21, לא חשודה בכלום ואפילו לא עדה אובייקטיבית למקרה, כשחוקרי המשטרה החליטו להתחיל בה את מבצע המעצרים של חקירת הרצח הסבוכה. לא מעט דיונים נערכו במשטרה בשאלה כיצד לגרום לה להישבר בחקירה, ולשתף איתם פעולה. הם הבינו שהאזנת הסתר שבה היא נשמעת מדברת עם מי שהיה בעבר החבר שלה, אבי אבוטבול, היא התחלה טובה – אבל ידעו גם שעם השיחה הזאת לא ניתן לעשות כלום. בהתחלה חשבו לירות עליה כדורי סרק, אחר כך להכניס אותה לתוך שק ולקחת אותה. בסוף החליטו על מהלך אחר. בכפוף לאישור מהפרקליטות, הם "חטפו" את רעות רובין, מתוך הנחה כי הנסיבות יאפשרו להסתיר אותה מעורך דין למשך 24 שעות. כך, לפחות, הם חשבו. "לא יכולתי להגיד שהיא גם ישבה בג'יפ, לא יכולתי להגיד שהיא שותפה באירוע", מודה עצמון.

     

    זוכר את הרגע שבו חטפתם אותה?

     

    "הכוונה הייתה להמחיש לה את המציאות שלה. ידענו שהיא חיה תחת משטר אימה במשך חודשים. אפילו שקלנו לירות עליה כדורי סרק וכל מיני דברים כאלה".

     

    מה?!

     

    "כן. שקלנו. אבל זה היה אכזרי מדי. אז החלפנו תוכנית. הגיעו אליה שני בלשים שנראים כמו מיטב העבריינים. הם איתרו אותה באזור התעשייה בהרצליה, ואז ניגשו אליה עם טלפון ביד ואמרו לה 'אבי רוצה לדבר איתך'. בדיוק כשהם העבירו לה את הטלפון, קפצו עליהם ניידות ובלשים עם כובעים, צ'קלקות, והיא נכנסה ככה לתוך הסרט הזה".

     

    רובין הוכנסה לרכב של עצמון, שבו הותקנו מצלמות ומיקרופונים, בתקווה שמרוב לחץ תפתח את הפה ותספר להם מידע משמעותי. אבל רובין, שככל הנראה הבינה שהבלשים היו בסביבה בגלל אבי אבוטבול, הייתה בהלם ולא ממש דיברה.

     

    "שאלתי אותה, 'מה יש לך לדבר איתו? (עם אבי אבוטבול, א"ס) למה את פוחדת? ממה הפחד?' אבל היא לא שיתפה פעולה", מספר עצמון. "הבנתי שתרגיל הנסיעה מיצה את עצמו והגענו לחקירה במשרדים. אבל גם שם היא המשיכה להגיד שהיא לא יודעת כלום. נערכנו כבר להביא אותה בפני שופט להארכת מעצר, ולהכניס מדובבת לתאה. הבנו ששעון החול שלנו התחיל לעבוד, אבל אז, אחרי שעתיים שהיא אצלנו, הגיעה אלינו פנייה מעו"ד, שייצג את אחד הנאשמים, שחיפש אותה".

     

    איך זה נודע להם?

     

    "בדיעבד הבנתי שהאמא של רעות הלכה לתחנת נתניה ואמרה 'הילדה נעלמה', ובתחנה אמרו לה שהיא נעצרה".

     

    איך לא סגרתם את הפינה הזאת?

     

    "אי־אפשר לשקר את האמא בזה, יש גבול. הבחורה היא לא חשודה. היא לא פושעת. היא לא עבריינית. לא האמנתי שהאמא תגיע כל כך מהר. הודעתי לעו"ד שרעות אצלנו, וברגע שנחליט אם היא חשודה או אם היא לא חשודה, נודיע לה. 'כרגע היא בחקירה, היא לא יכולה לדבר איתך, וזהו', אמרנו".

     

    מצב מסובך.

     

    "ברגע הזה אני לא יכול לשחרר אותה ולא יכול לשמור אותה, והיא אצלי בידיים, אבל אין לי עוד כלום".

     

    בעצם למה לא לשחרר אותה?

     

    "זה מסוכן לה כי יודעים שהיא הייתה במשטרה, והשאלה היא רק מה היא אמרה. ברור לגמרי".

     

    אז מה הייתה התוכנית?

