בשבת הבאה, 20 ביולי, ימלאו 13 שנים ו־128 יום לתקופות הכהונה של נתניהו כראש ממשלה, יום אחד יותר ממשך הכהונה של בן־גוריון, ראש ממשלתנו הראשון. נקודת הציון הזאת מעוררת עניין לא מבוטל, גם בישראל, גם מחוץ לה. נתניהו עוקף את בן־גוריון, אומרות הכותרות. וואו.

בעצם, למה זה חשוב, שאלתי את פרופ' איתמר רבינוביץ', מחבר הביוגרפיה של ראש הממשלה רבין. חשבתי שכאשר דנים בראשי ממשלה, קובעים ההישגים, הכישלונות, החותם שהם משאירים אחריהם, לא אורך הכהונה. "אולי לך האורך לא קובע, אבל לנתניהו הוא קובע, ועוד איך קובע", פסק רבינוביץ'. "לכן זה חשוב".

אורך הכהונה איננו הגורם היחיד שמזמין השוואה. במה דומים השניים, במה הם שונים? איך נתניהו, ראש ממשלה מספר תשע, משווה את עצמו לראש ממשלה מספר אחת?

אחד הטקסים הממלכתיים שראשי הממשלה מקפידים לנאום בהם הוא האזכרה השנתית לפולה ולדוד בן־גוריון, בסתיו. הטקס מתקיים ברחבה שנבנתה סביב חלקת הקבר, בכניסה למדרשת שדה בוקר. רוב ראשי הממשלה מנצלים את ההזדמנות הזאת כדי לשאת נאום ערכי, פרוגרמטי, עתיר חזון. חשיבותו של המנוח, לצד הנוף עוצר הנשימה של נחל צין, מחייבים השקעה. נתניהו לא יוצא דופן: בנאומים שהוא נושא בשדה בוקר הוא מתכתב עם ההיסטוריה.

היא רצתה יותר כבוד, יותר נוחיות, יותר כסף: הזוג בן־גוריון | צילום: דוד רובינגר

בשנים הראשונות לכהונותיו נתניהו מחפש בבן־גוריון אישור למדיניותו, מחפש משענת. הוא זקוק לסמכות של בן־גוריון. יעיד נאומו ב־2011, בעיצומן של ההכנות בצה"ל לתקיפת מתקני הגרעין באיראן. נתניהו ושר הביטחון שלו בתקופה ההיא, ברק, דחפו לפעולה. ראשי זרועות הביטחון התנגדו בתוקף. האמריקאים חשדו שנתניהו מבקש לסבך אותם במלחמה עם איראן. הם עקבו אחר ההכנות בדאגה.

נאום שדה בוקר ב־2011 היה אלגוריה: נתניהו העלה על נס את ההחלטה של ב"ג להכריז על הקמת המדינה, אבל התכוון לתקיפה באיראן. כך הבינו את הנאום בארץ ובעולם. "מבפנים ומבחוץ, מתוך היישוב ומרחבי העולם, הופעלו על בן־גוריון לחצים אדירים לא לעשות את הצעד הזה", אמר. "כולם אמרו לו, זה לא הזמן, לא עכשיו. בין הלוחצים היו מדינאים חשובים.

"בן־גוריון לא התעלם מהאזהרות. הוא הבין שיש מחיר כבד להחלטה, אבל האמין שיש מחיר עוד יותר כבד לאי־קבלת החלטה. הוא שקל והתלבט זמן רב, אך בסופו של יום היה מוכן לקבל החלטות קשות למען עתיד העם. אם לא היה נחוש דיו, מי יודע מה היה עולה בגורל עמנו ומדינתנו".

כידוע, הפקודה לתקוף את איראן לא ניתנה. אבל הנאום בשדה בוקר, יחד עם ההכנות בחיל האוויר, מאוד הרשימו את הנשיא אובמה. הוא הגיע למסקנה שהדרך היחידה למנוע פעולה צבאית ישראלית היא להגיע להסכם עם איראן. הידיים ידי אובמה, הקול קולו של ביבי. זאת עורמת ההיסטוריה.

