"המגבלות המקיפות ביותר היו על הנשים, החלק החלש ביותר באוכלוסייה", אומרת לי סמירה. שוחחנו במוסול, עיר מולדתה. היא צעירה חייכנית, החג'אב שעל ראשה נשמט לעיתים והיא לא מקפידה להרימו מיד. היא מתנהלת מול גברים בביטחון עצמי ומביטה בעיניהם, התנהלות לא טיפוסית לאישה עיראקית. בגיל 23 סמירה היא אם לשתי בנות שנולדו לה מבעלה, לוחם דאעש שמת מאז. "הוא הכריח אותי לשאת אותן בבטני", היא מספרת, זיקים של זעם מבליחים בעיניה הגדולות כשהיא מעידה כמה שמחה לגלות שבעלה נהרג במהלך הקרבות.

אחיה נכלא על ידי דאעש, ועל מנת לשחררו האחים האחרים הכריחו אותה להינשא ללוחם הארגון שחיזר אחריה. "הם לקחו אותנו כשפחות מין, כמו שעשו לאחיותינו היזידיות והנוצריות", היא אומרת. "אותן חטפו תחת ה'סבאיא' (כינוי לנשים לא מוסלמיות שנשבו ומשמשות כשפחות, א"צ), ואילו אותנו הפכו לסבאיא תחת הנישואים. הכל נעשה בכפייה, לא יכולנו לברוח, אנסו אותנו כפי שאנסו את החטופות".

כמעט שנתיים חלפו מאז שוחררה מוסול משליטת דאעש, אך ביקור בעיר מעיד כי לאחר חגיגות הניצחון, השלטון העיראקי כמעט נעלם מרחובותיה. שחרורה של מוסול לווה בהפצצות כבדות שהרגו אלפים והחריבו שכונות שלמות, בייחוד בחלק העתיק. אבל למרות הזמן שחלף עיי החורבות נותרו במקומם, ולא נראה כי השלטון המרכזי או המקומי חושבים שזהו תפקידם לשקם את העיר.

אני חוקרת את הקהילות הכורדיות בעיראק ובסוריה כבר שנים במסגרת הפורום לחשיבה אזורית, מכון מחקר ישראלי. רק לאחרונה, בזכות הדרכון הרוסי שלי וקשרים בממשלים הכורדיים המקומיים, הצלחתי לבקר באזורים תחת שליטתם בצפון עיראק ובסוריה. הייתי אמביוולנטית לגבי הביקור במוסול, בין היתר בשל הנוכחות של מיליציות שיעיות בעיר ופיגועים שתאים של דאעש ממשיכים לבצע. אבל תחינותיה של חברתי הטובה אשר חיה במוסול שאבוא לבקרה ואוכל ממטעמיה, הכריעו את הכף. בדרך מארביל, כשעברתי עוד ועוד מחסומים של המיליציות, חשבתי לעצמי כמה מטופש זה יהיה להסתבך במוסול רק כי לא היה לי נעים לסרב להזמנה. הידיעה שאסתובב בעיר עם חברים שמכירים את האזור היטב ויודעים איפה עדיין נמצאים מטעני חבלה, נתנה לי ביטחון.

אליזבט צורקוב על רקע מוסול

מוסול הייתה העיר הגדולה ביותר בשליטת דאעש ובירתה העיראקית הלא־רשמית של "המדינה האיסלאמית" שעל הקמתה הכריז אבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג הארגון, ממסגד נורי הגדול בעיר העתיקה ביולי 2014. חודש לפני כן, מאות לוחמים של דאעש פלשו למוסול, עיר של כשני מיליון איש (השלישית בגודלה בעיראק), והשתלטו עליה תוך שלושה ימים. בתחילה, זהותם של הלוחמים לא הייתה ברורה למקומיים. גם לאחר שהבינו שמדובר בלוחמים של דאעש, חלק מהתושבים קיבלו את פני הג'יהאדיסטים בשמחה לאור התיעוב שרחשו לשלטון המרכזי השיעי המושחת, שהפלה אותם על רקע עדתי. דעת התושבים ביחס לדאעש החלה להשתנות לאחר שהארגון החל להטיל מגבלות על חיי התושבים, בייחוד בכפיית חוקי צניעות דרקוניים ו"התנהגות איסלאמית", כמו השתתפות בתפילה ואיסור על עישון סיגריות.

