זאת הייתה בדיחה שרצה ביניהם כל הזמן. במקום ליהנות מרגעים גנובים, כמו רוב העוסקים באהבה אסורה, דיינה וזאק נפגשו מדי יום חמישי אחר הצהריים להאפי־האואר, שהתחיל בבר והסתיים בין הסדינים, ואחריו היא הלכה הביתה לבעלה ולבתה בת השש. לא היו שקרים על פגישות עסקיות מחוץ לעיר, התגנבויות בדלתות צדדיות או יציאה מתוזמרת בנפרד — רק חיבור שעבד במשך חודשים כמו שעון. "לא הייתה לנו בעיה להיראות יחד בציבור, כי עבדנו יחד", אומרת דיינה (36).
בסופו של דבר, האירוניה שבסקס אסור, שנעשה על פי לוח זמנים מסודר, הכתה בה חזק כל כך עד שהיא נאלצה לבדוק את עצמה באמת. היא לא חיפשה אהבה. גם אחרי שמונה שנות נישואים, היא ובעלה הרגישו מחויבות הדדית זו לזה. כמנהלת משרד עורכי דין בדנוור, דיינה בילתה זמן רב בשיחות עם המתמחה הצעיר החדש. "האינטימיות נולדה תוך כדי עבודה משותפת. ההזדמנות פשוט הציבה את עצמה בפניי", היא נזכרת. "יכולתי לעשות בחירה אנוכית לחלוטין. התחושה שמישהו חושק בי הייתה מאוד מעוררת וחזקה. עד אז הרגשתי שמה שמגדיר אותי זה היותי רעיה ואם".
אחרי שמונה חודשים, היא חשפה את דבר הרומן בפני בעלה וניתקה את הקשר. "היו לילות שהעברתי על הספה בסלון. הוא בכה מדי פעם. היו תקופות שלא דיברנו. הרגשתי שאני בתקופת אבל, מתגעגעת למשהו שמאוד נהניתי ממנו ולמישהו שהיו לי רגשות כלפיו. והתאבלתי גם על האובדן של מי שהייתי, גם אם לתקופה קצרה — אישה מלאת חיים, מושכת וסקסית, אדם שלם — ולפתע מצאתי עצמי נאלצת לחזור ולאפסן אותה על המדף". לא רק שהיא הייתה צריכה לעצור את עצמה, היא גם הייתה חייבת "לעשות זאת בנועם וברצון, תוך שאני מברכת על כך שהנישואים שלי לא נהרסו".
דיינה ובעלה החלו לראות מטפל זוגי. "התחושה שאני כבר לא אישה נחשקת, זה משהו אישי שלי", אומרת דיינה. "איך אני יכולה להעביר את התחושה הזאת לבעלי כך שנוכל לשפר את היחסים בינינו? רציתי לחוש את התחושה הזאת... איתו". אז היא עשתה בנישואים את מה שעשתה ברומן: "הכנסנו ליומן סקס ודייטים. אחרי הכל, זה הצליח ברומן. אפילו ההמתנה הייתה נעימה".
דיינה מעולם לא אהבה את הסודיות שאפפה את הרומן שלה. אבל היא לא מתחרטת על ההרפתקה מחוץ לנישואים. "ציפיתי שארגיש יותר גרוע משהרגשתי. אני לא חושבת שאני פסיכופתית, אבל אני תוהה למה אני לא נתקפת בגל אדיר של רגשי אשמה".
מלחמת עצמאות
אולי זה בגלל שיחסים רומנטיים ומיניים משנים צורה ממש לנגד עינינו, כשמוקד הכוח נע מגברים לנשים. על פי נתונים של האתר FiveThirtyEight כמעט ארבעים אחוז מהנשים משתכרות היום יותר מבעליהן. זה לא אומר שלסבתות שלנו שהרוויחו פחות הייתה פחות תשוקה מינית — פשוט היו להן הרבה פחות הזדמנויות, והרבה יותר מה להפסיד. "היום נשים מרשות לעצמן לדרוש סיפוקים, מה שפעם הייתה פריווילגיה של הגבר", אומר טרי ריאל, פסיכותרפיסט ממסצ'וסטס ומחבר הספר "החוקים החדשים של חיי הנישואים".
