הרבה אופטימיות נחה על המשרד המעוצב של "פנימה", בקומה השנייה של בניין באזור התעשייה של לוד. הרבה אופטימיות, רצון טוב וגם תחושת שליחות לקראת שבוע הבא שבו יפיצו, בפעם הראשונה, את נייר העבודה שעליו טרחו כל השנה האחרונה. 57 עמודים תחת הכותרת הלא־צנועה, "שירות ישראלי - פתרון־על לסוגיית השירות ותיקון החברה הישראלית השסועה", עליהם חתומים הרב שי פירון וענבר הרוש־גיטי, והכוללים גם רשימת מקורות שאיכשהו יצא שהראשון שבהם הוא אלטנוילנד, ספרו של בנימין זאב הרצל; חוברת שאותה יציגו לכל המפלגות ויציעו לכלול אותה במצעים. לא משום שהם מאמינים בפוליטיקה או סומכים על הפוליטיקאים, כמו מפני שהם מבינים שזה מסלול ההמראה של התוכנית.
"אחרי שירות של שנה ושמונה חודשים בממשלה", אומר הרב פירון לקראת פרסום המסמך, "התברר לי שהפוליטיקה בישראל לא מחפשת לפתור את הבעיות; שהדיבור על כל נושא נראה ונשמע כמו מניפולציה, כמו מזימה. וכך קורה שאנחנו מכירים רק את הפלקט של השני ומשתמשים בחולשות של האחר כדי לבנות את עצמנו. אנחנו חברה תקועה שלא מצליחה לייצר התקדמות אחת מאז הסטטוס־קוו שגיבש בן־גוריון. שלא מצליחה להשתחרר מהסיפור של המזרחים־אשכנזים, לחבר בין הליברליזם והרצון לפתח לאומיות, לברר את הקשר שלנו עם ערביי ישראל. לא הפלסטינים, האחים שלנו פה. שבמקום לפתור דברים אנחנו מלבים שנאות ישנות.
"ומה מחזיק אותנו יחד? האויבים החיצוניים שלנו. אנחנו משתמשים במלחמות לא רק כדי להציל את עצמנו כלפי חוץ, אלא גם כדי להציל אותנו כלפי פנים. שעות המלחמה הן שעות הקסם של האחדות. והתובנה הזאת היא שעמדה מאחורי הקמת 'פנימה', מאחורי התוכנית שגיבשנו ומאחורי תוכניות אחרות שאנחנו עובדים עליהן".
את התנועה הקים פירון ב־2015, אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים, יחד עם איש העסקים שלמה דברת. בין הראשונים שהצטרפו להנהלת פנימה היו הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגבי אשכנזי, ויחד עימם מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף (מיל') אמיר אשל, ענבר הרוש־גיטי, שהייתה מנכ"לית "אחריי", ראש עיריית עכו שמעון לנקרי, ראש מועצת חורה מוחמד אלנבארי, הפעילים החברתיים חילי טרופר ומוחמד דראוושה, הרב בצלאל כהן ואחרים.
ממשלת השבטים
"גילינו דבר מדהים", אומר פירון, שכיהן כשר החינוך מטעם יש עתיד. "כל מה שהצליח כאן בשנים האחרונות זה בזכות אנשים מחוץ למערכת הפוליטית. לא בזכות הפוליטיקאים. צה"ל יצא מלבנון בגלל ארבע אמהות, גלעד שליט חזר בעקבות הלחץ הציבורי, והורים היו ממשיכים לשלם עבור גני ילדים לולא המחאה של 2011. ואז אמרנו שנקים את הדבר הזה מבחוץ. כי הפוליטיקאים לא רוצים שיהיה לנו סיפור אחד, אתוס אחד, אחרת לא יהיה להם על הראש של מי ללכת".
המטרה, לפי פירון, הייתה "לא לתת להם להרוס אותנו". "פנימה", הם קבעו, תעסוק בנושאים העומדים בליבת השסע הישראלי, והפרויקט הראשון שהתמקדו בו היה סוגיית השירות הצבאי. "רק שבעוד שכולם מדברים על תוכניות, אנחנו מדברים על חלומות שיוצרים תוכניות", הוא אומר.
