חמישי 27 בפברואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אבי רוקח
    7 ימים • 10.07.2019
    פייטריות
    הן שרדו אלימות מצד בני זוג מתעללים, עזבו בתים עם הילדים ושהו תקופות ארוכות במקלטים לנשים מוכות. אבל מה קורה ברגע שהן יוצאות מהמקלט? פרויקט מיוחד של "קרן מאירים" משתלב בחייהן בדיוק בנקודה זו ומספק להן ליווי של נשות מקצוע - עד שהן מצליחות לשקם את עצמן לגמרי. חן ארצי סרור מביאה חמישה מונולוגים של נשים שעברו גיהינום, ואומרות בגאווה: יש לנו חיים חדשים, יש לנו תקווה
    חן ארצי סרור | צילומים: אבי רוקח

    כלפי חוץ, כל אחת מהן יודעת שהיא מתויגת כ"אישה מוכה" – אבל בעיני עצמה והקרובים לה היא נתפסת כלוחמת הראויה לאותות גבורה; כמי שהייתה בתופת ויכלה לה; מי שהצליחה לצאת מהמקום הנמוך ביותר ולשקם את עצמה ואת חייה, בעשר אצבעות. כולן חברות בפרויקט מיוחד של "קרן מאירים”, המעניק להן ליווי ותמיכה בימים ובשנים שאחרי המקלט.

     

    אני פוגשת אותן באחת מהערים הגדולות שבהן מתקיים הפיילוט של הפרויקט, הפועל מסוף 2016 באזור הדרום במגוון תחומים חברתיים, כדי לתת מענה ותמיכה לנשים נפגעות אלימות במשפחה, בשנים שלאחר היציאה מהמקלט. הנשים הללו, ששברו את מעגל האלימות עבורן ועבור ילדיהן, גילו שהחיים העצמאיים בחוץ קשים ומלאי אתגרים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה חומרית. הן מגיעות מכל חלקי החברה הישראלית, ממגוון גילים ומקומות בארץ. "לא נולדנו נשים מוכות", הן מספרות בחיוך מריר, "ואנחנו גם לא רוצות לחזור למקום הנורא ההוא. אבל בשביל להצליח להשתקם באמת אנחנו חייבות ליווי".

     

    וזה אולי כל הסיפור כאן; סיפור של טיפול פרטני, קבוצתי וקהילתי שאיננו מוגבל בזמן וניתן על ידי נשות מקצוע. המטרה היא לצמוח מתוך הכאב, ולהצליח לשקם מחדש את הביטחון שנרמס, להתמודד עם הטראומה, לקבל כלים להורות מיטיבה ולתעסוקה ולצאת לחיים החדשים מתוך מקום של כוח, ולא של מצוקה.

     

    על הימים הארוכים במקלט כולן מדברות בשקט, לפעמים בקול רועד. אמנם זה המקום שהציל אותן, אבל היחס אליו מורכב. להיות כלואה עם ילדייך יחד עם עוד נשים וילדים שחוו אלימות – זה קשוח מאוד. הצלקת הזאת נוכחת לאורך כל השיחה. גם באימה בתוך הבית, בזוגיות האלימה, הן מתקשות לשתף. אבל חשוב להן לספר, לא רק עבור עצמן אלא עבור כל אישה שחווה מערכת יחסים הרסנית ואולי מתכחשת או לא יודעת לתת לה שם.

     

     

    ועכשיו כל אחת ואחת, מתוך המקום שלה, מנסה לנהל חיים. ללמוד, לעבוד, לגדל ילדים, לנסות לחזור למערכת זוגית בריאה ושמחה, ולהעז לחלום בקול רם.

