ביום שבו צעד ניל ארמסטרונג בפעם הראשונה על הירח, היה אד רנדל בקר טיסה במרכז החלל של נאס"א ביוסטון. גם אחרי שהעולם כולו נותר פעור פה ורטוב עיניים למראה הצעד הקטן לאדם והזינוק הענק לאנושות, רנדל לא לגמרי הבין למה הוא היה שותף. "למחרת ישבתי בדיינר מחוץ למרכז החלל", סיפר רנדל השבוע בראיון לסי־בי־אס 50 שנה אחרי, "שני בחורים נכנסו והתיישבו לידי על הדלפק. הם עבדו בתחנת הדלק בפינה, והיו מלוכלכים בשמן וגיר. אחד מהם אמר לשני, 'אתה יודע, אני נחתתי בנורמנדי ב־D-Day, ובכל זאת מעולם לא הרגשתי גאה להיות אמריקאי יותר מאשר אתמול'. פתאום זה הכה בי מה שעשינו. השארתי כמה שטרות כסף על הדלפק, רצתי למכונית והתחלתי לבכות".
בשבת יציין העולם, ובעיקר תציין ארה"ב 50 שנה לאחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. "בעוד 500 שנה ההתקפה על פרל הארבור תהיה רחוקה כמו מלחמת השושנים במאה ה־15", כתב לפני שנים ההיסטוריון ארתור שלזינגר, "ודווקא הנחיתה על הירח של אפולו 11 תיזכר כאירוע המשמעותי ביותר במאה שכללה שתי מלחמות עולם, התפתחות תורת היחסות של איינשטיין, פיזיקה קוונטית ונשק גרעיני".
כל מי שנולד אחרי 20 ביולי 1969, לא מכיר עולם בלי נסיעות שגרתיות לחלל, והרי תכף יהיו גם טיסות פרטיות. יותר ויותר אנשים מכירים את סיפור אפולו 11 רק משיעורי היסטוריה וסרטים הוליוודיים. אבל עבור אלה שכן היו שם, זה הרגע האמריקאי הגדול ביותר בחייהם, דרמה של חיים ומוות, תוכנית הריאליטי הראשונה אי פעם, בשידור חי, וממרחק של 384,400 ק"מ.
אם חייתם באמריקה ב־20 ביולי 1969, אתם זוכרים בדיוק היכן הייתם ב־16:17, שעון ניו־יורק. אז נפרדו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין מחבר הצוות השלישי, מייקל קולינס, עזבו את אפולו 11, ונכנסו לרכב חלל קטן בדרך ל"ים השלווה" שעל פני הירח. שש שעות וחצי לאחר מכן, נותר להם מעט דלק, המחשב התקלקל וארמסטרונג עבר לניווט ידני כדי להימנע מהתרסקות על סלעי הירח. במוקד ביוסטון אנשים הגיבו פיזית למתח. היו הקאות, היו סחרחורות, היה פחד כמעט משתק.
על כדור הארץ שמע וראה קהל גלובלי מהגדולים בהיסטוריה את ארמסטרונג אומר בקשר: "הנשר נחת". וולטר קרונקייט — גדול מגישי הטלוויזיה האמריקאית — שדר מתון ומאופק, צעק: "אדם על הירח, אדם על הירח!" כמה שניות לאחר מכן, ב־22:56, ירד ארמסטרונג והניח רגל על הירח, ממלמל משפט שעד היום לא לגמרי ברור אם הכין אותו מראש, אבל זה לא ממש משנה: "צעד אחד קטן לאדם, קפיצה אחת ענקית לאנושות".
באולפן של סי־בי־אס בניו־יורק, בשחור לבן מגורען, לא ידע קרונקייט את נפשו. רק שש שנים קודם לכן הוא בישר לאומה על מותו של הנשיא ג'ון קנדי, והנה הוא מוריד את המשקפיים, מנגב את העיניים ואומר בקול רוטט: "תראו את התמונות האלה! ניל ארמסטרונג, אמריקאי בן 38, עומד על פני הירח ביום ה־20 ביולי, 1969". הכותרת של "הניו־יורק טיימס" למחרת הייתה מרגשת כמו שהייתה פשוטה: "בני אדם נחתו והלכו על הירח".