כמו בנישואים, השוויון בין המינים מגיח גם ברומנים מהצד. כשמסתכלים על זוגות מתחת לגיל שלושים, מגלים שמספר הנשים שמנהלות היום רומנים גדול ממספר הגברים. כך עולה מסקר שנערך בין השנים 2010־2016 על ידי National Opinion Research Council באוניברסיטת שיקגו.
קיימים כמה כוחות שפועלים בתוך מערכות היחסים ומחוצה להן ומעצבים את הלך הרוחות בציבור, לפחות בקרב זוגות הטרוסקסואליים. גברים ונשים מנהלים רומנים מחוץ לנישואים פשוט כי הם יכולים. יש להם היום הרבה יותר אפשרויות מבעבר, והם לא בהכרח מתכוונים לפרק את הנישואים. הם עובדים קרוב זה לזה, נוסעים ביחד, ובגלל הטכנולוגיה מוסד הנישואים מתערער — ובעצם כל המוסדות החברתיים — וערוצי הקשר פתוחים וזמינים יותר מתמיד. במאבק האינסופי שאנשים מנהלים בין עצמאות למחויבות, לפעמים רומן מחוץ לנישואים הוא פשוט רגע פרטי שהם לוקחים לעצמם. רגע של הנאה, בעיקר בחברה שמעלה על נס את הנרקיסיזם.
תוכנית התחקירים "פרונטליין" דיווחה שמספר הולך וגדל של נשים טוענות שהסיבה לכך שניהלו רומן היא העובדה שהתפקידים המגדריים בבית היו מאוד שמרניים. לפעמים נשים מחפשות ברומן הקלה מעול האחריות הכרוך בדאגה לאחרים. גידול ילדים הפך למשימה כל כך תובענית, עד שמבוגרים מוצאים שאין מי שמתייחס לצרכים האישיים שלהם. למרות הציפייה לאינטימיות, רבים בוגדים בבני הזוג כי הם נרתעים מלפנות אליהם ישירות ולבטא את רצונם האמיתי. בעיקר כשזה מגיע לסקס. שיחה ישירה על הרצונות במיטה, או אפילו הסכמה על מה נחשב לבגידה (מסרונים לאקס? צפייה חשאית בסרטים פורנוגרפיים?) לא קלים להרבה זוגות. ולפעמים — אבל רק לפעמים — רומן מחוץ לנישואים הוא סימפטום לכך שהנישואים אינם ניתנים לשיקום.
ברוב המקרים אנשים מנהלים רומן כדי להרגיש תחושת חיוניות ולשקם את הערך העצמי שלהם. אנשים מוצאים ברומנים אפשרויות לגלות את עצמם מחדש. לעיתים קרובות בגידה דוחפת אנשים לעימות בין הערכים לבין ההתנהגות שלהם, אבל התשוקה היא כוח מעורר עוצמתי ביותר, אולי החזק ביותר ברפרטואר האנושי. "אנשים מבקשים להתחבר מחדש לחלקים של עצמם שהם איבדו עם הזמן", אומרת אסתר פרל, פסיכותרפיסטית מניו־יורק, ומחברת הספר "סיפור מהצד". "יש צורות שונות לבגידה בתוך מערכת יחסים. ולעיתים זה שבוגד מרגיש גם הוא נבגד: האם אתה מעוניין לאהוב אותי כמו שאני רוצה שיאהבו אותי? קורבן הבגידה הוא לא בהכרח תמיד הקורבן במערכת הנישואים".
