ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סילבי ז'אן | צילום: אילן ספירא
    7 ימים • 10.07.2019
    "אמרתי לעצמי: כמו שאת יודעת לבעוט בכדור, ככה תבעטי בכאב "
    במונדיאל הנשים המדובר צפתה סילבי ז'אן כשהיא זעה בכורסת הטלוויזיה באי–נוחות רבה. מי שנחשבת לכדורגלנית הישראלית הטובה בכל הזמנים ‑ סובלת בשנה האחרונה מאנקילוזינג ספונדיליטיס ‑ מחלת פרקים כרונית קשה. הספורטאית המחוננת מספרת על ההתמודדות עם הכאבים היומיומיים שמרתקים אותה למיטה, על החלום להתחתן עם בת זוגה, שלא יתגשם בארץ, ולמה היא מאוכזבת מנבחרת ארה"ב (אבל מפרגנת לכוכבת שלה, מייגן ראפינו, ולמאבקה בנשיא טראמפ)
    סמדר שיר | צילום: אילן ספירא

    שידורי מונדיאל הנשים לא עברו על סילבי ז'אן ‑ קפטן נבחרת ישראל לשעבר, ומי שהפכה לשם נרדף לכדורגל הנשים הישראלי ‑ בנעימים. במקום להתרווח בכורסת הטלוויזיה היא נעה בה בחוסר נוחות בגלל כאבים עזים ברגל, בגב ובאגן, בעקבות האנקילוזינג ספונדיליטיס ‑ דלקת חוליות מקשחת, שבה לקתה בשנה שעברה. בהפסקות המשחקים, ניסתה לרדת עם מייפל, כלב השיצו שלה, לסיבוב בשכונה, אבל צנחה מיד לכורסה.

     

    "אי־אפשר לתאר כמה שכואב לי", היא מבליעה אנחה. "פשוט אין מילים. זה כאב שרודף אותי בכל שעות היממה. מרוב כאב אני לא מצליחה להירדם, וכשסוף־סוף אני נרדמת, הכאב מעיר אותי הרבה לפני הזריחה. אם זה לא היה כל כך עצוב, אולי זה היה מצחיק".

     

     

    מה?

     

    "האבסורד. בכל הקריירה המפוארת שלי, 17 וחצי שנה על המגרש, אף פעם לא נפצעתי. ברור שהיו דברים קטנים, כאן סיבוב קרסול ושם מתיחה, אחרי הכל זה משחק כדורגל, לא משחק בבובות, אבל אף פעם לא ספגתי משהו שהשבית אותי לתקופה ארוכה, עד שפתאום חטפתי סטירה לפנים. לא, עדיף לקרוא לזה סטירה לחיים".

     

    תוצאות המונדיאל אגב, לא הפתיעו אותה. "היה ברור שארצות־הברית תנצח. היא מעצמה של כדורגל נשים, מהמשחק הראשון ראיתי שהאמריקאיות בכמה דרגות מעל כולן, אבל אני חייבת להודות שלא התלהבתי מאף שחקנית. כקבוצה הן היו כוח לוחם ואגרסיבי שיודע את המשחק על עיוור, אבל זה לא היה וואו".

     

    מה זה וואו?

     

    "מי שמבין ואוהב כדורגל רואה משחקים בעין אחרת. חיפשתי מהלכים יצירתיים וגאוניים. למרטה הברזילאית (מרטה ויירה דה סילבה) היה את זה במונדיאל הקודם, עכשיו היא הפגינה רק כוח וטכניקה וזה מוזר. היא רק בת 33 ומשהו נעצר בה. עם כל הצניעות, בגילה, אני הייתי בשיא שלי. בישראל, כמובן".

     

    מה דעתך על הקפטנית וכוכבת הנבחרת, מייגן ראפינו, שיצאה נגד טראמפ, וגם הכריזה: "אני לא הולכת לפאקינג בית לבן"?

