שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אורי בהט
    זמנים מודרנים  • 16.07.2019
    "אני חיה בשלום עם הגיל שלי! מה אני יכולה לעשות? לריב איתו?"
    אם יש בליבה געגועים, הם נתונים לבעלה המנוח, הבמאי נדב לויתן, ולשתיים מנכדותיה שגדלות מעבר לים. ובכל זאת, ממרומי גיל 72 חוה אלברשטיין האגדית חוזרת ל"לונדון" המיתולוגי אחרי 30 שנה לכבוד פרסומת לשירות חדש של yes, ומתרפקת על ימי ה"חמאם", מתרגזת על קורקינטים חשמליים, ומנסחת את המשפט האחרון בביוגרפיה
    סמדר שיר

    תשע שנים אחרי מות בעלה, במאי הקולנוע נדב לויתן, הוא עדיין נוכח בחייה. "בעבר, נדב החמוד שלי עצר אותי מלגלוש לפוליטיקה", מספרת חוה אלברשטיין. "הרבה פעמים הוא אמר לי 'חכי, תיזהרי'. גם היום הוא שומר עליי, הוא כל הזמן איתי, אני מתייעצת איתו בכל עניין והוא אומר לי 'כן' ו'לא'".

     

    שומר עליי. אלברשטיין ונדב לויתן ז"ל
    שומר עליי. אלברשטיין ונדב לויתן ז"ל

     

    התייעצת איתו כשקיבלת את ההצעה להשתתף בפעם הראשונה בחייך בפרסומת?

     

    "כן. הוא אמר לי: יאללה, שחקי אותה, למה לא, החיים קצרים".

     

    אלברשטיין היא אם לשניים וסבתא לחמישה. "מאירה מגדלת את איתי, רותי ויעל ואורי עובד באמריקה בחברה קבלנית ואב לשתיים, אריאלה וליאור. המשפחה הקטנה שלי ממלאת אותי שמחה ועניין, אבל עצוב לי ששתיים מנכדותיי מעבר לים. אני מתגעגעת אליהן נורא, כל השיחות בסקייפ־שמייפ זה לא הדבר האמיתי, זה לא החיבוקים והצחוקים. גם המחשבה על כך שכמעט בכל בית יש לפחות ילד אחד בחו"ל לא מנחמת אותי. סבתאות היא חוויה שונה לגמרי מאימהות. כשילדיי היו קטנים עבדתי נורא־נורא קשה ‑ הופעות ונסיעות וטיסות לחו"ל, אני מסרבת להיזכר כמה קשה זה היה ופשוט מדלגת על התקופה. עכשיו אני הרבה יותר פנויה ולוקחת חלק בגידול הנכדים והכל יותר רגוע וזורם. כיף".

     

     

    שורה וחצי לטובת מי שננעל בארון במהלך השבוע האחרון: במהלך שהותה בלונדון שומעת אלברשטיין על שירות הטריפל החדש של yes, מחליטה שלונדון לא חיכתה לה וממריאה ארצה בתרועת "שלום, אני חוזרת". כי לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

     

    אז מה פתאום פרסומת?

     

    "ההצעה הגיעה אלי לפני כשלושה חודשים", היא מספרת, "והופתעתי נורא. לא עלה בדעתי שאקבל הצעה לפרזנטציה של משהו, לא עשיתי את זה מעולם, אבל ההצעה נשלחה יחד עם התסריט שנראה לי מקסים ומשעשע, ממש הברקה". במשך חודשיים נשמר העניין בסודי סודות. "לא כמו סודות הכור האטומי, אבל אפילו לאנשים שעובדים איתי לא סיפרתי. ככה זה אצל הפולנים, נגד עין הרע, מה יקרה אם אשוויץ ובדקה התשעים זה יתבטל? רק שבוע לפני הטיסה בישרתי לכולם ואפילו לקחתי איתי את נכדי הבכור איתי (16), מתופף שעבר לגיטרה, כדי שיראה איך זה קורה".

     

    מתוך הפרסומת ל־ yes (באדיבות yes)
    מתוך הפרסומת ל־ yes (באדיבות yes)

     

    עכשיו את מחכה לקמפיין הבא?