     

    יעל: "הרגשתי שאני חיה בסרט אימה"

     

    "הגעתי למקלט אחרי שהוא ניסה לרצוח אותי", יעל אומרת בפשטות, בלי לעשות עניין. "הוא תמיד היה אלים וזה הלך והחמיר, כמו כדור שלג שאין עליו שליטה. בהתחלה זו הייתה אלימות נפשית, פסיכולוגית וכלכלית. סיפרתי לעצמי כל מיני סיפורים כי האמת הייתה קשה לי מדי. אחר כך זה עבר לאלימות מילולית, ולבסוף לאלימות פיזית. הוא ידע איך להכאיב לי במילים. לפעמים הוא פשוט התעלם ממני. כאילו אני אוויר. התביישתי נורא ולא שיתפתי אף אחד. בסוף זה הגיע לניסיון רצח, והסכנה הייתה ברורה ומיידית. היה חשש כבד לחיי והבריחו אותי למקלט. אמא לשני ילדים קטנים, בהיריון, הרגשתי שאני חיה בסרט אימה.

     

    "התקופה במקלט הייתה לא קלה בכלל. אני מעדיפה בכלל לא להיזכר. לפני המקלט היה לי עסק מצליח, היו לי חלומות. כשיצאתי משם נשארתי עם חובות ועם חלום שנגנז. זה לא להתחיל מההתחלה אלא להתחיל ממינוס. חזרתי לגור אצל ההורים, כאילו אני שוב ילדה קטנה שתלויה בהם, רק שהייתי בהיריון מתקדם ועם שני ילדים צעירים. אלו היו ימים של חוסר אונים מוחלט. הייתי שבורה, עם תינוק בן אפס בידיים וחוסר אמונה בעצמי. וכל הזמן הזה הוא ברקע. הוא לא נעלם או יצא לי מהחיים, אלא התיש אותי בבתי משפט. ואני? אחרי המקלט הייתי הכי לבד שהייתי כל חיי. אני והפחד שלא נעלם לשום מקום".

     

    כשיעל שומעת על התוכנית לליווי יוצאות מקלט היא מיד נרשמת, אך הרשימה ארוכה והיא נכנסת להמתנה. מהרגע שהיא מצטרפת הליווי הופך לעוגן של יציבות ושפיות. לראשונה ליעל יש מקום לחלוק בו, לשתף, ולקבל טיפול מותאם. "אני לא יכולה להסביר במילים עד כמה התוכנית עזרה לי. זה מתחיל בדברים הכי טכניים כמו לתת לי תנור חימום ושמיכות, וממשיך עד היום, שנים אחרי, בטיפול שבו אני מעבדת לעומק את הטראומה יחד עם עדי נבו, העובדת הסוציאלית של 'מאירים'. הייתי צריכה מרחק של זמן בשביל להבין לעומק איפה אני נמצאת ולגלות מחדש מי אני, מה אני אוהבת. כל כך הרבה שנים הייתי צל. חייתי רק דרכו. לא זכרתי בכלל מי האדם שאני. ולכן אני נלחמת על המפגשים האלו".

     

    "אני מגדלת ילדים לבד, עובדת בשתי עבודות בשביל לפרנס, אבל אין לי מערכי תמיכה משמעותיים. אני משתפת את הסביבה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה כי זה כואב מדי, זה כמו פצע פתוח. הכל כל כך רגיש ואינטימי. מרחב מוגן זה דבר קריטי במצב שלנו. אחרי הליווי הצמוד והשיחות הפרטניות עשיתי קפיצה אדירה מבחינת הביטחון העצמי, הפרנסה, התפקוד. התחלתי ללמוד, קודמתי תוך ארבעה חודשים ובעבודה אני מקבלת ערמות של אהבה והערכה, כפי שלא חוויתי מעולם. לא האמנתי שאני יכולה להיות כל כך משמעותית, ולא דמיינתי כזו כמות של אהבה בדמיונות הכי פרועים שלי. והנה, למרות הסיפור המבאס שלי, הצלחתי. ניצחתי. אני במקום טוב. סוף־סוף אני במקום הנכון ובזמן הנכון, ממלאת את הייעוד שלי".