לוחמי דאעש בעיר נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: האליטה, שהורכבה מקבוצה קטנה של מפקדים עיראקים ולוחמים זרים שכונו "אל־מהאג'רון", המהגרים. הם זכו ליחס מועדף לעומת הלוחמים ממדינות ערב, וקיבלו בתים גדולים והטבות. מתחת למעמד הזה הייתה הקבוצה של הלוחמים העיראקים, שכונו "אל־אנצאר", העוזרים: רובם היו גברים חסרי השכלה מבני השבטים ליד מוסול, אזורים שבהם "המדינה האיסלאמית בעיראק" פעלה במשך שנים. רבים מהלוחמים האלו לא היו דתיים כלל. "אני מכיר כמה שהיו פושעים, משתמשים בסמים ומטרידים מינית את הנשים", מספר עבדאללה, היסטוריון תושב העיר, שחי תחת שליטת דאעש במשך שנים. "הבדואים מחוץ לעיר חיו מעבודת כפיים יומיומית, וכאשר דאעש הגיעו נגמרה העבודה. אז הם הצטרפו לארגון", אומרת סמירה (כל שמות המרואיינים הוחלפו על מנת להגן על זהותם). קבוצה אחרת של עיראקים, קטנה יותר, הייתה מבני העיר, רבים מהם מהצעירים והעניים, שרצו כוח וכסף. "דאעש היו מציבים מסכי ענק ומקרינים סרטונים שלהם. זה הלהיב במיוחד את הצעירים", מסבירה סמירה.

האזרחים נחלקו גם הם לשתי קבוצות. המיעוט, שתמכו בארגון למרות שלא לחמו במסגרתו, כונו "אל־מונאצרון", התומכים. יתר האוכלוסייה כונתה "אל־עואם", או אל־עאמה, "הפשוטים". היחס לאותם "פשוטים" התאפיין בחשדנות עמוקה ובאכזריות, "בשל החשש שהם יפעלו נגד דאעש. רבים מהם נכלאו", מסביר עבדאללה.

"הדרך שבה דאעש שלטו בעיר הייתה אכזרית וברברית באופן קיצוני. אין מילים לתאר את זה, באמת", מספר עובידה, בשנות ה־30 לחייו, מרצה באוניברסיטת מוסול. כאשר אני שואלת אותו על החיים תחת דאעש, הוא מתרעם: "לא הייתי מתאר את מה שחווינו כחיים. 'חיים' דורשים איזו חירות מינימלית לעשות כרצונך לא בסתר. מוסול תחת דאעש הייתה כמו כלא גדול".

ילדים משחקים בהריסות. למרות הסכנה, ההורים סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר בהם עברו שטיפת מוח

החברים הדתיים בארגון, ברובם לא מסביבת מוסול, התייחסו לתושבי העיר כאל כופרים שיש לחנכם להתנהג כראוי. בני המעמדות הנמוכים שהצטרפו לדאעש מהעיר ומסביבתה, לראשונה בחייהם בעמדת כוח משמעותית, נהנו לנצל את כוחם ולהשפיל את התושבים האמידים והמשכילים יותר. אלו שהפרו את הכללים נענשו בפומבי בהצלפות ובהוצאות להורג. על אף הסכנה, תושבי העיר המשיכו להתנגד, למשל בסירוב להגיע לתפילות, לגדל זקן או להתלבש בהתאם לקוד הנוקשה. הם סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר בהם עברו שטיפת מוח, למרות שדאעש איימו בהוצאות להורג של אמהות שלא יצייתו.

"יש לי שבעה אחיינים ואחייניות שלא הרשינו להם ללכת לבית הספר", מספר עובידה. "האחים שלי לא רצו שהם יהיו חלק ממערכת האינדוקטרינציה של דאעש, שיצרו מערכת לימוד חדשה על בסיס ספרי לימוד שלהם. היינו חייבים להיות מאוד זהירים בהתנגדות הזאת, לאור ההוצאות להורג התכופות".