הכאב הרגשי הנובע מהסודיות ותחושת הבגידה הוא פועל יוצא של חוסר הנאמנות ברגע שהוא נחשף. במשך שנים רומנים מחוץ לנישואים היו הסיבה העיקרית לגירושים. אבל זה לא חייב להיות ככה; לא תמיד חשיפה מובילה בהכרח לגירושים. לפעמים, אומרת פרל, אקט של חוסר נאמנות יכול להיות בדיוק הטלטלה שהקשר זקוק לה כדי לגדול ולהתפתח — היא מחייבת את בני הזוג להיערכות מחודשת שיכולה להיות מספקת לשניהם.
"חקרתי את נושא הבגידות ומצאתי שהתופעה קיימת בכל אחת מ־42 המדינות שבדקתי במחקר", אומרת הלן פישר, בכירה במכון המחקר ע"ש קינסלי באוניברסיטת אינדיאנה ויועצת מדעית באתר ההיכרויות Match.com. "הן הופיעו בקרב נשים ממש כמו בקרב גברים. ומצאתי אותן אפילו בתרבויות שבהן נהוג לערוף את ראשה של הבוגדת".
לפי פישר, התפתחות החקלאות היא הגורם העיקרי לכך שתפקידי הגברים הפכו דומיננטיים יותר, נשים איבדו את האוטונומיה שלהן, ונולדו תפיסות שלפיהן נשים אינן יצורים מיניים כמו גברים. נאמנות הייתה מעין מנגנון הישרדות של הנשים. "בתנאים האלה, רק לעיתים נדירות נשים עשו מה שהן באמת רצו", אומרת פרל. "בשאר הזמן הן עשו מה שהיו צריכות לעשות". פישר מגייסת מידע אנתרופולוגי המראה שבחברות הציידים, שקדמו לחקלאות האנושית, נשים נהגו לצאת לקטוף פירות וירקות וחזרו עם מחצית מאספקת ארוחת הערב. "נשים היו בעלות עוצמה חברתית וכלכלית ואיפשרו לעצמן יותר חופש מיני. יש מי שמתפלאים לשמוע שנשים הן בוגדניות ממש כמו גברים. אותי זה לא מפתיע".
מאז 2010 היא עורכת סקר שנתי בקרב פנויים ופנויות, בגילי 18 עד 71. 86 אחוז מהנשאלים מחפשים בן זוג שבנוי למחויבות כדי להעביר איתו את שארית חייהם. רק מיעוט קטן של גברים פנויים מחפש להתחתן עם בתולה, והרוב הגדול רוצה בן/בת זוג שיש לו קריירה. 68 אחוז מהרווקים באמריקה מצדדים בפוליאמוריה — ריבוי בני זוג — אבל רק שישה אחוזים מתוכם התנסו בזה. פישר לא חושבת שהפוליאמוריה תחליף את אופציית הבגידות בעתיד הקרוב — זה דורש אינסוף שיחות נפש על רגשות, ולא מונע רגשות כמו קנאה ששומרת על הדחף לבלעדיות רומנטית. "אנשים חושבים על מערכות יחסים בצורה הרבה יותר ליברלית", אומרת פישר, "אבל הרוב הגדול פשוט לא יהיה מסוגל לחיות במסגרת פוליאמורית".
כשהגברים כועסים
השינויים בתשוקה בעידן של תפקידי מגדר משתנים יכולים לגרום למשברים נפשיים. עורך הדין הניו־יורקי רוברט דובריש, המתמחה בדיני גירושים, נתקל בלא מעט מקרים כאלה. גם הפסיכולוג נורמן ויילוג. שניהם מנסים לסייע ללקוחות להתמודד עם ההשלכות של רומנים מחוץ לנישואים ושניהם מדווחים על טרנד שצובר פופולריות: גברים שלוקחים חלק מלא בחיי הנישואים ובגידול הילדים, ואפילו מקריבים את הקריירות המצליחות שלהם כדי להיות עקר־בית, בעוד נשותיהם מביאות את הפרנסה העיקרית, ואז מגלים שהאישה מנהלת רומן ומבקשת גט, כמו גם משמורת מלאה על הילדים.