     

     
    יעל. צילום: אבי רוקח
    יעל. צילום: אבי רוקח

     

    מיכל: "שנים הייתי משרתת. עכשיו אני אדון לעצמי"

     

    "הימים במקלט הם מבחינתי ימים של חושך. גם שם עברתי המון טלטלות. הייתי פגועה נפשית ולא ידעתי איפה אני ואיך אני אמורה להתנהל. צריך להתרגל לנשים אחרות ולילדים אחרים", מספרת מיכל כמעט בלחישה. למקלט הגיעה גם היא בהיריון, ובנה החמישי נולד שם, בסתר. "זו הייתה סיטואציה הזויה. במקום להיות מוקפת במשפחה או בבן זוג, כשכרעתי ללדת שלחו אותי עם חברה מהמקלט, שיש לה ילדים גדולים שהיא יכולה לעזוב. הרגשתי תלושה. בימים שאחרי, כשהגוף כל כך כואב, לא הצלחתי להרים את הראש. תמיד אחרי לידה בעלי דרש ממני לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה כלום, ותמיד זה היה גרוע. אני לא מפונקת. אבל לפחות זה היה בבית שלי, בפינה שלי. במקלט הרגשתי זרה. מקום שהוא לא בית. בלי משפחה".

     

    מיכל בהליכי גירושים כבר יותר משנה, והיא יצאה מהמקלט יחסית לאחרונה. הזיכרונות עוד טריים, הכאב חי. מיכל בחרה להצטרף לתוכנית הליווי של ‘מאירים’. היא החליטה שהיא חייבת להצליח לעבור את התקופה הזו, שבה הכל נבנה מההתחלה.

    "אני בתקופה של הישרדות והסתגלות למה שהולך סביבי. החודשים הראשונים היו בלתי אפשריים, וגם לילדים המעברים היו מאוד קשים. אני צריכה להחזיק גם אותם וגם את עצמי. אין לי ברירה אלא לתפקד, אחרת מה יהיה איתם? אז אני אומרת לעצמי: 'את חייבת לקום על הרגליים. אסור לך לקרוס!' בתוכנית הזו למעשה אני פעם ראשונה שמה את עצמי במרכז. אני מגיעה לטיפול הקבוצתי ויחד אנחנו לומדות איך להתמודד עם המון מצבים – גם מול הילדים וגם מול עצמי. אני מדברת על התקופה הזו כמה שפחות, כי כשאני מתחילה לדבר על זה רואים שזה לא נעים לצד השני. וזה גם לא נעים לי. בקבוצה זה אחרת. מי שיצאה מהמקלט והייתה שם היא לא שיפוטית. היא לא תרחם עליי. אנחנו שוות.

     

    שנים התייחסו אליי כמו כלי, כמו משרתת. השתמשו בי. לראשונה אני אדון לעצמי ויודעת מה טוב לי. למרות התנאים הקשים, אני אדם חופשי. ואני חייבת לשמור על החופש הזה. הפחד עדיין קיים. כי את אף פעם לא יודעת מה יקרה. יש בי אופטימיות שאולי זה מאחוריי, אבל יש רגעים שהטראומה מציפה הכל. אז אני מתנתקת. ננעלת. גם הפחד מנקמה עדיין שם. אני לא מצליחה לחלום קדימה, לדמיין את העתיד. אני חושבת איך לעבור את מחר. כל יום שהרווחתי זה משהו. תמיד הייתי החלטית ועצמאית אבל התקופה של הנישואים רמסה אותי. יש בי כעס על עצמי שלא זיהיתי מוקדם עם מי יש לי עסק, אבל בסוף, כשברחתי למקלט זה היה לי ברור שזה סופי. אליו אני לא חוזרת. לשמחתי יש לי כתובת. אני יכולה להתייעץ בקבוצה על הכל, גם על דברים קטנים וכאילו שטותיים. ולמרות שנשים כמוני תמיד מתביישות בעבר שלהן, אנחנו צריכות להיות גאות שיצאנו מזה. יש לנו קבוצת ווטסאפ של חברות מהמקלט. קוראים לה 'הלוחמות בהישרדות', ולא סתם. אנחנו פייטריות אמיתיות".