נזהרים: שגב | צילום: אלכס קולומויסקי

בחמש השנים האחרונות, אולי מאז הניצחון המרשים שלו בבחירות של 2015, המצב מתהפך. נתניהו לא זקוק יותר לבן־גוריון כמשענת; להפך: כדי לממש את חזונו, בן־גוריון זקוק לנתניהו. נתניהו משתווה לו וגם עולה עליו. בנאום באותה שנה הוא אומר: "לבן־גוריון לא היו אשליות וגם לי אין אשליות. כמו בן־גוריון אנחנו רוצים שלום, אבל כשהברירה שלנו היא בין לחיות על חרבנו ללחיות כשחרב מוסלמית על צווארנו, אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה".

בנאום ב־2018 הוא מסביר את ההבדל. "עברו שני דורות. ישראל איתנה, פורחת, מעצמה אזורית, משענת חשאית למשטרים ערביים. בן־גוריון ניבא ולא ידע מה ניבא. אנחנו היום הרבה מעבר לזה".

יש עוד טקס שנתניהו נואם בו מדי שנה – טקס האזכרה השנתי לאלטלנה, אוניית האצ"ל שטובעה בידי צה"ל במהלך ההפוגה במלחמת השחרור. את הפקודה נתן בן־גוריון. "מבורך התותח שהפציץ את האונייה הזאת", אמר, בבוטות אופיינית. במהלך ברוטאלי – 16 לוחמי אצ"ל ושלושה לוחמי צה"ל נהרגו – הבטיח בן־גוריון שבישראל יהיה צבא אחד, פיקוד אחד ונשק אחד. ישראל לא תהיה לבנון, גם לא פלסטין.

בנאומי אלטלנה שלו נתניהו לא מזכיר את בן־גוריון בשמו, כשם שבנאומי שדה בוקר שלו הוא לא מזכיר את אלטלנה. כמו זליג של וודי אלן, הוא מתאים את עצמו לשומעיו. "אנחנו כאן כדי להעמיד את האמת בטהרתה", הכריז בנאום ב־2018. "הפקודה הייתה נמהרת ומקוממת. דם נשפך לשווא".

עוול: ברץ

הוא מאשים את בן־גוריון בייזום מלחמת אחים, בסילוף ההיסטוריה ובדחיקה לפינה של מחנה שלם. "מנקודת השפל של אלטלנה הפכנו את מדינתנו לכוח עולמי", הוא קובע. הנשיא ריבלין, שדיבר לפניו, הזהיר ש"אסור לתת לשיח המפלג, שיח מאשים, רדוד ואלים, להמשיך ולהרוס כל חלקה טובה. אין כמו ראש הממשלה שיודע זאת". "האמת לא מפלגת", השיב נתניהו.

למחרת הגיב יאיר נתניהו על ציוץ של יונתן בן־ארצי, נכדו של רבין: "סבא שלך ברח והתמוטט בכל קרב חוץ מאלטלנה, שם פיקד בגאווה על רצח של ניצולי שואה רק בגלל שהם ימנים". הילד, ייאמר לזכותו, הוא לא זליג. מה שהוא שומע בבית, הוא יורק לרשת.

לא מספח, לא כובש

"מדינה בכל מחיר", קרא תום שגב לביוגרפיה המרתקת שכתב על בן־גוריון. הספר היה לרב־מכר (ביוגרפיה קודמת, מאת אניטה שפירא, הפכה גם היא לרב־מכר. גם "אפילוג", הסרט שבמרכזו ראיון רחב איתו, זכה להצלחה. מתברר שיש עניין באיש, אולי גם געגוע).