     

    "כל הכבוד לה. טראמפ גזעני כלפי כולם, במיוחד כלפי הקהילה, ויש לה מספיק אומץ למחות. גם אני הייתי נוהגת כמוה למען הקהילה".

     

    מייגן ראפינו עם גביע העולם. “כל הכבוד לה, יש לה אומץ למחות  מול טראמפ. גם אני הייתי נוהגת כמוה למען הקהילה"
    מייגן ראפינו עם גביע העולם. “כל הכבוד לה, יש לה אומץ למחות מול טראמפ. גם אני הייתי נוהגת כמוה למען הקהילה"

     

    יש סיבה?

     

    "כרגע לא. ביבי אוהב כדורגל ולא שמעתי אותו אומר משהו נגד לסביות או נגד כדורגל נשים".

     

    לנבחרת ישראל יש סיכוי להגיע למונדיאל?

     

    "אנחנו עדיין בתחילת הדרך. צריך לבנות תוכנית עבודה מסודרת ולאמן את המוכשרות מגיל שש, כמו בכדורגל בנים".

     

    קארמה מיוחדת

     

    הכל התחיל באוגוסט, כמעט לפני שנה, בתקופה המאושרת ביותר בחייה של ז'אן (45) ‑ ששיחקה בקבוצת קולבוטן הנורווגית, בהפועל תל־אביב ובמכבי חולון, והובילה את שתי האחרונות לזכיות באליפות ובגביע המדינה, ומי שנושאת בתואר הכדורגלנית הטובה ביותר בהיסטוריה הישראלית. היא עמדה לטוס לגרמניה עם בת זוגה, יפעת אורלב (54), נומרולוגית ומתקשרת, ועם בנה התיכוניסט, ירין. "יפעת חשבה שזה סתם טיול, לעשות גוד־טיים לירין בחופש הגדול", מספרת ז'אן. "ביקשתי מחברים למצוא לי את המסעדה הכי רומנטית בברלין, קניתי טבעת יהלום יקרה ותיכננתי להציע לה נישואים. בדמיון שלי כבר ראיתי איך שלושתנו יושבים לאור נרות ואני כורעת ברך ואומרת ליפעת שאני רוצה לחיות איתה עד יומי האחרון".

     

    תיכננת שבנה, ירין, יהיה נוכח בסצנה האינטימית הזאת?

     

    "בטח. יש בינינו קארמה מיוחדת. אני אוהבת אותו כאילו שהוא שלי וזה הדדי. בעיניי, זה לא מקרי שהאותיות של שמו, ירין, הן כמעט כמו של רינה, שמה של אמי. אין יום שאני לא חושבת עליה בגעגוע ובאהבה".

     

    אבל בלילה שקדם לטיסה התעוררה ז'אן עם כאבים עזים ברגל שמאל. "אני אחת שיודעת לסבול, אני חזקה, אז נשארתי במיטה וחיכיתי שהכאב יעבור. בגיל 41 חטפתי דלקת פרקים שגרונית ומאז אני מטופלת בתרופות. עברה רבע שעה, חצי שעה, והכאב רק התעצם והפך לכאב תופת. המון מחשבות רעות טסו לי בראש, וכדי לנפנף אותן שיכנעתי את עצמי שאולי זה מכדורגל".

     

    מכדורגל? הרי פרשת בגיל 38.

     

    "וחצי, אבל מאז שפרשתי שיחקתי בנבחרת האמנים עם אקי אבני ודני רופ. אמרתי לעצמי, 'אולי מתחתי שריר, אולי עשיתי תנועה לא טובה'. ככה שכבתי בחושך, עד שנשברתי והערתי את יפעת. היא הסתכלה עליי וישר אמרה, 'אנחנו לא טסים'. הנשימה שלי נעצרה. מה לא טסים? והטיסה בשתיים בצהריים. אמרתי ליפעת, 'לא, מאמי, אין ביטולים, יהיה בסדר'. למזלי הגדול, יפעת רואה דברים מעל ומעבר. היא הצילה את חיי".