ויילוג, שמנהל קבוצת תמיכה לגברים גרושים, אומר שקבוצת הבעלים שמתמודדים עם היפוך התפקידים היא כואבת וכועסת. הם מרגישים שנפגעו פעמיים — גם בגלל שלא היה להם מושג שנשותיהם אומללות בתוך הסידור הקיים, וגם בגלל הדחייה המינית שספגו למרות שעשו הכל כדי להפוך לגברים שהנשים שלהן רצו שיהיו. אבל גם הנשים כועסות. בשני המקרים, מדווח ויילוג, מאזן הכוחות בתוך הנישואים השתנה אחרי שבני הזוג החליטו להחליף תפקידים, אבל זה קרה כל כך לאט, שאף אחד מהם לא שם לב. "כל מה שהיא חשבה על הגבר שלה וריגש אותה בהתחלה כבר לא היה קיים. איש העסקים החזק והעוצמתי שהוא היה פעם התעסק עכשיו בקניות, בניקיונות ובבישול".
אבל וויילוג ודובריש משרתים פלח קטן ולא מייצג: נשים שמנהלות חברות, יועצות פיננסיות, רופאות, עורכות דין ומגישות בטלוויזיה. אבל מתברר שאין להן מונופול על סוג האכזבה הזה. הבעלים, גם אלה עם הכנסה עצמאית, "אבודים לחלוטין", חודשים ארוכים אחרי שהרומן מהצד נחשף. "הביטחון העצמי שלהם רגיש ושביר. הם חשים נטושים, מסורסים ומנוצלים", אומר ויילוג. "כל מה שהם חשבו שטוב התברר כרע. הם חשו קרבה לנשים שלהם, אבל הנשים לא חשו קרובות אליהם". ואם לא די בכך, הם חשים אשמה שאין להם עבודה ואין להם בית, ומוצאים עצמם בסכנה לאבד את הקשר עם הילדים.
גברים ונשים כאחד נתקפים בלבול כיום כשהם מנסים למצוא את ההתאמה בין התפקידים המגדריים שלהם לבין התשוקות שהם חווים. "הנשים של לקוחותיי הגברים חשות כיום את מה שהגברים חשו כל הזמן", אומר ויילוג. עבור פרל, שחרור האישה לא הכין את הנשים להתמודד עם התלות של הגברים בהן. "לעיתים קרובות נשים חשות תרעומת כשהן מוצאות את עצמן מקבלות אחריות באופן שבו גברים קיבלו אחריות במשך דורות". נשים רוצות גברים המחוברים יותר לרגש שלהם, יותר פגיעים, יותר מובלים על ידי הלב, יותר מעורבים בגידול הילדים, היא אומרת. אבל הן עלולות להתקשות לקבל על עצמן את תפקיד המפרנסות של הגברים שלהן.
והן פוחדות מהפגיעות של הגבר. נשים הפנימו את הקוד החברתי של גבריות ממש כמו הגברים. "הן תוהות, מי יהיה הגבר החסון שתומך בי? מי יהיה הסלע שלי? אני זאת שמפרנסת את כולם. האם הוא יוכל לעמוד בפני עוצמת התשוקה שלי? אם אני רואה אותו כמי שזקוק להשגחה ולתמיכה רגשית, אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר. התפקיד שהם אמורים לגלם אינו תואם את המבחנים החברתיים שהם נועדו לעבור".
טרי ריאל אומר שהגבריות נמצאת במלחמה פנימית עם עצמה. ישנה הגרסה המסורתית הפטריארכלית של הגבריות, שכוללת את התחושה של "מגיע לי". "תמצית הגבריות הזאת היא היעדר פגיעות", הוא אומר. "גברים מנסים לחיות על פי המודל הזה, אבל זהו שקר". וישנה הגרסה החדשה יותר, שדוגלת בשוויון זכויות, ומאפשרת יצירת קשר.