מה כן: אבינרי | צילום: עמית מגל

"גם בן־גוריון, גם נתניהו מאמצים מדיניות של מקסימום שטח ומינימום ערבים", אומר שגב. "שניהם נזהרים מכיבוש. פעם אחת, למחרת מבצע סיני ב־1956, בן־גוריון הכריז על מלכות ישראל השלישית. בתוך שלושה ימים חזר בו. לבד מהפעם הזאת, הוא לא התלהב מסיפוח שטחים.

סיכול: שלום

"כך גם נתניהו – לא מספח ולא כובש. זה עושה את שניהם לציונים די פרגמטיים. שניהם לא מאמינים שאפשר לפתור את הסכסוך, רק לנהל אותו. בן־גוריון אמר את זה ב־1919".

פרופ' שלמה אבינרי, היסטוריון בעל שם עולמי, מדגיש את ההבדל. "בן־גוריון אמר תמיד מה כן. הוא לא נרתע מהתקפות אישיות, אבל עיקר הוויכוחים איתו היו על דרך. נתניהו אומר תמיד מה לא. לא שמענו מפיו אף פעם מה הוא באמת רוצה. הוא יודע שאם יאמר בקולו את מה שהוא רוצה באמת – לשלוט על כל ארץ ישראל המערבית – הוא יאבד את תמיכת העולם".

בן־גוריון, לא נתניהו, אמר על האו"ם, או"ם־שמום, אמרתי.

סיפור אהבה: נתניהו ודגן ברבבה, שלשום | צילום: שאול גולן

"זה היה בתגובה לקריאת ביניים של מישהו, בנושא ספציפי, במרכז מפא"י", אמר אבינרי. "הוא האמין שצריך למצוא בעלי ברית איפה שאפשר. ברית־המועצות הצילה את ישראל במלחמת השחרור. אף על פי כן, הוא לא אמר שסטאלין הוא גדול ידידי העם היהודי מאז כורש".

נתניהו, אמרתי, מטפח את הקשר עם מנהיגים במרכז אירופה כדי שימנעו מהלכים נגד ישראל באיחוד האירופי.

"כאשר ראש ממשלת הונגריה תומך בישראל, אפשר לומר לו תודה, אבל למה להצטרף לקמפיין האנטישמי שלו נגד ג'ורג' סורוס", אמר אבינרי. "אפשר לעבוד עם ממשלת פולין, אבל למה לעזור לה להתכחש למה שקרה בשואה. המנהיגים שנתניהו מהלל אותם הם הנכדים של האנטישמים מהשואה. הם עברו הסבה – משנאת יהודים לשנאת מוסלמים.

"אתן לך עוד דוגמה לצביעות. כאשר היה פיגוע בחנות כשרה בפריז, נתניהו קרא ליהודי צרפת לעלות לישראל. הוא לא העז לעשות זאת כשהיה פיגוע בבית כנסת בפיטסבורג".

טראמפ עובד בשבילו, אמרתי.

"טראמפ", אמר אבינרי, "הוא האיש השנוא ביותר בעולם. יש מחיר לזיהוי של ישראל איתו – הביקורת על טראמפ הופכת לביקורת על ישראל. צריך להבדיל בין תמיכה בישראל לתמיכה בכיבוש השטחים. המערב כולו תומך בישראל. יש ביקורת על מדיניות הממשלה. נתניהו מייחס לכל ביקורת על הממשלה שלו מניעים אנטישמיים".

פרופ' זכי שלום מהמכון למחקרי ביטחון לאומי וממכללת אשקלון חוקר זה שנים את התפיסות המדיניות והביטחוניות של בן־גוריון. "גם הוא, גם נתניהו הצליחו לסכל מאמצים של ממשלים אמריקאיים לכפות עליהם תנאי הסדר", הוא אומר. "ההישג היה שהדפו את הלחץ בלי להגיע לקרע מוחלט עם האמריקאים".