     

    "תיכננו לקחת אותה בבוקר להארכת מעצר, אבל אז תומר (שמש, מצוות החוקרים, א"ס) התקשר ואמר שהיא נשברה. היא התחילה לבכות עוד פעם, וסיפרה על מסכת התעללויות קשה מאוד שהיא עוברת, עם מעקבים אחריה, כשהיא אוספת את אחותה הקטנה. היא כבר הגיעה לתחנת המשטרה, ואז חבר של המשפחה (אבוטבול) עצר לידה ושאל אותה מה העניינים, ולאן היא הולכת".

     

    כלומר, היא רצתה להתוודות לפני שהבאתם אותה?

     

    "כן, רצתה לספר את מה שהיא יודעת. בליל הרצח אספו אותה מהעבודה. לדבריה, הייתה התנהגות מאוד מוזרה בתוך הג'יפ. הסתודדויות, טלפונים, והם עצרו בכניסה לנתניה בתחנת הדלק, שטפו את הגלגלים של האוטו, את התחתית של הג'יפ".

     

    כשהיא באוטו?

     

    "כשהיא באוטו. היא שאלה אותם 'מה פתאום אתם שוטפים את האוטו בארבע לפנות בוקר?' אז הם אמרו לה שאבא של פרנסואה מאוד כועס כשהאוטו חוזר מלוכלך".

     

    בשלב הזה, ארבע בבוקר בליל הרצח, הם כבר ידעו שרענן לוי מת?

     

    "אני לא יודע ממנה אם זה דובר. היא יודעת על הרצח הזה רק ביום המחרת. אני מניח שבאותו זמן הם יודעים".

     

    בשלוש לפנות בוקר יצאו עצמון והחוקרים עם רובין לתחנת הדלק, ושם היא הצביעה על המקום שבו שטפו את הרכב. "בשעות הבוקר אנחנו מוצאים את עצמנו עם ילדה שהיא עדת תביעה ביושר, ואין לי מענה עבורה", אומר עצמון. "היא לא עדת מדינה, כי היא לא חלק מהפשע, אז היא לא יכולה להיכנס לסטטוס הזה. היא עדת תביעה. והיא בסכנת חיים".

     

    עדת תביעה נגד משפחת אבוטבול.

     

    "כן. בבוקר נפגשנו אצל ירון במשרד עם ההורים שלה ואיתה, והם החליטו להישאר איתנו. כלומר, שהמשטרה תשמור עליה".

     

    שזה אומר?

     

    "זה משתק יחידת בילוש לגמרי, תחשוב על המשאבים בימי עבודה. אתה צריך שני בלשים למשך 24 שעות. בהיבט של מלון, אתה צריך לקחת לה חדר וחדר לבלשים, ולמעשה אתה צריך לשים איתה גם שוטרת. ביום הראשון הייתה מתיחות בצפון, בלבנון, וכל בתי המלון במרכז היו מפוצצים. לא היה איפה לשים אותה".

     

    אז מה עשיתם?

     

    "היא ישנה אצל אחת השוטרות ביחידה, עם בעלה ועם הילדים. היא אירחה אותה".

     

    כשבלשים שומרים מבחוץ?

     

    "כשבלשים שומרים מבחוץ, כן. כמובן. ובמקביל נערכנו לשכור דירה, לרהט בהתאם".

     

    ראיתם אם מחפשים אותה?

     

    "לא ראינו חיפושים, לא מודיעינית ולא בהאזנות הסתר. אבל הסיפור איתה היה מורכב: היא רוצה לצאת לבלות בתל־אביב, אבל איך אפשר לתת לה לבלות? והיא הרי לא חייבת לנו כלום, בכל רגע היא יכולה להגיד שהיא קמה והולכת. ברור לי שהיא בסכנת חיים ברורה, מוחשית, מיידית".

     

    יצאתם איתה לבלות?

     

    "במקומות מסוימים. עם מאבטחים, אתה יודע. תחשוב על שגרה: הרופאים שלה. המשפחה שלה. האחיות שלה. כל דבר כזה הוא פרויקט".

     

    כמה ימים היא הייתה אצלכם ככה?

     

    "עד סוף החקירה, מאוגוסט עד נובמבר־דצמבר, נדמה לי".