     

     

    "ממש לא, זו היתה חוויה חד פעמית. מכל דבר לומדים. אומנם ביקרתי לא מעט על סטים של קולנוע, אבל אני מניחה שבכל הסרטים של נדב לא הושקעו כספים כמו בפרסומת אחת לטלוויזיה שמופקת בתקציב ענק. שתי בחורות רומניות שפגשתי במהלך הצילומים סיפרו לי שהן רוקדות את 'לונדון' בחוג לריקודי עם וביקשו סלפי, לישראלים שהתגודדו שם סיפרו שאני מצלמת קליפ, ואני שמחה שעוד זוכרים שיר בן שלושים שנה. בסוף 89' לקחתי מונולוג מהצגה של חנוך לוין והפכתי אותו לשיר, וכשהשמעתי אותו בפעם הראשונה לחנוך הוא התגלגל מצחוק כמו ילד קטן".

     

    רבים משירייך הפכו דווקא לשירי יום הזיכרון.

     

    "נכון", היא אומרת ומזמזמת את "בשביל אל הבריכות", המוגדר בפיה כשיר קורע. "זה אחד הדברים הכי מעניינים ויפים שיכולים לקרות לאמן", היא אומרת. "הרי אתה לא בוחר בשיר מסויים כדי לשיר אותו בטקס כזה או אחר, אתה בוחר שיר שאתה מתאהב בו. הוא מחלחל לתודעה, לאט לאט, מטפטף לזיכרון הציבורי והקהל הוא שבוחר לעשות בו שימושים. כאמן, אני מרגישה שעלי להיזהר מזה, לא להיסחף, לא להמשיך ולבחור במודע שירים עצובים. אני חייבת להתנתק מהשיר הספציפי ולעשות דברים אחרים, כי החיים נמשכים".

     

    "אתה בוחר שיר שאתה מתאהב בו". בתקופת "לונדון"
    "אתה בוחר שיר שאתה מתאהב בו". בתקופת "לונדון"

     

    "לכל איש יש שם" הפך להמנון של יום השואה.

     

     

    "הופתעתי כשזה קרה, והצטערתי מאוד שזלדה לא ידעה על כך. כשהיא כתבה את השיר הזה היא לא חשבה על יום השואה ויום הזיכרון, היא סיננה את העצב שקיים בחיינו כל הזמן והצליחה לצוד ממנו אותו בדרך שמדברת אל כולנו. בפעם הראשונה שקראתי אותו לא חשבתי על השואה, ראיתי בו שיר אנושי שמתאר את כל האופציות שבהן ניתן להגדיר בנאדם, אבל אני מבינה את התהליך. בעבר דיברנו רק על מספרים, שישה מיליון, ועכשיו מדברים על שמות".

     

    שלומי שבן, שותפך למופע הנוכחי, אמר שהוא נדהם להיווכח עד כמה את מעודכנת בכל סינגל חדש.

     

    "זה בזכות האינטרנט. אני מקשיבה לשירים חדשים בציפייה לשמוע משהו מסעיר שיגרום לי להתרגש. הרבה פעמים זה לא קורה. אני מקשיבה גם כדי לדעת ולהבין מה הלך הרוח, ומצטערת בשמה של העברית המסכנה. מה שעושים לה. עברית דלה ומשובשת, אפילו לא בקטע של סלנג, סתם מילים שאין להן שחר. אבל מדי פעם האוזן שלי קולטת דברים מדהימים. בתקליט האחרון של רונה קינן יש כמה טקסטים שהם ממש שירה, גם לאלון עדר יש כמה שירים שאני אוהבת. כשאני מגלה יוצר טוב לא אתבייש לצלצל אליו ולבקש שיכתוב לי שיר. אני במקצוע 24 שעות ביממה".

     

    לתחושתך, את משודרת מספיק?

     

     

    "אני לא יודעת. אני נוהגת לשמוע רשת ב' שבה יש הרבה אקטואליה ואין הרבה מוזיקה. כמובן שאני משודרת הרבה פחות מבעבר וזה נראה לי בסדר, טבעי".

     

    כשאת מוציאה שיר חדש, את מחכה לבשורה שהוא נכנס לפלייליסט?

     

    "גם הפלייליסט הוא משהו מאוד חמקמק. לפני כחודשיים הוצאתי שיר שנקרא 'ערב אחר', הוא קיבל תגובות נהדרות ונכנס לפלייליסט בגלגלצ, אבל אני לא חושבת שמישהו ניגן אותו. חותמת הפלייליסט לא מחייבת את עורכי התוכניות לשדר. אבל למשרד שאני עובדת איתו יש פייסבוק, וכשהם מעלים את השיר הוא מגיע לקהל רחב".

     

    הסצינה האחרונה בפירסומת צולמה בארץ, והזמר סטפן מחכה לה בדירה.