ובכל זאת, אתה עצמך הלכת לפוליטיקה. שלושה אנשים מרכזיים בהנהלה שלכם הפכו לפוליטיקאים: גנץ, אשכנזי וטרופר.
"אנשים עושים טעויות. וגם אני עשיתי טעות. ואלה שהלכו לפוליטיקה כבר לא בהנהלה".
מי שנשארו לגבש עימו את התוכנית כללו, בין השאר, את הרוש־גיטי ואת אשל. הרוש־גיטי בת 37, גדלה בירושלים, הייתה מפקדת פלוגה בבסיס חוות השומר והאישה הראשונה בתפקיד מנכ"לית "אחריי". בין לבין עשתה תואר ראשון בפסיכו־ביולוגיה ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "במשך שנים הייתי צריכה ללכת על ביצים", היא אומרת. "היו לי אלפי חניכים והייתי צריכה להיזהר מאוד שלא לומר או לעשות משהו שלא ימצא חן בעיני מישהו, כי אנחנו חברה שסועה ומפולגת התלויה בשרים, שכל אחד מהם פועל עבור השבט שלו. כשהגעתי הנה אמרתי לשי (פירון) שאנחנו צריכים ליצור בסיס אידיאולוגי ישראלי חדש, וחשבנו להתחיל בנושא השירות, לגבש תוכנית שתציל את החברה הישראלית מהרס עצמי. לטפל בדבר הזה שהביא שלוש פעמים לפירוק הממשלה. בפעם הראשונה כשיש עתיד פרשה, ובשתי הפעמים האחרות כשליברמן עשה את זה".
פירון: "חשוב להבהיר שהממשלה הקודמת התפרקה בגלל חילוקי הדעות סביב שיעור החרדים שיגויסו - שמונה אחוזים או עשרה אחוזים. את יודעת מה ההבדל במספרים בין שמונה לעשרה אחוזים? 200 חרדים. על זה הלכנו לבחירות. זה הסיפור של מדינת ישראל? 200 חרדים? כשלא בטוח שהצבא בכלל צריך אותם? כשקצין בכיר מאוד אומר לי שהבסיס הצבאי הכי גדול במדינה זה קניון עזריאלי בתל־אביב? כשברור ש־50 אחוז מכל מחזור גיוס בכלל לא מתגייס? יש הבדל בין צבא העם לבין צבא עממי - וצבא העם זה כבר לא. זה מה שעמד ביסוד התוכנית שלנו. שירות לכולם".
"גויסתי לפרויקט לפני כשמונה חודשים, כשהתהליך כבר החל", אומר אשל, "מי שהזמין אותי היה הרב פירון. הכרנו כשהוא היה שר החינוך ואני מפקד חיל האוויר. 'איך זה יכול להיות שבלשכת שר החינוך אין את תמונת המטס מעל אושוויץ', הוא שאל אותי. אמרתי שאני לא יודע, אבל שאדאג שהצילום יגיע אליו. מאוחר יותר הוא שירת כאיש מילואים אצלנו בחיל, והקשר התהדק. וכשהוא פנה, שמחתי להצטרף. התרשמתי שמדובר בפתרון רחב, בתוכנית שבוחנת את הדברים לא רק דרך הצרכים של הצבא, אלא גם בהיבט החברתי. זו חשיבה חדשה הנשענת על הבנת הצורך בסולידריות ישראלית חדשה".
מה זה אומר?
"שיש הבדל גדול בין שירות חובה לבין החובה לשרת. החובה לשרת היא לא בהכרח בצבא. שאפשר להתקדם כמו מקדחה בקיר בטון, רק שזה לא ייתן את התשובה. מה שייתן תשובה זו ההכרה שיש אוכלוסיות שאינן שותפות לאתוס הציוני, ומה שמונע מהן לשרת הוא החשש מפני איבוד או טשטוש הזהות הייחודית שלהם. אצל החרדים זו הזהות הדתית מול החילונית, אצל הערבים ההקשר הוא לאומי. נייר העבודה הזה נועד לאפשר להם לשרת תוך שמירה על זהותם הייחודית, ולסלול נתיב להשתלבות בחברה הישראלית עבור אוכלוסיות רחבות".