בתרבות שלנו, מבחין ריאל, בני זוג הפסיקו להיות מעורבים זה בזה. "נשים הפסיקו לומר את האמת כשהן לא מצליחות לבטא את הרצונות והצרכים שלהן. השקר שרוב הגברים חיים על פיו הוא שאין להם שום צורך במערכת יחסים. כשהצרכים מוסטים לפינה, הנפגע הראשון הוא התשוקה". נאמנות יכולה בהחלט להיות הנפגע השני בתור.
אנשים רבים רואים חוסר נאמנות כשלט ניאון בוהק המצביע על פתולוגיה — בעיקר "התמכרות לסקס". פרל היא לא אחת מהם. היא מתייחסת לרומנים מחוץ לנישואים בעיקר כאקט של מרד — התפרצות של חיוניות, חירות, שחרור מכבלי החיים. רומנים כאלה בדרך כלל לא מתמקדים בסקס, היא טוענת. הם מתמקדים בתשוקה, ברעב למשהו, בהתעוררות של החושים, בחיפוש תרופה למוות. "למה אנשים מוכנים לסכן הכל למען הרומן? כדי להיות נוכחים. כדי להיות נחשקים. כדי לחוש את דופק החיים. לתשוקה יש מחיר. היא מעניקה משמעות לחיים". פרל תומכת במודל המתייחס לבגידות כאל אקט של חיפוש וגילוי ולא כסימפטום לבעיה בנישואים.
רומנים מהצד מעצימים את ההבדל בין להיות נאהבים לבין להיות נחשקים. הם אקט קיומי יותר משהם אקט מיני. "כשאנחנו מנסים לתפוס את מבטו של האחר, זה לא תמיד בגלל שאנחנו מנסים להימנע ממבטו של בן הזוג שלנו, אלא להימנע ממי שאנחנו עצמנו הפכנו להיות", היא אומרת. "אנחנו לא מחפשים פרטנר אחר, אלא אני אחר, כדי שנוכל לחיות את החיים שהחמצנו".
תשוקה במערכת יחסים ארוכת טווח היא התנסות חדשה בהיסטוריה האנושית, אומרת פרל. הציפיות שמערכת יחסים רומנטית תצליח לענות על כל הצרכים האנושיים בקשב, בקשר, בחום, בקרבה, בביטחון, בתשוקה ובהתרגשות גבוהות משהיו אי פעם. אבל מערכות התמיכה בזוגיות הן חלשות מתמיד. פעם נהגנו לשתף חברים בכל תנודה הכי קלה בחיים הפנימיים שלנו. פרל טוענת שזוגות יכולים לשלוט בתשוקה שלהם טוב יותר, אם יש להם אנשים שאליהם הם יכולים לפנות מחוץ לזוגיות. "כשאתה יכול לפרוק את התסכולים שלך באוזני חבר, קל לך יותר לחזור הביתה לבן/בת הזוג".
כדי לשמר את התשוקה יש צורך להגיע לפשרה בין שני צרכים אנושיים — ביטחון והרפתקה. פרל אומרת שתשוקה זקוקה למרחק, לא לביטחון ובוודאי שלא לשיתוף הכוללני ולשגרת הווידויים שזוגות אוהבים כל כך בימים אלה.
חוכמה עממית גורסת שיש בגידות של גברים ויש בגידות של נשים; שגברים מחפשים סקס טוב ונשים רוצות קרבה רגשית. פרל לא קונה את זה. לדבריה, יש תמיד מעורבות רגשית בדרגה כזאת או אחרת. לגברים, סקס הוא דלת הכניסה לרכות אמוציונלית, השער לכל מה שלא מקובל על הקוד הגברי המסורתי. "גברים לא מנהלים רומנים רק בשביל הסקס", היא אומרת. "הם פשוט משתמשים בשפה המקובלת על המגדר שלהם כדי לחוש חיוניות וקשר. נשים, לדבריה, "משתעממות בתוך המונוגמיה הרבה יותר מהר מגברים. אנחנו מתרגמים את זה ל'היא לא מעוניינת בסקס' במקום לומר 'היא לא מעוניינת בסקס שיש לה'. היא רוצה להרגיש מיוחדת ונבחרת".