     

    למעשה, למשטרה לא היו שום תוכניות לרובין ביום שאחרי, וכך היא מצאה עצמה במשך שנים מתמודדת לבד עם השינוי הדרמטי והמסויט בחייה. במשך שנים חיה בחו"ל לבד, בלי פסיכולוג, בלי גב של הרשות להגנת עדי מדינה ובלי עזרה מאף אחד, רק היא עם עצמה. היא מצליחה לנהל שגרת חיים, אך ספק אם אי פעם תשוקם לגמרי הפגיעה בנפשה.

     

    בדרך להרשעה

     

    במהלך החקירות, רובין סיפרה שאבוטבול נפרד ממנה לפני המעצרים הראשונים. "הוא לא רצה שהיא תהיה מעורבת ושיידעו עליה", אומר עצמון. "ואז הוא נעצר ושוחרר, ואחרי כמה חודשים הם חזרו להיות ביחד, והמשיכו הסתודדויות וטלפונים. היא אמרה לו שזה לא עובד ככה, והוא חייב לספר לה מה הסיפור, ואז הוא התוודה בפניה על הסיפור הזה. אמר את כל הדברים שמפלילים אותו כמי שנהג בג'יפ הזה".

     

    בשלב שבו הסתירו את רובין, החקירה עדיין הייתה בעיצומה, ועצמון החליט לעצור את בני הדודים, פרנסואה ואבי אבוטבול. "השיקול שלי היה להשאיר את החזקים בפנים, ואת החלשים יותר – בחוץ", הוא מסביר. "פרנסואה ואבי מבחינתי הם היותר דומיננטיים. את שני האחרים השארנו בחוץ עם האזנות סתר כמובן, ועיקוב אחריהם, שלא ילכו לאיבוד".

     

    בשלב הזה, חשדת שפרנסואה אבוטבול הוא זה שביצע את המעשה?

     

    "תשמע, הוא לא נוהג. הוא ישב ליד הנהג. הדלת שנפתחה היא ליד הנהג. ידענו שיצאו מהרכב, לא ידענו מי יצא".

     

    אז לא ידעת מי דקר פיזית את רענן.

     

    "לא. לא ידעתי".

     

    גם צוות החקירה הקודם לא ידע. לא עצרו אותו.

     

    "לא יודע, זה משיקולים שלהם".

     

    ומה היה בחקירה שלו?

     

    "במעצר הראשון שלו, לפני הארכת המעצר, פרנסואה היה מאוד זחוח. בהתחלה, מרוב זחיחות וביטחון עצמי, הוא נכשל בלשונו. קודם כל, אמר שהוא לא זוכר איפה הוא היה, אבל הוא בטוח שהיה עם שלושת החברים שלו, למעט אם הם היו במועדון שפיים, כי לשם אף פעם הוא לא הגיע. ואז אמרנו לו 'ואם מצאנו את הסכין שאיתה נרצח רענן לוי'? אז הוא ענה תשובה שרק הרוצח יכול להגיד: 'אם הייתם מוצאים את הסכין, הייתי עצור עד תום ההליכים מזמן'. זה משפט שרק רוצח יכול להגיד".

     

    פרנסואה אבוטבול (במרכז) ובן דודו אבי אבוטבול במשפט. "בהתחלה, מרוב זחיחות וביטחון עצמי, פרנסואה נכשל בלשונו"
    פרנסואה אבוטבול (במרכז) ובן דודו אבי אבוטבול במשפט. "בהתחלה, מרוב זחיחות וביטחון עצמי, פרנסואה נכשל בלשונו"

    אולי הוא אמר את זה סתם?

     

    "זה משפט שאף אחד לא אומר סתם. אתה תגיד משפט כזה סתם כשאתה עצור על רצח? בן אדם חף מפשע היה אומר: ‘מצאת את הסכין, בוא תראה שאין שום טביעות אצבע עליו’".

     

    אז כשאתה שומע את המשפט הזה, מה אתה מבין?

     

    "הוא קשר את עצמו. זו ראשיתה של הודאה. אבל מאז נהיה שקט".

     

    מאז הוא שתק?

     

    "כן. שקט מוחלט אפילו. ואז למעשה התחילה החקירה הגלויה האמיתית. מבחינת אבי ופרנסואה, הם פשוט לא עונים על השאלות, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה להציג להם את הראיות ולקבל תגובה. עיקר המאמץ היה לגבי שני האחרים. התקרבנו לדעתי לשלושים יום מעצר. הייתי בפרקליטות בעוד דיון, ואז תומר אומר לי, שאחד העצורים רוצה לשתף אותי בכמה דברים. חזרתי למרחב שרון, שמו עליי מכשיר הקלטה ויצאנו שלושתנו למגרש חניה, שם מתחת לעצים. הוא לא ידע שהוא מוקלט".