פירון: "יש מחלוקת מה זה ציונות, ובסיפור הזה אני רואה שתי קבוצות שחטאו לאתוס הישראלי. קבוצה אחת שבשם הליברליזם אמרו לערביי ישראל: 'אתם לא צריכים לשרת', וכך לא רק שוויתרו עליהם, אלא גם מנעו מהם לנצל את מה שמחקרים מגדירים כמקפצה הכי משמעותית בדרך למימוש עצמי - השירות הלאומי. הקבוצה השנייה היא זו שליברמן ופלג בתוך כחול לבן מובילים: קבוצה שמוותרת על החרדים, שמתעלמת מהעובדה שאין קהילה שחבריה מתנדבים כמו הקהילה החרדית. חרדי שהוא כונן בזק"א או בשירותי ההצלה מסתובב כל הזמן עם ביפר, ובכל דקה אפשר להקפיץ אותו, ביום מהלימודים ובלילה מהבית. אז הוא משרת את החברה פחות מפקיד שיושב בקריה? מישהו פה השתגע".
הסוף לישראבלוף
עשרות אנשי מקצוע, אנשי רוח, פעילים חברתיים ונציגי ציבור היו שותפים לדיונים שהבשילו בסופו של דבר לתוכנית העבודה. הרוש־גיטי: "ישבנו עם כל ראשי הארגונים הערביים השונים. עם אריאל אטיאס, אלי פלאי ויעקב מרגי החרדים. עם איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' מימין. הפגשנו את שקד עם מוחמד דראוושה, אחמד טיבי ואיימן עודה. הקמנו ועדות מייעצות: ועדה חרדית, ועדה ערבית, ועדת היגוי כללית".
העקרונות נוסחו בצורה בהירה ומובנת: כולם שותפים וכל אזרח יתרום את חלקו. יגובשו מסגרות שירות והתנדבות מותאמות למגזרים השונים, צורכי הביטחון של מדינת ישראל יישמרו והשירות בצה"ל יזכה לעדיפות לאומית בתהליכי המיון, בתמריצים ובמתן הזכויות. תהיה התייחסות לחריגים הזכאים לפטור, והדבר ייעשה בצורה שקופה. וכל זה יחסה תחת מערך ממשלתי שייצג את כלל הקהילות והזרמים בחברה הישראלית.
"התוכנית כוללת ארבעה ערוצי שירות", מסביר פירון. "כל אחד שמגיע לגיל שירות - חרדים אחרי נישואים - מתועל לאחד מהם: צה"ל, ביטחון והצלה - שזה כולל לוחמי אש, משטרה, זק"א וכו', חינוך ורווחה - עבודה בבתי ספר, בפנימיות, במסגרות החינוך הבלתי פורמלי, וערוץ רביעי שהוא חידוש גדול – ערוץ המצטיינים. כלומר, אנשים שהמדינה החליטה לפטור אותם משירות רגיל בזכות מצוינותם: מדענים, מוזיקאים, ספורטאים וגם לומדי תורה. לא בשיטת הישראבלוף של היום, אלא בצורה מוסדרת ושקופה".
הרוש־גיטי: "כמו בצבא, כל ערוץ כולל הכשרה של לפחות שלושה־ארבעה חודשים, שתעניק למשרתים כלים גם לאזרחות".
ואיך מחליטים מי הולך לאן?
פירון: "החידוש הוא שכולם משרתים. לא מוותרים על אף אחד".
ואם הרוב יבחר לשרת בבית חולים איכילוב?
פירון: "אנחנו לא בשווייץ, אנחנו מבינים את הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל. בתוך החברה הישראלית יש לצבא זכות בחירה ראשונית".
כולל ערבים וחרדים?
פירון: "לא. ערבים לא בסיפור של הצבא. ובנוגע לחרדים, אנחנו מאמינים שהשכל הישר יגבר ואיש לא יתעקש להכריח את מי שלא רוצה להתגייס לצבא".
מבחינת הצבא דבר לא משתנה בעצם.
פירון: "הצבא ממשיך לגייס את מי שהוא צריך. אבל הוא מקבל ממני מתנה. הוא לא צריך לגייס את מי שהוא לא צריך".