חופשיים ואבודים

מוסול מחולקת לאורך נהר החידקל. החלק המזרחי של העיר, המודרני והחדש יותר, הוקם לאחר עצמאותה של עיראק. בו חי מעמד הביניים של מוסול ושם ממוקמת האוניברסיטה ומוסדות ממשלתיים. החלק המערבי הוא העתיק יותר — ישנו תיעוד לקיומה של מוסול 6,000 שנים לפני הספירה — ובו פעל השוק העתיק של העיר שכלל מאות חנויות, ואליו הגיעו אנשים מכל רחבי האזור כדי לרכוש ולמכור את מרכולתם. בחלק העתיק התגוררו התושבים העניים שלא יכלו לאפשר לעצמם לרכוש בית מרווח יותר.

מסגד חרב. התושבים אינם שיעים, אבל ברחבי העיר מתנפנפים דגלי שיעה

בדצמבר 2016, לאחר ששיחררו שורה של עיירות מסביב לעיר וניתקו את ערוצי האספקה של דאעש, הצבא העיראקי, כוחות הפשמרגה ומיליציות נאמנות לשלטון בעיראק ולאיראן, פתחו במתקפה על מוסול. להערכת משרד ההגנה האמריקאי, בעת פתיחת הקרב לשחרור העיר, נכחו במוסול בין 3,000 ל־5,000 לוחמי דאעש. הכוחות התקדמו במהירות ושיחררו את מזרח העיר תוך פחות מחודש, בזמן שלוחמי דאעש ובני משפחותיהם נסוגו למערבהּ.

הנזק למזרח העיר מוגבל למדי. מספר קטן של בניינים הופצצו ותקרותיהם קרסו, אך רובם שרדו. חורי יריות ניכרים בבניינים רבים, אך החנויות, בתי הקפה והאוניברסיטה שוקקים חיים.

שחרור מערב מוסול מידי דאעש דרש שבעה חודשים נוספים, למרות שהאזור קטן באופן משמעותי ממזרחה. בעוד שבלחימה במזרח הכוחות התנהלו בזהירות יחסית, במערב, בין היתר בשל הקושי לנוע ברחובות הצרים של העיר העתיקה, האמריקאים והעיראקים השתמשו בהפצצות כבדות לפני כל ניסיון לפרוץ קרקעית. כ־10,000 אזרחים נהרגו בקרבות לשחרור העיר, חלק ניכר מהם בהפצצות הקואליציה והפגזות של הצבא העיראקי.

עבדול קאדר, בשנות ה־50 לחייו, עם עיניים בולטות וגלאביה אפרפרה, מראה לי שוב ושוב את זרועו שנפגעה בהפצצה אמריקאית, שהציתה את ביתו. העור הגליד, אך נותר נפוח וכהה. הוא לא מסוגל לעבוד בשום עבודה שדורשת שימוש בשתי הידיים ומציע להראות לי מסמכים רפואיים שמוכיחים זאת, בתקווה שאוכל לסייע לו.

בית בחלק המזרחי של העיר. בניינים רבים מנוקבים מכדורים

חסן, מובטל בשנות ה־30 לחייו, מרים את קולו כשהוא מספר לי על האבידות שספגה משפחתו בקרב על שחרור העיר. "12 מבני המשפחה שלי נהרגו בהפצצות. לא היה לנו לאן לברוח", הוא אומר נסער. מודיעין שגוי הביא להפצצת בתים שבהם הסתתרו מאות אזרחים במרתפים. במארס 2017, למשל, הפצצה אמריקאית על בניין שעל גגו היו שני צלפים של דאעש הרגה 105 אזרחים שהסתתרו במרתף.

חלק מהאזרחים נהרגו על ידי לוחמי דאעש, שהשתמשו במכוניות תופת שריסקו בתים שלמים על יושביהם, וצלפי הארגון ירו באזרחים שניסו לברוח מתחומי שליטתם לעבר הצבא העיראקי. אזרחים אחרים נהרגו כתוצאה מכך שדאעש השתמש בהם כמגינים אנושיים.