     

    במשפט התברר שהוא לא הזכיר אנשים בשמם.

     

    "הוא סיפר לנו משל על סיפור אמיתי. הוא פשוט לא יכול היה לשאת יותר את הסוד הזה בתוכו. הוא אמר לי, 'זה מה שאני יכול לספר לך, אני לא יכול לספר לך יותר ואני משאיר לך את השאר'. רענן לוי כונה באותה השיחה 'החולצה'. יום למחרת הבחור הבין שהוא הוקלט והפסיק לדבר איתי מאז. בסופו של דבר הוא לא העיד. הוא הואשם בביזיון בית המשפט, אבל הפרקליטות השתמשה בעדות הזאת שלו במשפט".

     

    בסופו של דבר, כל הראיות שהשגתם היו נסיבתיות. לא חששתם שזה לא ייגמר בהרשעה?

     

    "תשמע, זה מלא ראיות נסיבתיות שצריכות להוביל למסקנה אחת, שלא יכולה להיות אחרת".

     

    ובכל זאת, שום חשש?

     

    "האמת שלא. וגם לא מהעליון (פרנסואה אבוטבול עירער על הרשעתו ונדחה, א"ס). כי הראיות שם. אמנם אין עדות ישירה שקושרת אותו לרצח, אבל מכלול הנסיבתיות לא יכול להשאיר שום אפשרות אחרת. אז להגיד לך שחששתי, לא. אבל תמיד יש מתח כשבוחנים את העבודה שלך".

     

    אתה זוכר מה עשית אחרי ההרשעה? טלפון מיוחד?

     

    "לא, אתה בתיק הבא כבר. זה לא משהו אישי".

     

    רובין (מכסה את ראשה) בדרך להעיד בבית המשפט. "התמימות נלקחה ממני"
    רובין (מכסה את ראשה) בדרך להעיד בבית המשפט. "התמימות נלקחה ממני"

     

    טלפונים בחגים

     

    עצמון, נשוי, תושב עמק חפר, התחיל את הקריירה המקצועית שלו כמאמן כדורסל, ובמקביל למד לתואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט. "חבר שלמד איתי שיכנע אותי להתגייס יחד איתו למשטרה. 'בוא למשטרה, נלך למבחנים, מה יש לך להפסיד', הוא אמר לי. זה היה בדיוק בין עונות. הבנתי שאימון כדורסל לא יכול להיות הפרנסה הקבועה שלי והחלטתי ללכת למבחנים. תוך פחות מחודש כבר מצאתי את עצמי שוטר בלשכת מודיעין ובילוש במרחב שרון. במשך חודש הייתי בלש ומיד אחרי עברתי למחלקת החקירות".

     

    רצח רענן לוי היה התיק האחרון שעצמון שימש בו כראש צוות. מיד לאחר מכן מונה לדובר מרחב שרון, ובהמשך הגיע לרשות להגנה על עדים. בשנת 2015 פרש מהמשטרה מסיבות רפואיות. בהמשך ייסד יחד עם שותפיו את חברת "צ'ק נט", המנגישה יכולות השמורות בעיקר לגופי מודיעין. החברה מעסיקה יוצאי 8200, המשתמשים בטכנולוגיה ייעודית שפיתחה, כדי לסנכרן ולסנן כמויות מידע עצומות ממנועי חיפוש, רשתות חברתיות, מאגרים שונים וארכיונים, ולהציג רק מידע רלוונטי בדוח פשוט. "'אילו רק ידעתי קודם', זה משפט שאני שומע מהרבה לקוחות שנפגעו מהתקשרות שביצעו עם אדם זר, וגילו כי ברחבי הרשת מסתתר מידע יקר ערך, שאם היה ידוע להם קודם, החלטתם הייתה שונה והנזק היה נמנע", עצמון מספר.

     

    עצמון לא מתגעגע לשירות במשטרה, הוא אומר, "כי היום אני עוזר למנוע מאנשים מלכתחילה להיכנס למצב שיצטרכו חקירה", אבל עשור אחרי הפיצוח ההוא, הוא יכול להביט אחורה בסיפוק. עד היום, הוא מקבל טלפון בחגים ממשפחת לוי, הוא מספר. "יש לרענן אחות מדהימה בשם עינב, וההורים, איציק ועדי, הם מלח הארץ, משפחה שלקחו לה ילד באמצע החיים סתם, תלמיד מצטיין לפני גיוס, שעוד לא חווה כלום מהחיים שלו. הם נשארו פגועים וכואבים. ההרשעה לא פותרת להם כלום, בסדר? אבל זו איזושהי ידיעה שמי שלקח את החיים שלו, לא מסתובב חופשי כמו שהיה בהתחלה".