ראשי ממשלות ישראל קיבלו שורה של החלטות גדולות, היסטוריות, שנויות במחלוקת, ומימשו אותן. הכרזת המדינה, ניסוח מגילת העצמאות, פירוק המחתרות, מעמד בית המשפט העליון, השילומים, מתן אזרחות לערבים במקביל לממשל צבאי, תמיכה בגוש המערבי במלחמה הקרה, פתיחת השערים למאות אלפי עולים כשהקופה ריקה, קיצוץ תקציב הביטחון לחצי למרות התפטרות הרמטכ"ל, הקנוניה עם צרפת ובריטניה שסללה את הדרך למבצע סיני, יציאה יזומה למלחמה ב־1967, השלום עם מצרים, מלחמת לבנון, הסכם אוסלו. רוב ההחלטות האלה התקבלו על ידי בן־גוריון. נתניהו לא ברשימה. אולי ייכנס אליה בעתיד, בגלל איראן. אולי לא.

"על בן־גוריון נגזר לקבל החלטות גדולות. לנתניהו זה לא קרה", אומר תום שגב.

גנרלים יותר טובים

"כל אחד מהם בא בזמנו וטוב שבא בזמנו", אומר ד"ר רן ברץ, לשעבר ראש ההסברה בפועל בלשכת נתניהו. "בן־גוריון הקים מוסדות: זה היה ייעודו כמנהיג. נתניהו ממוקד משימות. כמו בסיירת, תן לו משימה, והוא יסתער עליה. זה מה שזימנה לו ההיסטוריה.

"שניהם אנשי ארץ ישראל השלמה – בהינתן. הדמוגרפיה היא שיקול אצל שניהם. אני חושב שאחת הטעויות שעשה בן־גוריון היא החתירה שלו דרומה, לנגב, במקום ליהודה ושומרון.

"מול הפלסטינים נתניהו חי במציאות מאוד פשוטה: הוא לא יספח שטחים. הוא מאמין בתחזוקה, באיזשהו שלטון עצמי. זה המקסימום שניתן להשיג".

מה אנחנו יודעים, שאלתי את תום שגב, על היחס של בן־גוריון לערבים.

"מי שחושב שהערבים ישתלבו אי פעם במדינה, לא מבין את הטבע האנושי, אמר בן־גוריון בישיבת ממשלה ב־1953. בהזדמנות אחרת, כשביקש להסביר איך קיבל את ההחלטה לפתוח את שערי הארץ לעלייה המונית למרות שלא היו תנאים לכך, הוא אמר: 'לולא היינו מביאים באופן מטורף 700 אלף יהודים בבת אחת, 700 אלף ערבים היו חוזרים לבתיהם.

"הוא נתן זכות הצבעה לערבים באי־רצון, כדי להתקבל בקהילה הבינלאומית. הגירוש של הערבים ב־1948 תאם את רוח המפקד. היו לו בנושא הזה שתי חוויות מכוננות: כאשר הממשל הטורקי החליט לגרש אותו מהארץ ב־1915, הוא פגש חבר ערבי וסיפר לו. בתור חבר אני מצטער, הגיב; בתור ערבי אני שמח. החוויה השנייה שייכת לשיחות עם מוסא עלמי, מראשי הציבור הערבי. נפתח את הארץ למען כל תושביה, אמר לו בן־גוריון. אני מעדיף שהארץ תהיה שוממה עוד מאה שנה, השיב עלמי. אנחנו נפתח אותה בלעדיכם".

האם נכון לומר שבן־גוריון אישר פעולות צבאיות שנתניהו היה מסרב לאשר, שאלתי.

"כן", השיב שגב. "נתניהו לא שש אלי הדק, וטוב שכך. בן־גוריון היה נתון להשפעת אנשי הצבא".

"לבן־גוריון היו גנרלים יותר טובים", אמר ברץ. "היה לו חופש פעולה רחב; לביבי אין את חופש הפעולה הזה. בן־גוריון לא היה משלים עם מה שקורה בזירה האיראנית".