     

     
    מיכל. צילום: אבי רוקח
    מיכל. צילום: אבי רוקח

     

    דנה: "אני מתרגלת לחבק את הטוב ולהכיר בו"

     

    כשדנה יצאה מהמקלט עם שלושת ילדיה הקטנים היא הייתה חסרת כל. פשוטו כמשמעו. בן זוגה לשעבר השליך את כל חפציה בלי לומר מילה. עוד עדות לאלימות שבה נהג כלפיה לאורך שנים. "מצאתי את עצמי שוכרת דירה בשכונה איומה, בלי שום ריהוט. לא האמנתי שאני נעזרת בתרומות. זה היה משבר נוראי, להיות נזקקת פתאום. כל החפצים שלי, כל הזיכרונות שלי, הכל נעלם בפח האשפה. מצאתי את עצמי בחלל הריק, מסתכלת על הקירות, ואומרת לעצמי שאני יוצאת מזה. לקח לי המון זמן להבין שאני אישה מוכה ובהתחלה הרבה דברים לא פירשתי כפי שהם. הייתי מאוד תמימה. לא שיערתי שאדם שאני כל כך אוהבת יפגע בי ככה. אבל אז הגיע הרגע של אלימות קיצונית, שידעתי שאני חייבת ללכת. אחר כך הגיעו גם האיומים על חיי. זה פשוט מצב של להיות או לחדול".

     

    היום דנה כבר נשואה פעם שנייה, ויש לה ילדים מבן זוגה החדש. על פניו, מדובר בשיקום מדהים ובסיפור הצלחה. ואולי דווקא בגלל זה חשוב לה כל כך להדגיש עד כמה הליווי הנפשי והרגשי אחרי המקלט הוא קריטי, ואסור שהוא יהיה מוגבל בזמן. "ל'יוצאות לאור' הגעתי כשהייתי בתחילת חיי הנישואים השניים. כל הזמן רציתי להיפרד כי לא העזתי לייצר לעצמי מקום בטוח. לא האמנתי שמגיע לי לחיות טוב. הם ליוו אותי בתוך חוסר האונים הזה כי כל כך פחדתי לשחזר את המקום הנורא ההוא, למרות שממש לא התחתנתי עם אדם אלים. רציתי שהוא יבין את ההתפרצויות שלי, את הטראומה. כששיתפתי אותו, הוא הגיב בצורה מדהימה. כבר יצא לי לצאת עם בחור אחר שסיפרתי לו שחוויתי אלימות. התגובה שלו הייתה איומה, כמעט מאשימה. הוא הבהיר שאחת כמוני לא מתאימה לו. זה היה כל כך פוגע. גם ככה לפתוח את זה, זה כואב נורא. נוצר מצב אבסורדי, שהקורבן הוא מי שמתבייש במקום מי שתוקף ומאיים. זה ריסק אותי מבפנים שאנשים שופטים את המקום הכי רגיש שלי בצורה כל כך לא נכונה.

     

    "דווקא מפני שאני כביכול במקום אחר, אני חייבת את הליווי הרגשי והנפשי הזה. סוף־סוף יש לי משהו שיקר לי, ואני לא רוצה לאבד את זה. עדי, העובדת הסוציאלית, עוזרת לי אפילו ברמה של התנהלות זוגית, של בניית ההורות בבית שלמעשה מכיל שני בתים שהתאחדו. זו משפחה אחת מאוחדת שצריך לבנות מהשורש כי כל התשתיות לא קיימות. וגם הצל של הבעל הקודם עוד ישנו. אנחנו משתדלים לשמור על הסטטוס קוו, אבל זה תמיד שם. כשאני מדברת על מקלט או על האלימות אני מתחילה לרעוד. זה לא נשלט. הפוסט־טראומה משחקת תפקיד. כל ההיריון והלידות חוויתי פלאשבקים מהימים הארורים ההם. היום אני מתרגלת לחבק את הטוב ולהכיר בו. להפנים ששלב ההישרדות נגמר. שנים הייתי במלחמת קיום ופתאום אני לומדת לשחרר. הלוואי שהייתי מגיעה לתוכנית של 'מאירים' ישר אחרי המקלט. ממש חיפשתי את הליווי הזה אבל אז הקונספט לא היה קיים".