     

    מה עם רעות רובין?

     

    "האמת שגם איתה יש לי קשר רצוף, למרבה הפלא. אתה יודע, לקחנו אותה מהחיים שלה, העברנו אותה מסכת ייסורים".

     

    היא עזבה את הארץ לאיזו תקופה, לא?

     

    "כן, תשמע, היא מדהימה, באמת. עמדה עד הדקה האחרונה על דעתה, על האמת שלה, לא זזה ממנה. עם הפחד. עם המחיר שנגבה ממנה ומהמשפחה שלה".

     

    "החיים שלי נגמרו"

    העדה, רעות רובין, כועסת עד היום על המשטרה. מונולוג

     

    "ב- 1.8.2006, יום החטיפה/מעצר שלי, הכרתי את איזי, יזהר עצמון.

    "עד היום, כשאני חושבת על איזי כדמות מרכזית בסיפור שלי, יש בי המון כעס עליו ועל המערכת בכלל. על הדרך שבה נעשו דברים.

    "ברור לי שפענוח תיק רצח זה הדבר העיקרי שעמד לנגד עיניהם, אבל בכל זאת, מה איתי? הייתי ילדונת בת עשרים ומשהו, נערה נורמטיבית בתחילת החיים שלה. מעולם לא הייתי בניידת, בחדר חקירות, מעולם לא נעצרתי. הם, מבחינתי, באותו היום לקחו/חטפו אותי אל נקודת האל־חזור.

    "אני נזכרת באותם הרגעים ויש לי צמרמורת, אין לי מושג איך שרדתי את זה. הפחד, החוסר אונים, הבכי... הרגעים האלו ילוו אותי לנצח.

    "בכל אותו הזמן איזי היה שם. הוא הרבה להסתכל לי בעיניים, הוא ניסה 'לפצח' אותי, להגיע אליי ברגישות ובעדינות שהייתה רק לו.

    "הרצון לדבר, לשחרר, לשתף, בער בי, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. אסור היה לי לדבר.

    "לסחוב סוד כל כך כבד על המצפון שלי הפך את החיים שלי לגיהינום.

    "לאחר שעות ארוכות של חקירה, וברגע שאיזי השמיע לי את ההקלטה של אבי ושלי, נשברתי. כשאני עייפה, בוכה, רוצה לאמא, רוצה הביתה, סיפרתי לאיזי הכל. תוך כדי שאני מספרת את שידוע לי, אני מתחילה להבין שהחיים שלי נגמרו. הרגשתי ממנו שהוא רוצה לשמור עליי – מצד אחד שוטר, מצד שני אבא. הוא היה מאוד רגיש לסיטואציה, היום בדיעבד אני מבינה שהוא לבטח תהה לעצמו, איפה נמתח הגבול בין מותר לאסור?

    "מאותו היום הפכנו להיות חלק זה מזו. הייתי מאובטחת ברמת סיכון גבוה. אסור היה לי לראות או להיפגש עם המשפחה שלי, חייתי בדירות מסתור, בבידוד מוחלט, מוקפת בבלשים של ימ"ר מרכז. איזי היה בא לארח לי חברה, היה מתקשר, אפילו הביא את הילדה הקטנה שלו יום אחד לדירת המסתור, אני מניחה שזה היה כדי לשמח אותי, אולי כדי ש'אשבור שגרה'.

    "הוא דאג לתחזק קשר רציף עם ההורים שלי בדגש על אמא, שבאותם הימים עדיין גרה בנתניה, ועם האחים שלי. זה הדאיג אותי מאוד, פחדתי עליהם. הייתי בוכה לאיזי שישמור לי עליהם, שידאג להם. כאב לי. הרגשתי אשמה. לא ישנתי בלילות. רציתי לחבק אותם, לשמוע אותם, אבל המשטרה לא איפשרה לי, אז איזי עשה את זה בשבילי.

    "היום, כ־15 שנה אחרי, אנחנו עדיין חברים. באותו היום שבו איזי עצר אותי, השתנו החיים של שנינו. יש בינינו חיבור שקשה לי להסביר במילים. אני מניחה שאנחנו deniahc (קשורים). פואטי, לא?