זכי שלום מציע ניתוח שונה. "גם הוא, גם נתניהו, הפגינו זהירות בהפעלת כוח צבאי", הוא אומר. "האתגר שאיתו התמודד בן־גוריון היה קשה יותר, משום שמולו ניצב משה דיין, רמטכ"ל כריזמטי ודעתני שדחף להגיע להכרעה צבאית מול העולם הערבי, הכרעה שתשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בן־גוריון חשש מאוד מתוצאות המהלך הזה. רק לאחר שדיין איים בהתפטרות, ולאחר שצרפת הבטיחה לספק לישראל אמצעים שיבנו את כוח ההרתעה, בן־גוריון הסכים לחבור לצרפת ולבריטניה ולפתוח במלחמת סיני. נתניהו לא עמד בפני מבחן כזה. הרמטכ"לים בתקופתו העדיפו ריסון, לא פחות ואולי יותר מהדרג המדיני".

אחרים שילמו

שניהם הלכו בלי ארנק בכיס, אמרתי. אחרים שילמו. מצד שני, בן־גוריון לא היה מעלה על דעתו לבקש קו אספקה של חליפות, סיגרים, שמפניה.

"היחס של ב"ג לכסף היה מאוד תכליתי", אומר שגב. "הוא מבין שהוא לא יכול לחיות בלי כסף, אבל הוא לא חמדן. הוא כותב לאבא שלו, אם לא תשלח לי כסף, אני אפסיק ללמוד. זה לא איום – זה תיאור מצב. הוא גם לא מת עשיר. כאשר פולה מתה, היא השאירה מאחוריה חשבונות עו"ש שהגיעו יחד, במונחים של היום, למיליון וחצי שקל.

"הוא לא היה נהנתן. כשהפליג לחו"ל, קנה כרטיס במחלקה שלישית. הוא לן בפנסיונים, לא בבתי מלון מפוארים. מי שדרשה לגור בבתי מלון הייתה פולה, אשתו. גם בבגדים הוא לא התהדר. כאשר היה בשדה בוקר, הוא העביר לקיבוץ מחצית מהמשכורת שלו כחבר כנסת. הוא הקפיד לרשום את כל הוצאותיו, הקפיד להסדיר את הפנסיה שלו. אין כאן באמת סיפור".

בכל זאת, אמרתי. הוא גר בבית משלו כאשר משפחות אחרות הצטופפו שתיים ושלוש בדירה קטנה אחת. הוא הסתבך עם כל צמרת ההסתדרות בלקיחת מקדמות על חשבון שכרו ("אוונסים"), שלא הוחזרו. והוא רכש באנגליה ספרים בכמויות והניח שמישהו בא אחריו ומשלם.

"יש באמת שאלה לגבי המימון לבית והבעלות עליו", אמר שגב. "מצד שני, הוא הוריש את הבית למדינה. הספרים היו החמדנות שלו. הוא חמד אותם כמו אספן, אבל הוא לא רק אסף – הוא קרא. על תנאי המגורים של המשפחה היה ויכוח ציבורי. כן, בן־גוריון היה סוציאליסט שחי כבורגני".

בדרך כלל תלו בפולה, אשתו, את האשמה. פולה, כמו נשות מנהיגים במקומות אחרים ובזמנים אחרים, רצתה יותר, יותר מעמד, יותר כבוד, יותר נוחיות, יותר כסף. יוליסס גרנט היה הגנרל שניצח במלחמת האזרחים האמריקאים. לאחר המלחמה כיהן כנשיא. כאשר החליט לא לרוץ לכהונה שלישית, הסתיר את ההחלטה מאשתו. עד כדי כך חשש מתגובתה. ואכן, הסקנדל הגיע. "אתה פורש לך", אמרה ג'וליה גרנט, "אבל אתה לא שואל אותי מה יהיה עליי".

מספרים על פולה שכאשר קייזר־פרייזר, המפעל להרכבת מכוניות בחיפה, העניק לבן־גוריון מכונית, היא שאלה כמה היא עלתה. "לירה", הייתה התשובה. "אז תשלחו שתיים", אמרה פולה.