     

    איך?

     

    "היא לקחה אותי למיון איכילוב ושם עשו לי את כל הבדיקות. האבחנה הגיעה די מהר - דלקת חוליות מקשחת. אנקילוזינג ספונדיליטיס, שמכונה איי־אס. נשמע לי כמו קללה. בחיים לא שמעתי על המחלה הזאת. הרופאים אמרו שמזל גדול שלא טסתי, מפני שהייתי עלולה לחטוף זיהום בכל הגוף ולמות".

     

    כשחזרה הביתה, החלה ההתמודדות האמיתית. "בתקופה הראשונה לא הייתי מסוגלת לרדת מהמיטה, אפילו לא לשירותים. במשך שבועות שכבתי ובכיתי, עד שאמרתי לעצמי: 'סילבי, אל תשכחי מי את. תזכרי שהגעת לאן שהגעת בדם, יזע ודמעות. כבשת 17 שערים בליגת האלופות, עשית 1,010 שערים, מספר שיא שאף שחקן ישראלי לא עשה, כולל גברים. אז כמו שאת יודעת לבעוט בכדור - ככה תבעטי בכאב'. שאלתי את עצמי, 'סילבי, מה את רוצה לעשות? להילחם בכאב ולנצח אותו, או לדפוק לעצמך כדור בראש?' ועם המשפטים המעודדים האלה לקחתי נשימה עמוקה וקראתי ליפעת שתעזור לי לקום ולעמוד".

     

    לאמן את המוח

     

    עכשיו היא מתרגמת את הקריירה הספורטיבית והפרסום לסוג של שליחות. בשבוע שעבר עלה הקמפיין שצילמה לחברת נוברטיס, יצרנית התרופה הביולוגית שהיא מקבלת בזריקות. "גם אם ארצה להיות אלמונית זה לא יקרה. להקת הרוק 'סילבי ז'אן' כבר הוציאה אלבום שלישי, להקת 'שמה למה דינג דונג' כתבה עליי שיר 'היא אוהבת כדורגל', ויש גם מחזאי שכתב עליי הצגת ילדים בשם 'החלוצה', כך שנשארתי מודל לחיקוי, אולי אפילו להערצה. עכשיו אני רוצה להראות שאני אישה חזקה שמתגברת גם על המחלה".

     

    בזכות הקמפיין את מקבלת את הזריקות בחינם?

     

    "לא, על הקמפיין קיבלתי סכום גדול ומכובד, מאה אלף שקל, והלוואי שיפנו אליי בעוד הצעות. גם במצבי אני יכולה לפרסם ביגוד ספורט, אוכל בריא, דברים כאלה. מהרגע שהפרסומת עלתה אני לא מפסיקה לקבל הודעות מאנשים שהחיים שלהם התהפכו ביום אחד, כמו אצלי, והם נופלים למיטה וחושבים שזו פריצת דיסק. שואלים איך אני מתמודדת ומה אפשר לעשות ואם יש סיכוי שזה יעבור".

     

    ומה את עונה?

     

    "את האמת. שזו מחלה כרונית, שאי־אפשר להירפא ממנה ושיש עליות וירידות. בהתחלה לא ישנתי בכלל, לא בימים ולא בלילות. גם כיום אני חייבת לקחת כדור נגד כאבים כדי שהעיניים שלי ייסגרו, אבל יש גם רגעים טובים, יחסית. לכן אני ממליצה לכל מי שפונה אליי לקבוע תור אצל ריאומטולוג ולדרוש בדיקות מקיפות פלוס תחקיר גנטי, כמו שעשו לי באיכילוב".

     

    מה הקשר לגנטיקה?

     

    "אמא שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתה חולה. היה לה קוליטיס, ואז זה הסתבך והתחילו גם בעיות בכיס המרה, צהבת בכבד ובסוף היא קיבלה סרטן בלבלב. כשהייתי בת 19 היא נפטרה".

