מפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות לכנסת לא מציגות - ולפחות לא הציגו עד כה - שום תשובה ריאלית למצוקות המשק, החברה והתקציב. אפס. בניגוד למערכות בחירות קודמות, שבהן הועלו תוכניות על גבי תוכניות - חלקן מוגזמות, אך כולן פרי מאמץ מחשבתי רציני - הפעם שולטת בתעמולה דממה. אין לאף מפלגה אומץ מינימלי להגיד מה נכון מבחינתה לעשות כדי, למשל, להקטין את הגירעון המעמיק בתקציב. במה לקצץ מיליארדי שקלים, אילו מסים להעלות כדי לגבות עוד מיליארדים, ואולי פשוט להשלים עם גירעון גבוה כגזירה משמיים? השקעות הענק הדרושות בתשתיות - מחינוך בגיל הרך עד תחבורה ציבורית נורמלית, מי ישלם תמורתן? הכסף כנראה יצמח על העצים. ואם לא, מה רע בהדפסת כסף? כבר שרדנו אינפלציה של 400%. במקום להתקרב לצמרת הכלכלות המפותחות, ישראל מתרחקת מהן, ומהר. למועמדי המפלגות אין מענה ואין מחשבה כיצד לצמצם את הפיגור.
לכן, לראשונה מאז בגרותי, אני שוקל שלא להשתתף בבחירות הקרובות. אני לא סובל שעושים ממני טיפש, ועוד בפרהסיה.
מחיר הרפורמות
שני נגידים של בנק ישראל נטשו קריירה מזהירה באמריקה. עם כניסתם לתפקידיהם מצאו, לאכזבתם, שתי עובדות מוגמרות שלא היו לרוחם. פרופ' סטנלי פישר מצא את הרפורמה שהפקיעה מהבנקים את קרנות הנאמנות (וקופות הגמל). פרופ' אמיר ירון מצא את הרפורמה שהפקיעה מהבנקים - שני הגדולים - את חברות כרטיסי האשראי. הראשונה, רפורמת בכר, והשנייה, חוק שטרום, נולדו ונכפו על המגזר הפיננסי. שני הנגידים גיששו בשקט דרכי נסיגה מהשינויים, אך נתקלו בחומה בצורה של פוליטיקה אנטי־בנקאית, ולא נותר להם אלא לנסות למזער את נזקי הרפורמות כפי שיושמו.
והנזק היה ויהיה גדול. באחרונה יצאה אסופת נתונים על פריון עבודה בחברות ה־OECD, כולל ישראל (לא בכל השוואה). כלכלניו חקרו שינויים בפריון העבודה - בתוצר ריאלי לשעת עבודה - בין 2001 עד 2017 בענפים ומגזרים נבחרים, בהם ענף הפיננסים.
הממצאים מדכאים, אפילו שערורייתיים. בעוד שישראל מובילה (מקום 5) בגידול בפריון העבודה בענפי המסחר, התחבורה, המלונאות והמסעדנות, היא סובלת בכל אותה תקופה מירידה מתמשכת בפריון העבודה בענף הפיננסים, ההופכת למפולת של ממש אחרי יישום מלא של הרפורמות. אלה הנתונים, המתפרסמים כאן לראשונה:
• ב־2001 עד 2007 עלה פריון העבודה הריאלי במגזרי המסחר, תחבורה, מלונאות ומסעדנות בקצב של כ־4% בשנה. אחרי המשבר הפיננסי העולמי, הפריון המשיך לגדול בכ־3% לשנה. קצב עליית פריון העבודה הריאלי בענפים אלו בארץ היה גבוה פי 3 עד 4 לעומת ממוצע האיחוד האירופי.
• גם פריון העבודה הריאלי במגזרי תקשורת ומידע גדל בשיעורים נאים: 2.4% לשנה ב־2001־2007, 4.6% לשנה מ־2010.
• ובמגזר הפיננסים, מה קרה בו? ניתוק הבנקים מהקרנות והקופות נועד לחדד את התחרות, לצמצם את הריכוזיות, ולשפר את הביצועים בענף כולו. הם לא שופרו, להפך: בשנים 2001 עד 2007 ירד התוצר הריאלי לשעת עבודה במגזר זה בארץ ב־0.4% לשנה, ומ־2010 הואצה ירידת הפריון בפיננסים לכדי 0.8% לשנה. במדינות האיחוד האירופי, לשם השוואה, פריון העבודה בשירותים פיננסיים עלה ב־1.2% לשנה בחלקו הראשון של פרק הזמן הנבדק, וב־0.6% לשנה בפרק השני. ירידה בפריון עבודה אובחנה, מלבד בארץ, רק במדינות בהן המערכת הבנקאית חטפה מכות, ונזקקה לחילוץ ממשלתי יקר – יוון, ספרד, פורטוגל, איסלנד. אבל ישראל? למה ישראל?