מצד שני, היא נאלצה לחיות, בניגוד לרצונה, בצריף סגפני אי שם בנגב, לא בווילה בקיסריה.

"עושים לנתניהו עוול", אמר ברץ. "לנתניהו שאני מכיר לא אכפת מכסף. הוא ממוקד במשימות שלקח על עצמו. בגלל זה הוא גם נופל בזה".

"בן־גוריון לא היה סרקסטי ולא היה ציני", אמר שגב. "נתניהו סרקסטי וציני".

"בן־גוריון היה נקמן", אמר ברץ. "נתניהו לא קטנוני ולא נקמן. הוא הרבה יותר ענייני מכפי שמתארים אותו. כדי לקדם את מה שחשוב לו להשיג, הוא מוכן לשתף פעולה עם כל אחד, גם עם יריבים".

מה שנתפס על ידי אחד כענייניות נתפס על ידי אחר כאופורטוניזם. הכל נגזר על פי התועלת, באותו רגע. לחיצת היד עם ערפאת בוושינגטון עלתה לרבין בייסורים. סיקרתי את אחת הפגישות של ערפאת ונתניהו, בצד הפלסטיני של מחסום ארז. עשן תכלכל התאבך מעל הסיגרים שעישנו שניהם, בהנאה חושנית. המראה הזכיר לי את "חוות החיות" של אורוול.

אחד מיריביו של נתניהו מתאר אותו כמי שמתרכז היום לגמרי בעצמו. הוא המשימה. לא רק ההישרדות בבלפור וטרפוד ההליך המשפטי, גם מקומו בהיסטוריה. אין עוד מלבדו.

"אם אתה רוצה כותרת לדברים שאמרתי", אמר פרופ' אבינרי, "זאת הכותרת: בן־גוריון נאחז בדרך; נתניהו נאחז בשלטון".

שגב תיאר את ההבדל בניסוח אחר: "בן־גוריון איים כל הזמן להתפטר, ביבי מאיים להישאר".

על חנופה איש לא חטף סטירה

כאשר נתניהו נכנס אל רחבת האח"מים, הוא הבחין מבעד לכתפי המאבטחים באיתמר בן־גביר, תלמידו המצטיין של הרב כהנא. הוא הניף את ידו לאוויר, כאומר, היי, אני שמח שאתה פה, אבל זה רק בינינו. בן־גביר החזיר מבט וניגש אל שרה נתניהו, שהייתה מוקפת בפמליה קטנה משלה. השניים הסתודדו. בן־גביר דיבר. נתניהו הרעיפה לעברו חיוכים: היא אהבה את מה ששמעה. אתם ממש משפחה, אמרתי לבן־גביר. זה לא בדיוק ככה, השיב. לפעמים יש לי מחלוקת איתם.

שלשום בערב חגגה המועצה האזורית שומרון 40 שנה להיווסדה. המקום שנבחר לחגיגה היה רבבה, התנחלות דתית בדרך מאריאל לעמנואל, ליד הכפר כיפל חארס. כאשר עלתה על הקרקע, ב־1991, בלחץ המתנחלים, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר היה בארץ, במסגרת מסע הדילוגים שערך לקראת כינוס ועידת השלום במדריד. בייקר השתולל מכעס. הוא היה משוכנע שראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס זוממים לטרפד לו את ועידת השלום.

הוועידה התקיימה כמתוכנן; שלום היא לא הביאה. אפילו לא שמץ. ברבבה, חצי שעה מתל־אביב כשאין פקקים, עשר דקות מאריאל, מתגוררות היום באושר כ־500 משפחות. המשפחות גדולות; גם הבתים. בתחילת הקדנציה הראשונה שלו נתניהו אמר לי: "שים לב איפה אני לא מבקר". הוא רמז להתנחלויות בגב ההר, אלה שחשב לוותר עליהן בהסכם עתידי. עכשיו הוא מבקר בכולן. בשנתיים האחרונות הוא נשא נאומים בשלושה טקסים במועצת שומרון לבדה.