     

    מה הקשר בין קוליטיס לאיי־אס?

     

    "שתיהן מחלות אוטואימוניות שבהן הגוף תוקף את עצמו. שתיהן נובעות מלחץ נפשי ומחרדה. אצלה המחלה התפרצה במעיים ואצלי בגב, ברגל ובאגן. בשנים האחרונות אימנתי את נבחרת הילדות הישראלית, ולפני חצי שנה נאלצתי לפרוש. אני כבר לא מסוגלת. רק מי שמכיר את המחלה הזאת, שאפילו לשונאים שלי אני לא מאחלת אותה ‑ יודע כמה זה כואב לצאת מהמיטה בבוקר, כשהגוף נוקשה, וכמה קשה לעלות במדרגות. הגוף שלי בגד בי, אין לי הגדרה אחרת, אבל חשוב לי להוכיח לעצמי ולכולם שזה לא הסוף. גם עם כאבי תופת אפשר להמשיך את החיים ואפשר להמשיך לחלום".

     

    ז'אן, שועלת קרבות, לא מסתפקת בחלומות. "אני הולכת לפתוח עם פליקס חלפון בית ספר לכדורגל בנות. הוא יפעל במסגרת הפועל בת־ים ויהיה מיועד גם לצעירות מחולון וראשון־לציון. פעילות גופנית חשובה מאוד למי שסובלים ממחלה כמו שלי, ולכן, התנאי הראשון שנתתי לפליקס היה להעביר שיעורים פרו־בונו - בחינם, לילדות שסובלות מכאבי מפרקים וצרות אחרות. לצערי, אני לא אעבוד כמאמנת כדורגל, הלוואי שיכולתי, אני אעבוד בניהול, ואם אמצא ילדה מוכשרת אולי אהיה המאמנת המנטלית שלה. למדתי את המקצוע הזה בקורס והוא חשוב מאוד".

     

    למי?

     

    "יש שחקנים שבאימונים הם הכי טובים בעולם, ואיך שהם מגיעים למאני־טיים, למגרש, מתחילים לסבול מפיק ברכיים ומכאבי בטן והכל נעלם. לכן חשוב לאמן את המוח שלהם, כדי שיוכלו להתמודד עם כישלונות. אני מבינה בזה למרות שאף פעם לא נלחצתי על המגרש, להפך, הרגשתי לחץ חיובי שעשה לי טוב וגרם לי להשתפר בכמה דרגות".

     

    בגלל המחלה את לא עובדת והפסקת לנהוג, כבר נקבעו לך אחוזי נכות?

     

    "עדיין לא. אפילו לא התקרבתי לביטוח לאומי. זו פרוצדורה מעייפת וגם בלעדיה אני רוב היום מותשת".

     

    את לא זקוקה לקצבה חודשית?

     

    "הצחקת אותי. אני אמידה. יש לי הכנסה חודשית מהשכרת דירות - נכסים שירשתי מאבא שלי, שהיה קבלן רציני בנתניה וגם דירות שקניתי מהכדורגל, כי ברמה שאליה הגעתי עשיתי כסף. חוץ מזה אני מרוויחה יפה בהרצאות. בבקשה אל תוציאי אותי מסכנה בגלל שאני הכי לא. לא חסר לי כלום בחיים, חוץ מבריאות. מגיל צעיר מאוד, כשאמא שלי חלתה, שמעתי סביבי את הפתגם 'העיקר הבריאות' ולא הבנתי עד כמה הוא אמיתי. הבריאות זה הכל. כשאת בריאה יש לך בשביל מה לקום ובשביל מה לחיות".

     

    ברגעי הכאב, את מרגישה שכבר אין לך סיבה לחיות?