רק שניים מחמשת הגשרים המחברים את שני צדדיה של מוסול חוברו מחדש, באמצעות גשרים קטנים שנראים כמו אגדים שהודבקו על המבנים המקוריים. עיר של מעל למיליון איש נאלצת להשתמש בהם, מה שיוצר פקקים אימתניים בסמוך לנהר. הפקקים מרתיעים את תושבי מזרח העיר מלבקר במערב, אך ישנם גם מרוויחים מהמצב: בעלי עסקים במזרח שבתי העסק שלהם שוקקים יותר מבעבר. לאורך מספר רחובות ליד נהר החידקל תושבים נהרו לבאסטות שהציעו את המסכוף, המאכל העיראקי הלאומי של דגי ענק על האש. בזמן הארוך בפקקים אפשר היה להריח, לרייר ואפילו לצאת להתמקח.

"הילדים בכו מרעב"

מאז אמצע 2014, שלושה רבעים מתושבי העיר נעקרו ממנה. במהלך שנות הכיבוש של דאעש, כחצי מיליון מהתושבים ברחו ממנה, ובמהלך הקרבות לשחרורה נמלטו כמיליון נוספים. כ־400 אלף איש, על פי נתוני האו"ם, שרדו כשבעה חודשי מצור על העיר העתיקה. בביקורי במוסול, רבים מתושבי החלק העתיק רצו לדבר על הזוועות שחוו בתקופת המצור הממושכת. הם תיארו בין היתר רעב נורא.

"כאשר דאעש נסוגו ממזרח העיר, הם לקחו איתם מאגרי מזון", מסביר מוסטפא, בן מוסול בשנות ה־30 לחייו. "כשהמאגרים האלו הסתיימו הם פרצו לבתיהם של אזרחים. הם הסתובבו שבעים בזמן שלנו לא היה כלום". המחירים תחת המצור הרקיעו שחקים. "הנשים לא היו מסוגלות להניק בשל הרעב ולא יכולנו למצוא פורמולה לתינוקות בשום מקום", מספר סאמר, עובד בחנות קפה בעיר העתיקה בשנות ה־20 לחייו, ג'ל בשיערו המוברש לאחור, בעודו שואף בעצבנות סיגריה אחר סיגריה. "במו ידיי קברתי שני תינוקות ממשפחתי בגינה שלנו", הוא אומר ומרים את ידיו שנראות גדולות מדי ביחס לגופו. עיניו מצטעפות כשהוא מוסיף, "כולנו כאן צריכים טיפול נפשי. אי־אפשר לתאר איך זה מרגיש לעבור את זה. אנחנו שרדנו את מלחמת העולם השלישית כאן בעיר העתיקה, אבל עכשיו אף אחד לא מתעניין בנו. במקום זה התקציבים הולכים למקומות אחרים שבכלל לא הייתה בהם מלחמה". אחרי שהפגין חולשה בפומבי, הוא ממהר להוסיף: "הנשים הן אלו שצריכות עזרה במיוחד, הן יותר מושפעות מדברים כאלו".

אחרים שמתקהלים סביבנו מספרים אף הם על תינוקות שמתו מרעב וקרובי משפחה שנהרגו מהפצצות שאותם נאלצו לקבור בחצרות, בשל הסכנה לצאת מהבית. למרות המצוקה העצומה, אין אפילו מרכז אחד במערב העיר שמספק טיפול נפשי לתושבים: "אין פה כלום. כל המרכזים במזרח העיר, וקשה להגיע לשם", אומר סאמר.

ג'מילה, תושבת מוסול בשנות ה־60 לחייה ואמה של חברתי הטובה שאירחה אותי, מתארת כיצד היא ומשפחתה שרדו בלי אספקה, תחת הפצצות: "היינו ארבעה חודשים תחת המצור עד שהצלחנו לברוח לכיוון החיילים העיראקים. בזמן הקרבות היה ירי בלתי פוסק סביבנו. היינו תקועים ביחד כל המשפחה בבית במשך 19 ימים ונגמר לנו האוכל והמים. הבן שלי היה רץ החוצה כל כמה ימים לנסות למצוא משהו". היא מצביעה על נכדתה בת החמש, עם פנים מלאכיות, עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. "לא היה לנו איך להאכיל אותה. כל הילדים בכו מרעב". המשפחה החליטה לברוח ולעבור לבית אחר, ואכן כמה שעות לאחר שברחו הבית המשפחתי הופצץ והוחרב כליל.