בוואדי מתחת ליישוב הוכשר שטח, הוקמו במה משוכללת וסככה ענקית, והוצבו אלפי כיסאות פלסטיק. הקהל הגיע באוטובוסים של המועצה, כמעט 7,000 נפש. רובם המכריע דתיים. בעיקר משפחות: הרבה נשים, הרבה ילדים, מעט בני ישיבות או נוער גבעות. כל אירוע כזה ממחיש עד כמה התברגן מפעל ההתנחלות, עד כמה התמסד, עד כמה התעצם.

מאז הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי הציבור הזה נתון במשבר. לא ברור מי רץ עם מי, אם בכלל. המפלגה היחידה שמגלה נוכחות היא הליכוד. דוכני התפקדות לליכוד מקדמים את הבאים. הדוכנים שוממים: רוב הקהל שהגיע נוטה לסמוטריצ'ים. הליכוד זהיר לו מדי, חלבי מדי. שישה שרים התייצבו ויותר מ־20 חברי כנסת, ביניהם ארבעה מכחול לבן (הנדל, האוזר ויברקן מסיעת יעלון, ינקלביץ' מסיעת גנץ). מצביעים הם לא מצאו שם.

על הכל ריחפה ידו של יוסי דגן. כשפגשתי אותו לראשונה, ביוני 2005, הוא היה בן 25, דובר ההתנחלות שא־נור בצפון השומרון, אחת מארבע ששרון התחייב לפנות במסגרת ההתנתקות. דגן היה רהוט, שנון, ממזרי, ציני; המשחק הפוליטי היה בדמו. היום הוא ראש המועצה האזורית שומרון ואחד הפוליטיקאים החזקים בליכוד. הוא כל כך בולט, שכמה מראשי המתנחלים, יריביו הפוליטיים, העדיפו להחרים את האירוע. "אדוני ראש הממשלה", דרש מעל הבמה. "זה הזמן להחיל ריבונות על יהודה ושומרון; מיליוני דונם ריקים מחכים למתיישבים; זה הזמן לבנות מחדש את ארבעת היישובים בצפון השומרון, למחוק את חוק ההתנתקות".

היו לו כמה דברים טובים לומר על הזוג נתניהו. "זכינו במנהיג אדיר, בעל חזון, ששם את ישראל בקדמת הבמה העולמית", אמר. "תושבי השומרון מאחוריך. אנחנו בטוחים שעם ישראל ימשיך ליהנות ממנהיגותך שנים ארוכות". בתוך חמש דקות הוא הזכיר את אשת ראש הממשלה שלוש פעמים, ובכל אחת מהן לא שכח לקרוא לה "שרה נתניהו היקרה". זר פרחים ענק ניתן לה ברוב טקס, לאות תודה על פועלה. כמו שאמר פעם פנחס ספיר, על חנופה עוד אף אחד לא חטף סטירה.

ערב הבחירות האחרונות, בפגישה עם ראשי המתנחלים בביתו, נתניהו הבטיח להחיל את הריבונות על ההתנחלויות. בבית הלבן הרימו גבה: בנדל"ן מבינים שם. נתניהו חיפש נוסח שיישב בין דגן לגרינבלט. "תראו מה עשינו בירושלים וברמת הגולן", אמר לקהל. "המשך יבוא".

הוא התחייב על דרך השלילה: "לא ניתן לעקור אף יישוב בשום תוכנית מדינית, לא של יהודים ולא של ערבים".

אזכור הערבים בחבילה אחת עם היהודים נתקל בזעקת מחאה אינסטינקטיבית מהקהל. מה פתאום לא לעקור ערבים? נתניהו העדיף לדבר על אהבה. "אנחנו אוהבים את השומרון ואוהבים אתכם. זו ארצנו. זה היסוד המוסרי של הציונות".

ואז הסיכום, בטון שובב: "חבר'ה, תצביעו בשבילנו. מחל; מ־חל".