     

    "יש לי. יש לי המון סיבות. הראשונה היא יפעת, בת זוגי כבר ארבע שנים. אני לא זזה בלעדיה והיא אהבת חיי. לפני ארבעה חודשים הרגשתי שאני לא מסוגלת להתאפק. הכנתי לה ארוחת בוקר, נסענו לבית קפה, הזמנתי לה זר פרחים ענקי, כרעתי ברך ואמרתי, 'תחפשי מה מתחבא בין העלים'. היא חיפשה ומצאה את הקופסה עם הטבעת והיהלום. יפעת חטפה הלם והתחילה לבכות. הייתי בטוחה שגם אני אבכה. למרות שאני חזקה ומפגינה כוח, בתוך תוכי אני רגישה מאוד, בצ'יק־צ'ק אפשר לגרום לי לבכות, ב'גולסטאריות' כולם ראו שבכיתי המון".

     

    אז מה מנע ממך מלבכות?

     

    "לא יודעת. התרגשתי נורא, אבל דווקא שם לא הצלחתי לבכות. קטע. אולי זה בגלל שאני הצעתי לה".

     

    למה את הצעת לה – ולא היא לך?

     

    "כי אני הדומיננטית. כשכרעתי ברך הרגשתי שאני הגבר".

     

    וגברים לא בוכים?

     

    "בטח שבוכים, אבל הם לא מראים את הדמעות. הם גם לא חופרים בעצמם עם אלף שאלות".

     

    ואת חופרת?

     

    "מאוד. הלוואי שידעתי למה נפלה עליי הצרה הזאת. יפעת הראתה לי את הדמיון שבין 'מחלה' ל'מחילה'. אולי חליתי בגלל שלא מחלתי בזמן".

     

    למי היית אמורה למחול?

     

    "בחייך", היא פורצת בצחוק, "את רוצה לעשות לי רוורס כזה רחוק?"

     

    במהלך הקריירה. “הייתי ווינרית"
    במהלך הקריירה. “הייתי ווינרית"

     

    פאקינג פרימיטיבית

     

    כנראה אין מנוס. ז'אן הגיעה לעולם אחרי שלושה בנים. "אמא שלי הייתה מאושרת, סוף־סוף נולדה לה בת שתוכל להלביש לה שמלות ולעשות לה קוקיות, אבל אבא שלי שמע שיצאה בת וברח מהבית לארבעה ימים", היא מספרת. "אבא היה טריפוליטאי ולא באתי לו טוב. אמא, לעומתו, קיבלה אותי כמו שאני ואיך שאני ולא כעסה כשסירבתי ללבוש שמלות. היא אהבה אותי בלי תנאים, למרות שהייתי ילדה שובבה שבמקום בברביות שיחקה כדורגל עם הבנים בשכונה. דוד שלי, אח של אמא, הוא אלי ברגיג, ששיחק במכבי נתניה, אז בשבתות חיכיתי ל'שירים ושערים' והתפללתי שיבקיע גול".

     

    אביה, לדבריה, כעס כשראה אותה עם כדור. "יש לי אח זמר, אלון ז'אן, שהופיע באירוויזיון עם יזהר כהן ודנה אינטרנשיונל, ואבא תמיד אמר לו: 'אתה היית צריך לצאת כדורגלן', ולי הוא אמר, 'היית צריכה להיות זמרת'. שיחקתי בבית עם שלושת האחים שלי - עמוס, חיים ואלון - עשינו טורניר סטנגה, ולא פעם הכדור עף לכוסות הזכוכית שאבא החזיק בארון והוא החטיף לנו מכות שחבל על הזמן. כל הזמן שמעתי ממנו, 'לא ייצא ממך כלום, כדורגל זה רק לבנים', ובגלל שהוא הוריד לי את הביטחון הפכתי לאישה חזקה, לווינרית שרוצה להצליח בכל מחיר. אמרתי לעצמי: 'אני אהיה הראשונה שתפתח את השערים לכדורגל נשים בישראל'".