     

     

    עם סטפן. "הסצנה האחרונה צולמה בארץ, סטפן מחכה לי בדירה".
    עם סטפן. "הסצנה האחרונה צולמה בארץ, סטפן מחכה לי בדירה".

     

    יש מצב שתקליטו דואט?

     

    "מי יודע? הכל טרי. הרבה דברים מוזרים קורים לי בשנים האחרונות, גם המופע עם שלומי שבן הוא הפתעה, אני פתוחה".

     

    ומה דעתך על סטטיק ובן אל?

     

    "את 'טודו בום' חיבבתי, בעיניי זה שיר ילדים, קשה לי לייחס לו אמירה אמנותית. נחמד".

     

    בימי "כמו צמח בר"
    בימי "כמו צמח בר"

     

    אני חוזרת

     

    חוה ("אני כותבת את שמי עם ו' אחת, אבל לא מפריע לי כשכותבים אותו עם שתיים, למרות שזה נשמע כמו 'חואוה', הילדים בסביבתי קוראים לי 'חלבה'") חגגה בדצמבר את יום הולדתה ה־72. "אני חיה בשלום עם הגיל שלי, מה אני יכולה לעשות? לריב איתו?" היא פורצת בצחוק מתרונן. "אני לא מרגישה שהתבגרתי כי נולדתי מבוגרת, מעולם לא הרגשתי ממש ילדה ודווקא בשנים האחרונות אני מרגישה צעירה מאי פעם".

     

    יש יתרונות בגיל השלישי?

     

    "תלוי מי אתה. אדם יצירתי וקצת היפראקטיבי, כמוני, ממשיך ליצור ומוצא טעם ביצירה גם בעשור השמיני, אבל אם כל חייך היית ביקורתי ומדוכדך לא יקרה נס שיגרום לך לקום מחר בבוקר ולהגיד 'החיים יפים'. למזלי, כל חיי שמרתי על באלאנס מסוים, בין לא ליפול לבין לא להתעופף. הרגליים שלי על האדמה, תודה לאל. המוזיקה היא המשען שלי להרבה רגעים קשים. כשקורה משהו תמיד צץ בראשי איזה שיר או לחן והופ, אני כבר במקום אחר".

     

    במקצוע שלך יש פנסיה?

     

    "בסוף כולנו מופרשים, לא? אבל אני לא אוהבת את הסגנון ההוליוודי שבו זמר מכריז על פרישה ויוצא לסיבוב אחרון שלפני הפרישה, שבינינו מכניס לו יותר כסף ממה שעשה בכל הקריירה. בעיניי זה משחק בגורל. למה לעשות מזה דרמה וחגיגה? עדיף לרדת מהבמה בנחת ובענווה, ולהמשיך להופיע כל עוד הגרון נשמע לנו ויש השראה".

     

    עלית ארצה משצ'צ'ין בגיל ארבע, עם השם אווה. את מזהה בעצמך תכונות של פולנייה?

     

    "פולנייה ממורמרת אני ממש לא, אולי קצת ביקורתית ושמרנית בענייני לבוש. עוף מכובס מעולם לא בישלתי ואין לי שום זיכרונות קולינריים מפני שאמא שלי לא הייתה פולנייה במובן המסורתי. היא הייתה אישה עצמאית שעבדה מבוקר ועד ערב, שנאה לבשל ורק נהגה לאפות חלה לשבת, בתנור שעמד על הגז. הלישה של הבצק הרגיעה אותה. מאז שהילדים יצאו מהבית אני בכלל לא מבשלת. אורז עם שעועית וגבינת עיזים עם עגבנייה. זה, פחות או יותר, מה שאני אוכלת".

     

    את מצטערת שאינך צברית מבטן ומלידה?

     

    "להפך, אני מרוצה, יש לי אופק נוסף. אמנם אין לי הרבה זיכרונות משם, אבל העובדה שגדלתי בין מהגרים ובשיכוני עולים גורמת לי להעריך את מה שיש כאן, את מה שנראה לאחרים כמובן מאליו. היא גם גרמה לי לקבל פרופורציות על החיים ולהבין עד כמה הדברים זמניים ורעועים. ככל שחולפות השנים אני יותר ויותר שואלת את עצמי איך אנשים עם בית ומקצועות יפים עזבו הכל מאחוריהם והגיעו ארצה עם שתי שמיכות פוך וגרו שנה במעברה. איך הם הסתדרו? איך ידעו לשלם מסים וללכת לבנק ולתקשר בעברית? האנשים האלה, כמו הוריי, נשתלו כאן ופרחו כאן וזה מעורר בי פליאה והערצה".