ברוב המקרים אנחנו מעניקים את רגשי החמלה שלנו לבן הזוג הנבגד. פרל מעדיפה גישה פחות שיפוטית. כן, יש כאב ויש בגידה בצד אחד, אבל יש גם גדילה והתרחבות בצד השני.
אי־אפשר להתעלם מהעובדה שרומן מחוץ לנישואים גורם צער ונזק גדול לאחד מבני הזוג, וחשוב להתייחס לכך, אם בני הזוג מצפים להתגבר על המשבר. אבל אם מתמקדים באופן בלעדי בהשלכות של הרומן, לא נותר מקום למורכבויות של אהבה ותשוקה. המשמעות של הרומן בעיני בן הזוג הבוגד חשובה גם היא. בדיקת משמעות חוסר הנאמנות היא המפתח להפיכת הזוגיות הקיימת לטובה יותר משהייתה בעבר. צריך לדעת מה אתם מחפשים ומה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את זה. מה השגתם מהרומן, מה גיליתם על עצמכם, שאתם יכולים להביא איתכם הביתה לזוגיות הקבועה?
ממשבר להזדמנות
חוסר נאמנות יכול להיות המשבר הגדול ביותר שזוג מתמודד איתו. אבל משברים הם גם הזדמנויות. רומנים הם שעון מעורר שגורם לטלטלה ביחסים, ומאפשר לאחד מבני הזוג להגיע ולגעת בבן הזוג השני. בתקופה שאחרי המשבר, אומרת פרל, בני זוג מנהלים שיחות שלא ניהלו מעולם בעבר. "שיחות על השתוקקות וערגה, על תשוקה, על רגש ועל חשקים מיניים. דברים שהם שיקרו לגביהם במשך עשרות שנים", היא אומרת.
רומנים חושפים את הריקבון ביחסים ואפשר לנצל אותם לאתחול מחדש של המערכת. "לשרוד את הבגידה זה לא מספיק", אומר ריאל. השאלה היא איזו צורה יקבלו הנישואים אחרי רעידת האדמה.
השינוי כרוך במה שהסקסולוגית תמי נלסון מכנה "שיקום ארוטי" — בנייה מחדש של הקשר הארוטי באופן פתוח, גלוי ומודע. שיקום האמון ההדדי אינו מספיק, היא אומרת. זוגות צריכים לחוות את הזוגיות שלהם מחדש, מתוך תפיסה שהחיבור אכן אפשרי.
אחד הסודות הכמוסים של הבגידות הוא שהן לפעמים הופכות את בן הזוג הבוגד לאטרקטיבי ונחשק בעיני הנבגד. המשיכה המחודשת — שחלקה מונע מפחד מנטישה, וחלקה פשוט מתשוקה — נובעת מהעובדה שאנחנו רואים את בן הזוג כמישהו זר: מי זה האיש הזה שחשבתי שאני מכירה? מה הפך את בן הזוג שלי למושך כל כך בעיני מישהו אחר? הפיתוי הזה יכול להיות קצר מועד, אבל הוא פותח פתח למגע פיזי קרוב, ולשיחות על רגשות ועל סקס שיכולות להצית תשוקה ארוכת טווח ויציבה יותר.
למרבה הצער, אומרת פרל, לעיתים קרובות דומה שהתגובה ההגיונית היחידה לבגידה היא גירושים, למרות המחיר היקר שהם גובים. היו זמנים שגירושים היו כרוכים בסטיגמה. הסטיגמה החדשה היא הבחירה להישאר כשמתעוררת האפשרות לעזוב — זוכרים את הילרי קלינטון? נשים שמחליטות להישאר לצד בעליהן הבוגדניים נתפסות כחלשות; גירושים הם הצעד הנחוץ להעצמה אישית. בעלים שמחליטים להישאר לצד נשותיהם הבוגדניות נתפסים עוד יותר גרוע — הם עוברים שיימינג על כך שהם "לא גברים אמיתיים".