מלבד זוועות המצור, תושבי העיר נאלצו להתמודד עם התעללות מצד הכוחות העיראקים ששיחררו את מוסול מידי דאעש. גברים בגיל לחימה, גם אם לא הייתה עדות לכך שלחמו בשירות דאעש, נעצרו בהמוניהם ועונו לעיתים על ידי הכוחות העיראקים שהפגינו הנאה סדיסטית, כחלק מניסיון לאלצם להודות שלחמו. אחרים — גברים, נשים וילדים — פשוט נורו על ידי הצבא העיראקי בעת שניסו לשאוב מים מהחידקל או לברוח מהתופת. "הצבא חשב שכל מי שנשאר בעיר העתיקה הם דאעש. זו התפיסה המקובלת בקרב עיראקים רבים עד היום", אומר עבדאללה.

"דאעש לא הופיעו פתאום"

מוסול היא בירת מחוז נינוה, המחוז בעל הגיוון האתני והדתי העשיר ביותר בעיראק. במחוז מתגוררים סונים ערבים, נוצרים כשדים, אשורים, טורקמנים, יזידים, שבאקים שיעים, ועוד. לרוע מזלה של נינוה, הקבוצות האלו המהוות מיעוט בעיראק, אינן זוכות לתעדוף מצד הממשל המרכזי השיעי בבגדאד. ג'מילה, המתגוררת עם משפחתה המורחבת בבית שכור במזרח מוסול, התלוננה ללא הרף במהלך ארוחת צהריים שאכלתי בביתה: "בגלל שאנחנו סונים, מתייחסים אלינו כסוג ב'".

תוך כדי שהיא מעודדת אותי לאכול עוד ועוד מהירקות הממולאים שבישלה, ג'מילה מנסה לשכנע אותי כמה טוב היה בתקופתו של סדאם חוסיין. "חיינו פה ביחד, נוצרים ומוסלמים, היינו הולכים לשוק ביחד, חוגגים ביחד, בלי בעיות. רק אנשים שהיה נגדם משהו נעצרו. היה ביטחון מוחלט, אפשר היה ללכת לישון בלי לנעול את הדלת". הערצתה לסדאם כה גדולה, שהיא ובעלה קראו לבנם על שמו. סדאם, נכה מלידה, מתקשה כיום למצוא עבודה או סיוע מעמותות, בין היתר בשל שמו שמעיד על זיהויו העדתי. "השיעים אומרים לי: 'לך תבקש מהחברים הסונים שלך במפרץ הפרסי'", הוא מספר לי בארוחת הצהריים המשפחתית. ג'מילה אינה היחידה שמתגעגעת לשליט שהופל ב־2003, ומקומיים מצביעים על גורם נוסף להזנחת העיר: הזיהוי עם משטרו של סדאם חוסיין.

ההזנחה ניכרת בכל תחומי החיים במוסול: המצב הביטחוני, השירותים המוענקים לתושבים והיעדר ההשקעה בשיקום לאחר שנות הלחימה. מאז הפלתו של סדאם, מוסול סבלה ממצב ביטחוני רעוע. ארגון "המדינה האיסלאמית בעיראק", הגלגול הקודם של דאעש, פעל בעיר במשך שנים וביצע פיגועים וחיסולים על בסיס יומיומי. על מנת לממן את הפעילות, אנשיו סחטו דמי חסות מהממשל המקומי ומבעלי עסקים, חטפו תושבים למען כופר, גנבו רכבים, ביצעו עסקאות נדל"ן מפוברקות, גבו "מסים" על הברחות דלק ומכרו דלק ונפט בשוק השחור. הצעדים האלה, לצד איומים מצד הג'יהאדיסטים, הביאו למנוסה המונית של תושביה הנוצרים של העיר. בבית קפה בארביל, על כוס תה ופירות בוסר מכוסים בסירופ שוקולד מוזר, פגשתי את ג'וזף, פעיל ומשורר מחמדאניה, עיירה נוצרית ליד מוסול, שלמד בעבר באוניברסיטת מוסול. "אחרי ההתחזקות של אל־קאעידה בעיראק, תושבי חמדאניה דרשו להקים אוניברסיטה בעיירה משום שנסיעה למוסול הפכה למסוכנת מדי", הוא מספר. ג'וזף עצמו נפצע בפיגוע של "המדינה האיסלאמית בעיראק", שתקפה אוטובוס של סטודנטים נוצרים במאי 2010.