     

    כשדנה מדברת על הבעל לשעבר, היא עושה את זה מתוך מקום מאוד מפוכח. "אני חושבת שאחת המתנות שנתן לי הטיפול זה הניסיון להבין גם את הפוגע. לעשות את ההפרדה בין הגבר שהוא, לאבא שהוא, ולזוגיות שהייתה לנו. זה תרם לי באופן משמעותי מאוד. גם אם כלפיי הוא היה נורא ואיום, כלפיהם הוא אבא אוהב בדרכו. זו מורכבות שקשה להכיל אבל זה קריטי בשביל השלווה הנפשית של הילדים".

     

     

    דנה. צילום: אבי רוקח
    דנה. צילום: אבי רוקח

     

    לירז: "חשבתי שאני סובלת למען שלום בית"

     

    המקלט שבר את לירז. כאם חד־הורית עם חמישה ילדים, היא התקשתה להתחיל מחדש. אף אחד לא רוצה להשכיר דירה לאישה לבדה. התיוג מיידי, והכתם דבק. כשחזרה לבן זוגה האלים, היא הבינה שעשתה טעות מהר משחשבה. שום דבר לא השתנה. למזלה היא הצליחה להיחלץ בפעם השנייה.

     

    "זה לא קל להיות לבד. גם היום יש רגעים שאני תוהה אם אולי הייתי צריכה להישאר איתו, מתוך ייאוש. אבל אני שמחה שזה מאחוריי. הוא היה פרימיטיבי, קמצן, שתלטן, ביקורתי וכעסן אבל לקח לי זמן לעכל שהמעשים שלו לא נורמליים. שאני לא אמורה לסבול התנהגות כזו. בגלל שאני בעלת תשובה הכניסו לי לראש שהבעל הוא קובע ואני צריכה לעשות ממנו מלך. המסר מהשיעורים שישבתי בהם חילחל: אישה טובה עושה רצון בעלה. בהתחלה חשבתי שזה טוב שאני מבליגה וסובלת בשקט, כי אני עושה זאת למען שלום בית. שיכנעתי את עצמי שההבלגה וההסתרה הן כוח. בסוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל. תמיד עבדתי במשרה מלאה והוא היה בכולל, לומד. חזרתי לעבודה עם תינוק פיצי ואספתי חמישה ילדים ברגל, כי לא היה לנו כסף לאוטובוסים. הדרך הייתה כמו גיהינום.

     

    יום אחד הוא בא הביתה וראה שאני מניקה וישנה תוך כדי. הוא זעם כי הוא לא יכול היה לראות אותי נחה. הוא אמר לי לצאת מהבית. לא התייחסתי, אבל הוא התעקש ומשך אותי בכוח. לא האמנתי שהוא רציני. אבל הוא פשוט גירש אותי. אני זוכרת שהתחננתי לעבור לבגדים נורמליים ויצאתי מהבית. כמו עונש. חיכיתי בחוץ עד שהוא קרא לי. הבנתי שזה מטורף ופניתי לעזרה, אבל נאמר לי לא לפנות לרווחה ולא למשטרה ולא לערב אף אחד. חברה עודדה אותי כן לפנות לרווחה, אבל זה רק סיבך את העניינים. מבחינתו ומבחינת הממסד שמקיף אותו אני אישה רעה כי עירבתי גורמים מבחוץ, והכל הסתבך. הוא היה נועל אותי בחדר גם ליד הילדים, והעובדת הסוציאלית הבהירה לי שרק מקלט הוא הפתרון".

    "בסוף השכנים הם אלו שהזמינו משטרה, והוא הורחק מהבית. הייתי חסרת אונים. הבריחו אותי למקלט כמו במבצע צבאי, והתקופה שם הייתה נוראית: אני אחראית לבד על חמישה ילדים בני אפס, במקום סגור, עם עוד נשים וילדים. זו הייתה תקופה ממש נמוכה.

     

    "היום אני בקבוצה כבר שנה וחצי והיא נותנת לי כוח. בחברה החרדית לא יודעים איך להתמודד עם אנשים כמוני. עד היום אומרים לי שעשיתי טעות שעירבתי גורמים חיצוניים, ושיכולנו להישאר יחד אם היינו מקשיבים לעצות נכונות. הקבוצה היא רשת ביטחון. היא עוזרת לי להרגיש שלמה עם הצעד שעשיתי ולהאמין בעצמי. העתיד מאוד מפחיד. להיות גרושה עם ארבעה ילדים בחברה החרדית זה קושי לא רגיל. צריך לתת לפחד הזה מקום. אני גאה בי שהתגברתי ופעלתי באומץ, בניגוד לכל הסיכויים ולעצות הרעות שקיבלתי".