התשובה אחת: בגלל חקיקה נחפזת ומיותרת, ללא אח ורע בעולם. היא שהצמיחה כאן תעשיית פיננסים בלתי־יעילה ויקרה, שתרומתה לתוצר המקומי הולכת ופוחתת. עובדים רבים יותר, מייצרים תפוקה מעטה יותר.
זה המחיר המקרו־כלכלי של ה"רפורמות". אבל נוסף לו המחיר הצרכני. עמלות קפצו, דמי ניהול התייקרו, אפיקי חיסכון פופולריים נאטמו. כולנו, כולל כותב שורות אלה, איבדנו את הקשר בין קופת הגמל שלנו לגוף המוסדי המנהל אותה. ייעוץ פנסיוני לאזרח הקטן נעלם כלא היה, הבורסה ננטשה, קרנות נאמנות מקומיות הצטמקו, וכסף גדול, משפחתי ומוסדי, החל לזרום לחו"ל. העסקים הגדולים עברו ממימון בנקאי להנפקות מסיביות של איגרות חוב תאגידיות, הנחטפות בלא מחשבה בידי בתי השקעה מוסדיים; לישראל יצאו מוניטין של מעצמת אג"חים פרועה. ממשלת ישראל יצרה במו ידיה את בנקאות הצללים, התופעה הנושאת באחריות למשבר 2008.
עוד בטרם נחשפו, נבדקו והופנמו השלכות הרפורמה שהכריחה את הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות (הם מכרו אותן ביוקר), וכבר נחתה חקיקה נוספת, המכריחה אותם למכור את חברות כרטיסי האשראי. הנגיד פרופ' פישר התנגד למהלך בכל כוחו ויוקרתו, ומנע אותו בימי כהונתו. מחליפתו, ד"ר קרנית פלוג, התעמתה בנושא עם שר האוצר כחלון. לבסוף, בבדידות מזהירה, העדיפה פשרה.
תוצאת ההפרדה הכפויה, כפי שפורסם השבוע, הייתה בדיוק כפי שנחזתה בניירות עבודה פנימיים של בנק ישראל: השירות בחברות כרטיסי האשראי ה"מנותקות" התייקר, העמלות עלו, ההטבות קוצצו, והריבית ללקוחות בדרך למעלה. ואם לא די בכך, החברות דורשות מבנק ישראל להגביל את חדירת החדשנות הטכנולוגית למערכות התשלומים, בטענה שתקשה עליהן להתחרות. אכן תקשה. אפליקציות בסמארטפונים, הן של הבנקים והן של זירות מסחר ורשתות חברתיות, יחליפו את כרטיס האשראי, במהרה בימינו. כמו באסטוניה הקטנה וסין הגדולה, גם בישראל תבואו לקופה, תנפנפו בנייד מול מסך של מסופון, וחשבונכם בבנק יחויב בסכום הקנייה. בלי דמי תיווך.
המבנה יוצא הדופן של המגזר הפיננסי בארץ אחרי שתי הרפורמות העמיד כאמור את הנגיד, אמיר ירון, בפני דילמה. אחרי לבטים, הוא החליט לא לשבור את הכלים, וחתם, ולא בחדווה, על מתווה מתוקן להתרה הדרגתית תלת־שנתית של שימוש באותן אפליקציות תשלומים של הבנקים. הדרגתית, כדי למנוע "פגיעה אפשרית ביכולת התחרות של חברות כרטיסי האשראי בתקופה שבה הן עדיין בונות את המודל העסקי לפעילותן".