לאחר הסגת רוב הכוחות האמריקאיים מעיראק ב־2011, אנשי דאעש הצליחו לחדור לתוך כוחות המשטרה והצבא המקומיים והחלו לגבות "מסים" על בסיס חודשי מתושבי העיר. "דאעש לא הופיעו פתאום, השתלטותם על העיר הייתה נקודת השיא של 13 שנות טרור ופעילות ג'יהאדיסטית בעיר", אומר עובידה.

כוחות הביטחון העיראקיים, תחת דומיננטיות שיעית, לא תיעדפו את המאבק בג'יהאדיסטים. כאשר דאעש פלשו מסוריה באמצע 2014, אלפי חיילים ושוטרים עיראקים פשטו את מדיהם, זנחו את כלי הנשק שלהם, וברחו לדרום. הם לא ראו סיבה לסכן את חייהם בהגנה על אזורים מרוחקים מבתיהם. כיום, למרות נוכחות משמעותית של הצבא העיראקי ומיליציות שיעיות ומקומיות בעיר, תאים של דאעש ממשיכים לפעול במוסול ולבצע פיגועים וחטיפות. הכוחות החמושים בעיר, למרות שכולם כביכול פועלים בשם השלטון המרכזי, נקלעים לעיתים לעימותים אלימים זה עם זה.

משותקים מול ההרס

למרות ההרס הנרחב בנינוה, ולמרות שכמעט עשרה אחוזים מאזרחי עיראק חיים במחוז, רק אחוז אחד מהתקציב הפדרלי של עיראק הוקצה לנינוה כולה, כ־120 מיליון דולר, בעוד ששיקום מוסול לבדה דורש בין מיליארד לשני מיליארד. אך גם התקציב הזעום הזה לא נוצל כראוי בשל השחיתות הנרחבת במחוז, שנחשבת לחריגה אפילו במונחים עיראקיים. ראש המחוז עד מארס 2019, נופאל אל־סולטאן אל־עאכוב, הואשם בגניבה של כספי ציבור והענקת חוזי ענק לפינוי הריסות ושיקום העיר, שמומשו רק באופן חלקי. פוליטיקאים ואנשי ממשל מקומיים עיכבו בכוונה יישום פרויקטים של ארגוני סיוע בינלאומיים ויוזמות מקומיות, ודרשו שוחד בתמורה לאישורים לבצעם. פרויקטים במימון הממשל המרכזי כביכול בוצעו במלואם, אך המציאות בפועל שונה לחלוטין.

לאורך ביקורי בעיר העתיקה שבמערב, החלק בו התרחשו הקרבות הממושכים נגד דאעש, התחושה הייתה כי הלחימה הסתיימה זה עתה: בניינים שלמים הפכו לעיי חורבות, כולל בשכונה היהודית שבעיר העתיקה. בניינים אחרים נראים כמו מגדלי קלפים שקרסו חלקית. אלו שנותרו על תילם עומדים כשלדים עירומים — בלי דלתות, חלונות או תכולה. הכל נבזז ונשרף. בחלק מהבניינים, הקומה הראשונה מאוכלסת, אך הקומות העליונות שניזוקו מההפצצות האוויריות עומדות חרבות, מסכנות את שוכני קומת הקרקע. על פי נתוני האו"ם, כ־40 אלף בתים הוחרבו במהלך הלחימה במוסול. מחקר שנעשה מיד לאחר שחרור מערב העיר הראה כי 78 אחוז מהמבנים נפגעו באופן משמעותי. להערכת האו"ם, יש לפנות שמונה מיליון טון הריסות ממוסול ואם הפינוי יימשך בקצב הנוכחי, הוא ייקח עשור. הפינוי איטי בין היתר בשל הנוכחות של מטעני חבלה רבים שהותיר אחריו דאעש. בינתיים נראה שתושבי מערב העיר התרגלו להרס סביבם, והם מצליחים לקפץ בין ההריסות, שחלקן מסומנות עם גולגלות ואזהרות על נוכחות פצצות.