כלומר, אם הוא יחליט שאת משה מאשדוד הוא לא רוצה לגייס, אז משה לא יגויס גם אם הוא רוצה?
הרוש־גיטי: "לא. הצבא לא יוכל לפסול אנשים באופן שרירותי. יצטרכו לקבוע קריטריונים ברורים ושקופים. והוא לא יכול להיות הצבא של מדינת תל־אביב".
פירון: "הריבון יחליט ויקבע פרמטרים".
אז למה אתה אומר שאתה נותן לו מתנה?
פירון: "כי כדי לנצח במלחמה הבאה, שזה תפקיד הצבא, צריך גם מוטיבציה ומחויבות. וזו לא רק שאלה של כמות טנקים וטילים, אלא גם של תחושת הסולידריות, המחויבות, מה שאנחנו מכלילים במושג 'חוסן לאומי'".
"'פנימה' היא חברת אריזה", הוא אומר. "הרבה דברים טובים קורים בשטח, אבל צריך לארוז אותם יחד. לא אנחנו המצאנו את העובדה שחרדים מתנדבים. הם מתנדבים. לא המצאנו את זה שערבים מרגישים שיש להם צרכים חברתיים".
ומה הבנתם מהשותפים הערבים לתהליך? ומהשותפים החרדים?
פירון: "שאנחנו בתחילת הדרך, שגם אנחנו וגם הם מבינים שאלו תהליכים ארוכי טווח".
אשל: "אנחנו מבינים שזה לא יתחיל לרוחב כל החזית. יהיו ראשי חץ ואם זה ייבנה נכון, הציבור יאמץ את התוכנית, שהיא תהליך עם תיקונים בדרך. יש לא מעט סוגיות שיצטרכו ללבן אותן בפרקטיקה של החיים, ותמיד גם יימצאו אנשים קטנים וביקורתיים שיסבירו למה זה לא יקרה. העניין הוא לשלב כוחות עם אנשים שידחפו את העגלה הזאת במעלה ההר".
פוליטיקאים?
"לא רק. אנחנו מנסים ליצור מצב שהמרקם הישראלי, המבוסס על מחויבות הדדית, ימשיך לעבוד. ואחת השאלות שאני שואל את עצמי היא איך יתבצע החיבור הזה. איך נטמיע את ההבנה שמה שעומד בבסיס התוכנית זה לא הרצון לגייס כוח אדם זול.
"בחיל האוויר, במסגרת ההערכה שמקבל כל קצין ממפקדיו, היה סעיף 'חי את המתרחש ביחידתו'. אז אנחנו רוצים לסמן וי על הסעיף 'חי את המתרחש במדינתו', ובשביל זה צריך לרתום את החברה הישראלית, שזה הרבה יותר קשה מגיבוש התוכנית עצמה. אלה שאנחנו רוצים למכור להם את התוכנית לא באים לסופרמרקט שלנו. אנחנו צריכים לבוא אליהם עם הסחורה. לשכנע אותם שאין כאן קומבינות נסתרות, שמילת המפתח היא סולידריות שמשמרת את הייחוד של כל אחת מאותן הקהילות. ובעיקר, שצריך לתת לזה סיכוי. במיוחד בהתחשב באלטרנטיבה".
עקרונות המטווה
כל אזרח בישראל יחויב בשירות לטובת החברה באחד משלושה ערוצים: צה"ל, ביטחון פנים והצלה או רווחה וחינוך.
בחורי ישיבה, מדענים, אמנים וספורטאים יוכלו לשרת במסלול מיוחד בתחום הצטיינותם.
לצה"ל זכות בחירה ראשונה מקרב אזרחי ישראל היהודים.
מקום השירות ואופיו, הגיל וכו' ייקבעו על פי הצרכים התרבותיים של כל קהילה.
כל משרת יעבור הכשרה שתהפוך את מסלול השירות למקצועי ואפקטיבי.
כל משרת יזכה לתמריץ בהתאם לעצימות השירות: סכנת חיים, מרחק מהבית ועוד.
משך השירות בשלב הבסיסי שווה בכל הערוצים. המעוניינים להתקדם במסלולי שירות הדורשים הכשרה ארוכה יותר, יאריכו את שירותם ויתוגמלו בהתאם.