אני מפקפק במגבלות כאלה: הישראלים מאסו בכרטיס הפלסטיק, שיטה מיושנת ומעצבנת, ולא יחכו שנים עד למיצוי הרגולציה. תעשיית כרטיסי האשראי אינה ינוקא הנכנס לג'ונגל התחרות לראשונה בחייו בלי ליווי הורים. היא קיימת עשרות שנים, פרצה דרכים רבות והביסה מתחרים רבים. חברות האשראי יכולות להפעיל, בתוך חצי שנה לכל היותר, יישומי תשלום עצמאיים שיתחרו בהצלחה בבנקים. כן, זה יעלה להן הרבה כסף, וכן, המשקיעים שקנו את השליטה בהן - ישירות מבנק לאומי או בהנפקה מבנק הפועלים - היו צריכים להכין מראש מודל עסקי המתאים לטכנולוגיות חדשות. ואם לא התכוננו ולא הכינו, זו בעיה שלהם ולא של כלל הלקוחות בארץ. למה להעניש אותנו על ההזנחה שלהם? על המחיר המופרז שהסכימו לשלם? זה לא הוגן ולא יעיל.
כדאי להזכיר, שגם בפני מי שהובילו את רפורמת הבנקאות של ביבי־בכר בתחילת המאה עמדה ברירה לפתוח את שוק הקרנות והקופות לכל המתחרים, ולא לנסות להנדסו ברגולציה פרטנית. אבל הם, השרים וחברי הכנסת, דחו - כמה טבעי - את האפשרות. עלות ברירת המחדל שלהם רשומה בנתונים, שהאחראים למחדל לא רוצים לדעת, ובעיקר לא רוצים שתדעו.
טמפלטון בישראל
הן היו הילדות הרעות של שוקי ההון, הממזרות ששיגעו את הסדר הקיים והרוויחו מזה כמו מטורפות. הכוונה לקרנות גידור, אפיק חיסכון פיננסי שראשיתו בשנות ה־90. המונח "גידור" אמנם רומז על יכולתן של הקרנות לגדר מראש את הסיכונים, אך רובן משקיעות את כספי העמיתים והמפקידים דווקא במכשירים פיננסיים מסוכנים במיוחד, כמו אופציות, נגזרות, עסקאות עתידיות בסחורות, ביטוח אג"ח, קניות ומכירות בחסר של ניירות ערך וכדומה. שוויין עולה ויורד לפי עוצמת המערבולת בשוק: כשהוא רגוע, קרן גידור היא מיותרת למדי, וכשהשוק סוער ומתנדנד, היא עשויה להרוויח הרבה. או להפסיד הרבה. במשבר הפיננסי הגדול של 2008, איבד מדד קרנות הגידור חמישית מערכו. המוניטין המשובחים שלהן התחלפו במפח נפש, ונפתח מסע ארוך של קובלנות. מנהלי הקרנות הרי גבו מעמיתיהן עמלת הצלחה של 20% מכל רווח שוטף ועוד 2% דמי ניהול משווי התיק המנוהל - ולא חלמו להחזיר כסף כשהקרנות נכנסו להפסדים.
כדי לשרוד, הן נאלצו להשתנות. להיעשות יותר זהירות, מפוקחות, נזילות, שקופות - וכן, גם יותר זולות. "תשכח מהנוסחה של 20% פלוס 2%", אומר ברוקס ריצ'י (Brooks Ritchey), ראש תחום בניית תיקים בקרנות גידור באחד מבתי ההשקעה הגדולים והידועים בעולם, פרנקלין טמפלטון האמריקאי. "כיום דמי הניהול מוגבלים ל־1% משווי התיק, לרוב בלי השתתפות ברווח. עולם קרנות הגידור השתנה מן היסוד בעשור שחלף". השינוי הטיב עימן. סך הנכסים של קרנות גידור צמח פי שישה: מ־500 מיליארד דולר בראשית המאה ה־21, ליותר מ־3,000 מיליארד - 3 טריליון דולר - אשתקד. טיפין־טיפין הן מגיעות גם לישראל, משוחררות ממגבלות רפורמת ביבי־בכר. לא ברעש, בנועם.
בארץ פועלות בין 60 ל־100 קרנות גידור פרטיות. נכסיהן הגיעו בסוף 2017, שנה טובה לפעילותן, ל־18 מיליארד שקל. הן משקיעות מעט מאוד בישראל ובתי השקעה ישראליים מועטים מתקרבים אליהן. ב־2017 עלה "מדד קרנות הגידור עם רקע ישראלי" (לא רשמי, אין כזה) ב־10%, אך בשנה החולפת הן סבלו מעזיבות וירידות. מספר קבוצות ותיקות של קרנות גידור נסגרו, והחזירו את הכספים לעמיתים־משקיעים.