למרות תלונות מצד אזרחי נינוה, והפגנות נגד המושל אל־עאכוב בשל קשריו הטובים עם השלטון בבגדאד, הוא הצליח להחזיק במושכות השלטון. רק במארס 2019 פוטר ואף הוצא נגדו צו מעצר, לאחר שמעבורת עמוסה פי ארבעה מהקיבולת שלה טבעה בנהר החידקל. מעל 100 איש שהיו על סיפונה כחלק מחגיגות יום האם וראש השנה הכורדית, רבים מהם נשים וילדים, טבעו למוות. המושל עזב, לא לפני שמקורביו גנבו ברגע האחרון 64 מיליון דולר נוספים, לדברי ועדת היושרה הממשלתית.

לאחר שחרורה של העיר, תושבי נינוה דווקא הביעו תמיכה בשלטון המרכזי, וזה היה המחוז היחיד שבו ניצחה הרשימה של ראש הממשלה דאז, חיידר אל־עבאדי השיעי, שהוביל את המערכה נגד דאעש. אלא שמאז התפוגגו התחושות האלו. "התושבים איבדו את האמון בממשלה העיראקית. העיר עדיין הרוסה, אין תוכנית אמיתית לשיקום", מסביר עבדאללה.

"הממשלה העיראקית הייתה מוכנה לקרבות לשחרור מוסול בלבד, אבל לא להתמודדות עם עיר שעברה לחימה כבדה, בסגנון של מינכן או ברלין לאחר מלחמת העולם השנייה", מוסיף עובידה. "היקף ההרס כאן הוא מעבר ליכולת של כל ממשלה, אז הם החליטו להישען על ארגונים בינלאומיים, וגם הם לא יכולים לשקם עיר כה גדולה".

מעבר לכך, מציין עבדאללה, השלטון המרכזי לא מעורב בחיי היומיום בעיר. "מוסול נמצאת באופן מוחלט תחת שליטה מינהלית, כלכלית וצבאית של המיליציות השיעיות. לא ניתן לבצע עסקאות בלי הסכמתן". נוכחות המיליציות האלה אכן בולטת בשטח. למרות שתושבי העיר אינם שיעים, ברחבי העיר מתנפנפים דגלים עם כתובות וסמלים שיעיים. נראה שהתושבים התרגלו לדגלים ולא רואים בהם איום, אך הם תזכורת תמידית לכך שהם מיעוט שנמצא תחת שליטת הרוב. "אין טעם להתלונן על הדגלים. המיליציות המקומיות לא יכולות לעשות כלום. המיליציות השיעיות הן אלו ששולטות", מסבירה סמירה כאשר אנחנו חולפים ליד מחסומים שמעליהם מונפים דגלים.

כל תושבי מוסול סובלים מהיעדר מקומות עבודה, מערכת בריאות מקרטעת, מחסור בבתי ספר, מחסור במי שתייה ושעות ספורות של חשמל ביום, אבל המצב במערב העיר גרוע בהרבה. בחלקים מהמערב אין כלל חשמל או מים זורמים. בתי עסק הוחרבו ותושבי האזור הנואשים מתחננים להזדמנויות עבודה. כאשר ראיינתי תושבים בעיר העתיקה, התגודדות הגברים סביבי יצרה את הרושם שאני עובדת ארגון סיוע, ועשרות רצו לעברי בתקווה להירשם ולזכות בהזדמנות להשתתף בעבודות שיקום של העיר. רבים התלוננו על כך שהם נרשמים שוב ושוב, ובסוף המעטים שמועסקים בשיקום מערב העיר בכלל מגיעים ממזרחה.

מריצות של תקווה

לאור החידלון והשחיתות של השלטון, אלפים מבני מוסול התגייסו לשקם את עירם בעצמם. סמירה, שהשתתפה בשורה של יוזמות התנדבות בעיר ובמחנות עקורים סביבה, מספרת: "יש כיום יותר מ־100 צוותי מתנדבים שפועלים יום וליל עם תמיכה מינימלית, בלי לקבל שום שכר. בתמורה אנחנו מקבלים רק את האפשרות להוכיח שאנחנו קיימים, שאנחנו אוהבים את החיים ואת עירנו".