     

    בגיל 22, אחרי שצילמה סרטון שבו היא בועטת בשתי הרגליים בעוצמה זהה, הוזמנה לנורווגיה. "ירדתי מהמטוס ומצאתי את עצמי מול שני ויקינגים ענקיים. התבלבלתי לגמרי. באתי לנבחרת כדורגל או כדורסל? הם שאלו אותי מה הפוזישן שלי וכיוון שלא ידעתי אף מילה באנגלית, חוץ מ'יס' ו'נו', עשיתי תנועות עם הגוף והם התחילו לצחוק. התעצבנתי. אתם צוחקים עליי? חכו־חכו, כשנגיע למגרש נראה מי יצחק אחרון".

     

    מי צחק אחרון?

     

    "כשהתחיל המשחק עשיתי מה שבא לי. השחלתי להן כדורים בין הרגליים ועשיתי להן סיבובים ובסוף המשחק נתתי להן כדור נגד כאב ראש. ארבע וחצי שנים הייתי שם ולא יצאתי לבלות - לא עם נשים, למרות שתמיד הרגשתי שאני נמשכת לנשים, ובטח שלא עם גברים - בגלל שהראש שלי היה מאה אחוז עבודה ואימונים. שמרתי את עצמי. זכרתי שאבא שלי צעק עליי, 'תיזהרי מבחורים, הם ישכיבו אותך וילכו'. מי יודע, אולי הוא עשה אותי לסבית. צברתי המון כעסים בבטן על אבא ולא ידעתי למחול בזמן".

     

    תסבירי.

     

    "לפני 17 שנה, כשאבא שלי חלה בסרטן, חזרתי ארצה. רציתי לסגור איתו חשבונות, אבל המחלה הייתה אגרסיבית, הוא כבר בקושי דיבר וגם לא היה לנו זמן. אבל הוא הספיק להגיד לי, 'סילבי, אני אוהב אותך', המשפט שלא שמעתי ממנו כל חיי, וברור שסלחתי לו. מאז שיפעת לימדה אותי ש'מחילה' ו'מחלה' זה אותו הדבר, אני חושבת שהייתי צריכה למחול לו הרבה קודם. הוא בסך הכל רצה שיהיה לי טוב, מקצוע נורמלי וחתן".

     

    שנים ארוכות גם לא הצהרת בגלוי שאת אוהבת נשים.

     

    "כולם ידעו שאני אוהבת נשים, ראו אותי נכנסת למועדוני נשים כל הזמן, הרומן הראשון שלי עם אישה היה בגיל 28, בארץ, ולא עם כדורגלנית ‑ אבל לא יצאתי עם זה בגלוי בגלל שאכלתי בגידות והלב שלי התרסק המון פעמים. הכל השתנה כשהכרתי את יפעת. שמעתי אותה ברדיו 103 ובאתי אליה לייעוץ. כשאמרתי, 'אני סילבי ז'אן', היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח. לא היה לה שום מושג בספורט".

     

    "היו ניצוצות באוויר", משחזרת אורלב, שהייתה אז גרושה פלוס שלושה וסטרייטית לחלוטין. "ברור שכולם היו בטוחים שיצאתי מדעתי. אני ואישה?"

     

    "היא הנפש התאומה שלי", ז'אן מתמוגגת. "רק כשמצאתי את האישה שלי התחשק לי להיות הכי חופשייה בעולם ולהכריז שאני לסבית. בפגישה השנייה שלנו הכרתי ליפעת את מייפל, הכלב שלי, והיא הכירה לי את גריי, החתול שלה. שניהם זכרים ופחדנו שהם יתחילו לריב, אבל כשזה זיווג משמיים הכל מסתדר. עכשיו אנחנו מתכננות לעבור לדירה יותר גדולה, גם בגלל שקשה לי לגור בקומה שנייה בלי מעלית וגם בגלל שחדר העבודה של יפעת הוא בסלון. כשהיא מקבלת לקוחות אני חייבת להסתגר בחדר השינה, כדי לכבד את פרטיותם. לפעמים הפיפי יוצא לי מהאוזניים ואסור לי ללכת לשירותים".