     

    בעבר מתחת ביקורת על תוכניות ריאליטי שמגלות זמרים צעירים, אבל את עצמך התחלת להופיע בחמאם ביפו לפני שמלאו לך 17. מה ההבדל?

     

    "אוהו, זה הבדל של יום ולילה. בחמאם זו לא הייתה תחרות. דן בן אמוץ נהג להזמין אמן צעיר לסוף כל ערב ראיונות שלו. ההבדל הגדול הוא הטלוויזיה. כשאתה מתחיל בבום כזה גדול, מה תעשה מחר? כל העולם רואה אותך ומשחק לך בלב ולא פעם מתעוררת בי תחושה של התעללות קלה במתחרים. מצד אחד מלטפים אותם ומצד שני משחקים בהם. מעתירים עליהם תקוות וברגע מסוים נוטשים אותם כי תכף מתחיל ריאליטי חדש. אבל יכול להיות שזו רגישות מופרזת שלי ושכולם מבסוטים ושמחים".

     

    שירי פרידה

     

    פייסבוק ואינסטגרם אין לה. "אני בנאדם נורא פרטי ולא רוצה שייכנסו לי לתוך החיים. אני אוהבת את השקט שלי, אין לי הרבה חברים מפני שבמשך הרבה שנים נדדתי רק עם הגיטרה, אין לי צבא של יועצים אמנותיים ומנהלים וסוכנים, אז למה אני צריכה לעמוד ברחוב ולצעוק 'הנני כאן'? כדי לשמור על קשר עם הקהל? אני מאמינה ב־50 שנות עבודה ויותר מ־60 תקליטים. מה הם לעומת הרשת? תמיד היה לי ביטחון שהשירים ידברו בעד עצמם ושלא צריך להפוך אותם לסחורה ולעסוק במכירתם".

     

    מה מעצבן אותך?

     

    "אנשים שמתנהלים בעולם כאילו שאין אחרים מלבדם, כמו רוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים שלא פעם כמעט הפילו אותי, אנשים קולניים שמשמיעים מוזיקה במכוניות כדי שכל הרחוב ישמע. משהו התפקשש אצלנו, איבדנו את ההרגשה שאנחנו לא היחידים על פני האדמה".

     

    מה מצחיק אותך?

     

    "הגאונים של 'ארץ נהדרת'. אני יכולה לראות את אסי כהן מהבוקר עד הערב, אין דברים כאלה. הם חיקו גם אותי. עלמה זק עשתה אותי נהדר ורועי בר נתן עשה את שלומי נפלא".

     

    את מחכה לפרס ישראל?

     

    "הוא לא דחוף לי ולא יושב לי על הראש. בשנים האחרונות הוא רק מעורר ויכוחים, 'תיתנו לו, תיקחו לו' וקילקלו את כל הרומנטיקה והקסם והאווירה המכובדת. בשנים עברו חיכינו למוצאי יום העצמאות, לטקס חלוקת פרס ישראל, ועיניי נפקחו כשלמדתי על אנשים שעושים דברים מדהימים. היום, בהדלקת המשואות הרעשנית, אף אחד כבר לא מתייחס לפרסי ישראל וזה די עצוב. עולם הולך ונעלם".

     

    מה החלום שלך?

     

    "אין לי חלומות. איזה חלומות כבר יכולים להיות לי בגילי? אני רוצה לחיות מיום ליום, שכולם יהיו בסדר ולראות את הנכדים שלי גדלים".

     

    חשבת לכתוב את הביוגרפיה שלך?

     

    "נדב ואני חלמנו שיום אחד נשב ואני אספר לו והוא יכתוב, אבל זה לא קרה. השירים שלי הם סיפור חיי. יש לי המון שירים של סוף, אני יכולה לעשות ערב שלם של שירי פרידה, ואת המשפט האחרון בביוגרפיה כבר כתבתי: 'להתייצב לפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים'. נעמי שמר כתבה את הגרסה העברית ללחן של חג'ידאקיס, אבל את השורה הזו אני כתבתי וממנה נולד כל השיר".

     

    מתי כתבת את השורה הזאת?

     

    "כשהייתי בת 15. כבר אז ידעתי שלכל דבר יש סוף, אבל לא נפרדתי מהמיתרים, הם רק נקרעו. וגם הגומות, תודה לאל, עדיין איתי". *

     

    smadarshirs@gmail.com