אחת מהיוזמות האלה כללה פינוי של יותר מאלף גופות, רבות מהן של לוחמי דאעש, שנותרו מפוזרות ברחבי מערב העיר. תושבת מוסול, סרור אל־חוסיני, הזדעזעה מכך שחודשים לאחר שחרור העיר הגופות המשיכו לשכב ברחובות, להירקב ולזהם את מי השתייה. תחינות התושבים לעירייה לפנות את הגופות עלו בתוהו. סרור וחבריה החליטו להתחיל לפנות את הגופות מהרחובות הצדדיים ומבין ההריסות, ועובדי התברואה של העירייה הסכימו לפנות אותן לקברי אחים. כאשר ראש המחוז דאז שמע על היוזמה, הוא הוציא צו מעצר נגד סרור והאשים אותה בתמיכה בדאעש. סרור נאלצה להשבית את פעילותה לזמן מה, עד שהתברר שרשויות הביטחון המקומיות מסרבות לעצור אותה.

תושבים אחרים אירגנו ימי ניקיון של רחובות. אחרים פינו הררי הריסות מהעיר העתיקה בקמפיין שאורגן ברשתות חברתיות תחת השם "מהפכת מריצות האשפה". קבוצת סטודנטים באוניברסיטת מוסול חילצה מספריית האוניברסיטה שהופצצה והוצתה במהלך הלחימה, מעל 30,000 ספרים, במאמץ לשקם את הספרייה המפוארת.

תושבי העיר גם התגייסו לסייע זה לזה בשיקום בתיהם. רבים תרמו מכספם וזמנם כדי לסייע לזרים לשפץ או לבנות מחדש את ביתם. שיקומם של בתים פרטיים, בתי עסק ומבנים ציבוריים מתבצע ברובו על ידי אזרחים פרטיים ועמותות בינלאומיות, כמו הקרן לפיתוח של האו"ם. מתחת להריסות עדיין נמצאות גופות של לוחמי דאעש ואזרחים שנהרגו בהפצצות הקואליציה, וגם מטעני חבלה. "לאחרונה שכן חזר לבנות מחדש את ביתו וגילה בין 60 ל־70 גופות מתחת להריסות", מספר פואד, תושב העיר העתיקה. אפילו בעת אסון המעבורת, בשל חוסר התפקוד של שירותי ההצלה, אזרחים רבים קפצו למים כדי לחלץ את הטובעים.

"רוח הההתנדבות היא סימן הזמן במוסול כיום", אומר לי עובידה. "עבודתם של המתנדבים מחזקת את הסולידריות עם החלקים העניים וההרוסים. עם זאת, מתנדבים לא יכולים לבנות מחדש גשר או לבצע פרויקטים אסטרטגיים. הם לא יכולים להוות תחליף לממשלה".

הטראומה עדיין ניכרת בכל מקום במוסול. הלחימה ותוצאותיה הותירו את חותמן על פני העיר ועל גופם של התושבים. שלטון הטרור של דאעש, ההוצאות הפומביות להורג מתחת לגשרים, המעצרים ההמוניים והעינויים, המרגלים שדאעש הפעילו בין התושבים כדי לוודא שהם לא מתקוממים — התחלפו בשלטון מזניח ומפלה. ואם כל זה אינו מספיק, הממשל המרכזי ועיראקים רבים רואים בתושבי מוסול אחראיים לעליית דאעש. "השיח שמוסול תמכה בדאעש רק התחזק מאז השחרור, אפילו בחוגים אינטלקטואליים. רבים אומרים שהדרום השיעי בא ושיחרר את הצפון הסוני", אומר לי עבדאללה. "זו האחריות שלנו להוכיח שהיינו קורבנות של דאעש ולא שותפים לפשעיהם", מוסיף עובידה. הוא מתייחס לקונצרטים שנערכו לאחרונה בעיר ולחגיגות של תרבויות העדות השונות בעיראק שהתקיימו באוניברסיטת מוסול: "זאת הסיבה שאנחנו חוגגים את האמנויות, את שחרורנו. אנחנו מנגנים מוזיקה בפומבי לאחר שזה נאסר על ידי דאעש, זוהי התשובה הטובה ביותר לאלו שטוענים שמוסול הייתה בעדם".

"אנחנו צריכים להבטיח שהחירות הזאת תמשיך להתקיים", אומר עבדאללה. "צעירי העיר צריכים להרגיש שגורלה נמצא בידיהם. זה מה שימנע מהדור הבא להצטרף לדאעש".

הכותבת היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית המתמחה בסוריה ובעיראק.