     

    עם בת הזוג,  יפעת אורלב,  וטבעת האירוסים. “היא הנפש התאומה שלי"
    עם בת הזוג, יפעת אורלב, וטבעת האירוסים. “היא הנפש התאומה שלי"

     

    הרגשת גאווה כשאמיר אוחנה מונה לשר הגאה הראשון?

     

    "לא. הוא, שעשה ילדים בעזרת פונדקאית, היה שותף בממשלה שלא כללה זוגות חד־מיניים בחוק הפונדקאות. זה לא הגיוני. אנחנו חיים במדינה פאקינג פרימיטיבית. אני רוצה להתחתן עם יפעת כשארגיש קצת יותר חזקה, אבל זה בלתי אפשרי בישראל. אין לי בעיה להתחתן בצרפת, יפעת גם נולדה במרסיי, אבל למה גורמים לי להרגיש מנודה?"

     

    את מצטערת שאין לך ילדים?

     

    "כשפרשתי בגיל 38 וחצי, חשבתי על בנק הזרע, אבל לא הייתה לי זוגיות וחששתי שלא אצליח להתמודד עם האימהות לגמרי לבד, בלי הורים. התבשלתי עם הרעיון לאט, וכשהתחלתי לקבל תרופות לדלקת פרקים הוא ירד מהפרק. מה שבטוח זה שלא הייתי דוחפת את הילד שלי לכדורגל. אם הבן שלי היה רוצה להיות רקדן בלט - בבקשה. העיקר שיהיה מאושר".

     

    כמה את מתגעגעת לכדורגל מ־1 עד 10?

     

    "עד לפני שנה התגעגעתי יותר מ־10. כדורגל זה אני. מי יודע לאן הייתי מתגלגלת אילולא הפכתי לכדורגלנית. אולי הייתי נופלת לסמים. אבל מאז שחליתי אפילו אין לי כוח להתגעגע. אני מכריחה את עצמי לצאת להליכות, גם שחייה עושה לי טוב, למרות שבעקבותיה אני רואה כוכבים מרוב כאבים".

     

    מה אומרת יפעת? היא קראה בקלפים שלך שמצבך ישתפר?

     

    "יפעת לא יכולה לפתוח לי בגלל הקשר הנפשי העמוק שבינינו. היא יכולה לתקשר עם אמא שלי, להציג לה שאלות ולקבל ממנה תשובות, אבל אני לא רוצה לדעת מה יהיה מחר. עדיף לי לחיות את היום ולהאמין שגם הקרב מול המחלה יסתיים בניצחון".

     

    5 עובדות על אנקילוזינג ספונדיליטיס

     

    1. הגדרה: דלקת חוליות מקשחת (Ankylosing spondylitis) היא מחלה כרונית הפוגעת במפרקי עמוד השדרה, ולרוב גם במערכות נוספות, כמו כלי הדם, הריאות, הראייה והעיכול.

    2. שכיחות: עומדת על כ־ 0.5% מהאוכלוסייה. מופיעה בדרך כלל בגילאי 20 ־ 30 , בעיקר אצל גברים, ביחס של 3:1 , ושכיחה יותר ביוצאי צפון אירופה.

    3. הסימפטומים: כאבי גב תחתון ותחושת נוקשות בגוף, המשתפרים כשהחולה מתנועע (בשונה מרוב כאבי הגב, שמופיעים בעקבות מאמץ או תנועה), וכן: כאבי מפרקים, דלקות גידים, דלקות עיניים ועוד.

    4. האבחון: בשל השכיחות הגבוהה של כאבי גב, קשה לאבחן את המחלה. רק חמישה אחוזים מתוך סך כאבי הגב הכרוניים (הנמשכים מעל שלושה חודשים), נובעים מאנקילוזינג ספונדיליטיס.

    5. טיפול: פיזיותרפיה, תרופות ביולוגיות, נוגדי דלקת ועוד. גם קנאביס רפואי יכול להקל מאוד על הכאבים.

     


    פרסום ראשון: 10.07.19 , 23:28