     

     

    לירז. צילום: אבי רוקח
    לירז. צילום: אבי רוקח

     

    נעמה: "אני מבינה שאני גיבורה"

     

    בשונה מחברותיה, נעמה שהתה במקלט תקופה ארוכה. כאמא לילד נכה הבחירה הזו הייתה קשה פי כמה וכמה, וגם ההסתגלות אל החיים עצמם ביום שאחרי. "יש לי שלוש בנות ובן, והיה ברור שהם צריכים טיפול רגשי מעבר לרגיל כי לא רק אני נפגעתי על ידי בן הזוג. מאוד שיתפתי פעולה, והגורמים המקצועיים ראו שזה מיטיב עם כולנו. אחר כך הנחיתה הייתה מאוד קשה. כי כמה שקשה במקלט, את לא לבד. פתאום להיות אחראית על החיים שלנו מא' ועד ת' זו הייתה משימה עצומה. אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלי הליווי של הקבוצה".

     

    גם בן הזוג של נעמה מתאים לדפוס ההתנהגות הקלאסי של בן זוג אלים. שתלטן, קיצוני בתגובותיו, משפיל ומקטין. "האמת היא שמתחילת הקשר לא הסתדרנו, אחרי חודש כבר היה לי לא טוב. שיכנעתי את עצמי שאולי הוא לא מושלם אבל אני לא צריכה להיות בררנית, וכל פעם נתתי עוד צ'אנס. הוא שיכנע אותי שכולם רבים וככה זה. אחרי שנכנסתי להיריון הוא התחיל לקלל אותי. לא היה לי אומץ לומר לו להרגיע ואיכשהו הוא היה מפתה אותי להתפייס איתו למרות הכל. אין לי מושג למה נשארתי איתו. הוא הצליח להוציא ממני התנהגויות שלא הכרתי. האלימות הנפשית הייתה מאוד קשה.

     

    "כשהבנתי שפוגעים בילדים — זה היה קו אדום מבחינתי, ורק שם האסימון נפל. אם לא בשבילי, אני חייבת לברוח בשבילם. מצאתי את עצמי מוברחת למקלט כמו גנבת, ופחדתי מאוד. שם למזלי קיבלתי ליווי משפטי והצלחתי להתגרש, וגם אני וגם הילדים היינו מטופלים נפשית. בחוץ כל המערכת נעלמת. בסוף זה אני, הילדים ואלוהים. שום חברה לא יכולה להבין אותי. כי מי רוצה להצטייר כמסכנה? אני לא רוצה לפתוח הכל כי יש לזה מחיר. המפגשים עבורי זה זמן לנפש. הזמן היחיד בשבוע שלא מיועד למישהו אחר אלא רק לעצמי. כמה שאנחנו מתעסקות הרבה בכאב שלנו, אני חייבת לומר שזה גם כיף – כי זה יוצר חברויות וקרבה. אנחנו מפרגנות אחת לשנייה, נותנות כוח, צוחקות בהומור שחור. בזכות הקבוצה, גם כשאני חלשה אני מבינה שבעצם אני גיבורה שיצאתי מהמקום הזה.

     

    "גידלתי ילדים לבד עם כל הקושי הפיזי והרגשי, ואני עצמאית. אני בהחלט גאה בעצמי על זה. אני יודעת שיש לי חסרונות, אני לא טלית שכולה תכלת. אבל אני לוקחת אחריות. וזה אולי הדבר הכי חשוב. להתחיל את השינוי בתוכנו ובעצמנו. סוף־סוף אני יכולה להסתכל על החבורה שלי ולנשום לרווחה. יש לי עוד עבודה, אבל בסופו של יום, אנחנו במקום טוב".

     

     

    נעמה. צילום: אבי רוקח
    נעמה. צילום: אבי רוקח

     


    פרסום ראשון: 10.07.19 , 23:37
    מנוי סופש