    "היום אני בת 36, שותפה בחברת היי־טק, מתנדבת בנערות בסיכון, ומרצה על סיפור החיים שלי, בדגש על נוער בסיכון.עברתי המון ב־51 השנים האחרונות. החיים שנכפו עליי בגולה היו קשים מאוד. הבדידות מכרסמת אותך מבפנים, הגעגוע למשפחה, לארץ, לחופש – מחלישים אותך פיזית ונפשית כאחד.

    "עברתי המון משברים נפשיים, המון רגעים שרציתי להרים ידיים, המון לילות ללא שינה ובכי, הרבה בכי. הייתי במקומות חשוכים מאוד ואף אחד לא שמע אותי. התמימות נלקחה ממני בגיל מאוד צעיר, ובמקומה הגיע יצר ההישרדות, פיתחתי עור קשה מאוד מבחוץ.

    "לפני 11 שנים הכרתי בחו"ל דרך מכרים משותפים בחור בשם רונן, איש עסקים בעל חברת היי־טק, שהגיע מהארץ לביקור.לאחר היכרות של כמה ימים ספורים רונן ראה בי יותר ממה שאני ראיתי בעצמי והציע לי לבוא לעבוד איתו בארץ. כמובן שהוא לא ידע מי אני ומה הסיפור שלי. אני סירבתי בנימוס.

    "כעבור שנה רצה הגורל וחזרתי ארצה, וזאת לאחר שש שנים בגולה. החלטתי לחזור כי החיים בבדידות, הרחק ממשפחתי, הכניעו אותי, הייתי שבורה נפשית. העדפתי לחיות בסיכון קרוב למשפחה שלי ולשפיות שלי, מאשר למות שם מצער. וכך היה.

    "כשחזרתי לישראל, רונן מיד נתן לי עבודה. לא היה לי מושג במחשבים, במרכזיות. עולם ההיי־טק היה זר לי. רונן לימד אותי שעות על גבי שעות את כל מה שאני יודעת היום. עם הזמן הוכחתי לו ולעצמי שאני טובה במה שאני עושה. לאט־לאט למדתי והתמקצעתי בתחום שלי. צריך אדם אחד שיאמין בך. רונן האמין בי. היום אני שותפה שלו בחברה.

    "בשנתיים האחרונות אני מתנדבת מול נערות בסיכון. ביום שהגעתי לשם ונחשפתי לחומר האנושי ולחיבור המדהים שהיה לי עם הנערות, הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים והתחלתי להעביר הרצאות. הנערות האלו שינו לי את החיים, הן הגיבורות האמיתיות.

    "בהרצאות שלי אני לא מאפשרת כניסה עם ניידים או מצלמות, עד היום אף אחד לא יודע איך אני נראית. אני עושה את זה כי אני לא רוצה שזה יקרה לאף אחד ואף אחת. אני משתדלת לתת להם לראות דרכי שאפשר אחרת. מבחינתי, אם נער/ה אחת הקשיב/ה לי, עשיתי את שלי.

    "הבנתי שאני חזקה יותר ממה שאני חושבת, אבל לא לכולם יש את הכוחות האלו ומשפחה חזקה ותומכת מאחוריהם. החיים לימדו אותי לא להרים ידיים. אני כל יום לומדת משהו חדש על עצמי, על החיים. אני לא לוקחת את החיים כמובן מאליו. אני אומרת תודה על כל יום עם המשפחה שלי. כולי תקווה שאזכה להקים משפחה משלי יום אחד, ושהם יהיו גאים בי".

     

    תגובות: "ההרשעה ברצח לא נכונה"

    עו"ד דוד יפתח, סנגורו של פרנסואה אבוטבול: "ההרשעה ברצח לא נכונה. גזר הדין לא היה אמור להיות מאסר עולם. במהלך המשפט הפרקליטות המציאה הסדר טיעון של 14 שנות מאסר, אבל הנאשם לא הסכים לקבל אותו. היום נכנס לתוקף התיקון לחוק העונשין בכל עבירות ההמתה, והתקווה שלנו היא שהדבר יביא להתייחסות חדשה אל התיק ולשחרורו בקרוב של פרני סואה שמרצה שנות מאסר ארוכות". עו"ד ציון אמיר, שייצג את אבי אבוטבול, סירב להגיב לכתבה.

     


    פרסום ראשון: 10.07.19 , 22:40