לתאגיד פרנקלין טמפלטון (Franklin Templeton), על גלגוליו הרבים, היסטוריה ארוכה של חדשנות פיננסית; יש המייחסים לו את המצאת המכשיר של קרנות נאמנות. היום הוא מנהל ב־170 מדינות נכסים בשווי מסחרר, 712 מיליארד דולר, מתוכם כ־43 מיליארד דולר במה שמכונה אפיקים אלטרנטיביים: קרן לאסטרטגיות של גידור סיכונים, קרן נדל"ן וסחורות, קרן לאג"ח פרטיות וכיוצא באלה.
פרנקלין טמפלטון כבר נוכחת ביקום הפיננסי בארץ, ואף פתחה בנובמבר משרד בהרצליה, בראשות עוזי יצחק. רשות ניירות ערך מתירה להציע לישראלים קרנות נאמנות זרות בתנאי רגולציה מסוימים. מותר גם לבנקים לשווקן ליחידים, למנהלי תיקים משפחתיים ולמשקיעים מוסדיים. לפני חודש החלה פרנקלין טמפלטון בשיווק קרן (לא גדולה) להשקעות "אלטרנטיביות" בשם קיי 2, שכמו לקוח מסדרות מדע בדיוני. ריצ'י: "הקרן קיי 2, הפועלת מ־2014 וכפופה לרגולציה של האיחוד האירופי מאפשרת למשקיעים להתגונן מפני תנודתיות חריגה, לצד תשואה רב־שנתית חיובית ונזילות גבוהה". על כך מעיד רקורד העבר שלה, אבל הוא קצר מכדי להסיק ממנו מסקנות חותכות, מה גם שהצלחות העבר כידוע אינן ערובה לאי־כישלון בעתיד. מה שהיה לא בהכרח יהיה, מודה ריצ'י, ומוסיף: "ניתוח ארוך טווח מלמד כי בשנים של הפסדים כבדים וירידות תלולות בבורסות למניות, גם קרנות גידור ירידות, אבל פחות, ומתאוששות יותר מהר". היעד, לדבריו, הוא להשיג למשקיעים בקרן קיי 2 רווח ממוצע של 4% לשנה מעל הריבית שהבנקים גובים זה מזה. נשמע צנוע ומבטא את הסגנון החדש של עולם הגידור הפיננסי.
אין בכתוב כאן כדי להמליץ למישהו להשקיע בקרנות גידור או קרנות אטלנטיביות, למרות תעודות הכשרות הרגולטוריות. זה עדיין הימור בכסף, גם אם מוסדר ומוזל. אבל המבט של ריצ'י על הכלכלה העולמית מרתק, בהיותו הפוך מהמקובל: מנהלים של קרנות נאמנות מסורתיות, שונאים שוקי הון לא יעילים; ריצ'י אוהב אותם, כי קרנות הגידור מרוויחות מאי־יעילות מוסתרת. מנהלי השקעות סולידים בורחים מהפתעות; ריצ'י מחפש אותן, בטרם זוהו והופנמו. כלכלנים מיושבי־דעה מדברים בגנות גל הפופוליזם הגלובלי; בקרנות גידור מתייחסים לפוליטיקה פופוליסטית כאל הזדמנות עסקית יוצאת דופן. אפשר להרוויח ממנה הון.
בפרנקלין טמפלטון חוששים שהגאות בשווקים מדומה ולכן מסוכנת. שים לב, אומר ריצ'י, לאג"ח הממשלתיות: 11 טריליון דולר שלהן נסחרים בתשואות שליליות. מי שקונים אותן בשערן העכשווי יפסידו בוודאות אחוזים אחדים מהשקעתם, אם יחזיקו בהן עד למועד הפירעון.
ובכל זאת קונים?
ריצ'י: "אנשים מחפשים ביטחון ממלכתי, ומושפעים מהמוסכמה בשווקים, כי העולם הכלכלי מתכנס למודל יפני רב־שנתי של צמיחה איטית, אינפלציה אפסית וריבית בהתאם".
ואולי המוסכמה שוגה, כפי שהיה בעבר.
ריצ'י: "אולי. גם אני מודאג מהציפייה לעוד ועוד הפחתות ריבית ועלייה בשווי ניירות הערך. הנפילות אשתקד בבורסות נמחקו כליל, ואנשים מסיקים מכך שהגאות לא תיפסק לעולם, והרווחיות של החברות תמשיך לעלות ללא הפסקה, ללא האטה. חושבים שנגמרה הדרמה".
אבל הדרמה, להערכתו, לא נגמרה; כמו העצים, גם השווקים לא יכולים לצמוח עד השמיים.