שום זוגיות אינה חסינה מפני בגידות. הדרך הטובה ביותר להיזהר מפניהן היא לנהל זוגיות מלאה חיוניות, הרפתקנות ושובבות — כל אותם מרכיבים שאנחנו מחפשים ברומן. לשם כך, ריאל מתאר את מה שהוא מכנה "אינטימיות עזה", בני זוג שמדברים זה עם זה בקול רם ובגלוי, ועם המון אהבה — בלי להירתע ובלי לוותר. "עם אומץ לעמוד על שלך ועל הצרכים והרצונות שלך. להביא את כל כולך, ממש כפי שאתה, אל תוך מערכת היחסים, ולומר זה לזה את האמת, במקום להעביר את חוסר הסיפוק שלכם למקום אחר".
ויתור על רצונות וצרכים אישיים גורם בסופו של דבר לכעס ותרעומת — רוצחים ודאיים של כל תשוקה. "כשאתם מפנים עורף לצרכים האמיתיים שלכם, כשאתם מפסיקים לומר את האמת לבן הזוג ולעצמכם, אתם נועלים את הנדיבות שלכם, את המיניות שלכם, את החיוניות שלכם", אומר ריאל.
לדבר בכנות על תשוקות ורצונות זה חשוב ונחוץ, אבל לא מספיק, סבורה פרל. היא רוצה שזוגות יהיו מודעים ורגישים לעובדה שהקשר ביניהם הוא עדין ושברירי. "בני הזוג שלנו אינם רכושנו. הם שלנו רק בהשאלה, עם אופציה להארכה — או בלי", היא כותבת ב"סיפור מהצד". היא מבקשת לטלטל את הזוגות ממצב של שאננות שאינה במקומה. אהבה, אחרי הכל, תמיד התקיימה לצידו של הפחד מאובדן.
סקס מהיר, אהבה איטית
האנתרופולוגית פישר לא משוכנעת שהרומנים מחוץ לנישואים יתנהלו על פי הדפוסים המוכרים גם בעתיד. היא מבחינה בשינויים גדולים באופן שבו מערכות יחסים מתהוות. היא קוראת לזה "סקס מהיר, אהבה איטית". באמצעות סקר שהיא עורכת מדי שנה בקרב למעלה מ־5,000 רווקים ורווקות, היא הצליחה לעקוב אחרי הופעת דרכים חדשות של קשרים רומנטיים.
אנשים יכולים לצקצק בלשונם למראה התקשרויות בין "יזיזים" ומפגשי "סטוצים", אבל פישר בהחלט רואה בהם התקשרויות לגיטימיות. לדבריה, אלה מעין ראיונות מיניים, שבהם פנויים ופנויות לומדים המון על בן/בת הזוג הפוטנציאליים לפני שהם מקבלים החלטה הולמת, מסתמכים על סקס שיעורר תחושות של אהבה רומנטית, ורק אז חושבים על קשרים ארוכי טווח כמו נישואים. "הצעירים רוצים לדעת כל דבר הכי קטן על הפרטנר לפני שהם מחזקים את הקשר", אומרת פישר. הם גם לומדים על המיניות שלהם עצמם, על מה שהם אוהבים ורוצים, ומה שלא, ואיך לצאת ממערכת יחסים שלא נראית להם.
כיום הפנויים והפנויות נעים באיטיות לעבר מחויבות. תהליך החיזור בכל מקום הולך ומאט את הקצב, וגברים ונשים נישאים בגיל מבוגר הרבה יותר. אהבה איטית, אומרת פישר, היא נוחה במיוחד להתאמה, כי בעוד שמשיכה מינית יכולה לקרות בשבריר של שנייה, קשר עמוק הוא תהליך הרבה יותר הדרגתי. נישואים בגיל מבוגר יותר, היא מאמינה, מאפשרים לחיזור להיות איטי ומעמיק יותר, מה שמבטיח יציבות רבה יותר ופחות בגידות. ×
6 סיפורים על בגידה שכיכבו בתקשורת
תרגום: לילית וגנר