ﭏ ﭏ ﭏ
הכל התחיל שמונה שנים קודם. ב־12 באפריל 1961, הפך הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין לאדם הראשון בחלל, אחרי שהשלים סיבוב מלא סביב כדור הארץ והעניק לרוסים ניצחון מדהים על ארה"ב. חמישה ימים לאחר מכן, התרסק הניסיון של הסי־איי־אי להפוך את המשטר בקובה בכישלון משפיל במפרץ החזירים. הנשיא ג'ון קנדי שבר את הראש בחיפושים אחר דרך להרים את המורל המאוד שפוף של האומה.
בתחילת מאי הצליחה נאס"א לשלוח את האסטרונאוט אלן שפרד לטיסה של 15 דקות מחוץ לכדור הארץ. זה כמובן לא היה אפילו קרוב להישג של גגארין, אבל האמריקאים לפחות הרגישו שאיכשהו הם עדיין במשחק. וב־25 במאי אמר קנדי לקונגרס: "אני מאמין שהאומה הזאת צריכה להתחייב להנחית אדם על הירח ולהחזיר אותו בביטחה לכדור הארץ, עוד לפני סוף העשור הזה".
זו הייתה הברקה גאונית, מטרה מלהיבה ונועזת שאיחדה את אמריקה. אז גם התחילו להגיע, בפעם הראשונה, תקציבים בשפע מוושינגטון. אבל המומחים עצמם היו מאוד סקפטיים. גלין לוני, איש נאס"א בכיר בימים ההם והיום בן 82, סיפר בשבוע שעבר כי "כשישבנו על בירה ודיברנו על מה שקנדי אמר, כולנו חשבנו שזה פשוט בלתי אפשרי. עבדנו אז על 'מרקורי', חללית במשקל 900 קילוגרם. הם רצו שנבנה משהו במשקל 100 טון! וזה היה רק תנאי הפתיחה. זה היה דבר מדהים, לראות איך כולם הביאו את כל מה שהיה להם והמציאו עולם שלם של פעולות חלל". 'כולם' זה יותר מ־300 אלף איש שעבדו כדי להגשים את החזון שג'ון קנדי שלא זכה לראות, החל במדענים מאלבמה שפיתחו את הטיל ממנו המריאה אפולו 11, דרך הצוללנים שאספו את האסטרונאוטים אחרי שנחתו באוקיינוס, ועד האישה שתפרה להם את המצנחים.
תוכנית הירח יצאה באמת לדרך עם ההשקה המוצלחת של אפולו 7 ב־11 באוקטובר 1968, אבל המבצע כולו כבר היה בפיגור בלוח הזמנים. מנהל תוכנית אפולו, ג'ורג' לואו, החליט לקחת הימור אדיר, דילג כמה צעדים ושלח את אפולו 8 לעשות סיבוב מסביב לירח עצמו בערב חג המולד 1968. ההצלחה הייתה מושלמת וחברי הצוות של אפולו 8 נבחרו לאנשי השנה של המגזין "טיים", בשנה שבה מרטין לותר קינג נרצח וריצ'רד ניקסון נבחר לנשיא. אפולו 9 ו־10 חיזקו את הביטחון של נאס"א והכל היה מוכן לאפולו 11. זו יצאה לדרכה בשידור ישיר בטלוויזיה ועם יותר ממיליון איש שהתאספו לאורך כבישים מהירים, שורפת לא פחות מ־15 טון של דלק בשנייה, בדרכה לשנות את ההיסטוריה.
ﭏ ﭏ ﭏ
הדרך של ארה"ב לירח הייתה קשה, יקרה מאוד וגם טרגית. שלושה אסטרונאוטים — גאס גריסום, רוג'ר צ'אפי ואד ווייט — נהרגו בינואר 1967, כאשר אש פרצה בחללית הראשונה של התוכנית, אפולו 1, במהלך ניסוי המראה בקייפ קנוורל שבפלורידה. עוד חמישה אסטרונאוטים נהרגו בתאונות מטוסים או בתאונות דרכים לפני שהספיקו לטוס בחלל. ארה"ב הוציאה 25 מיליארד דולר — 288 מיליארד דולר בהתאמה לאינפלציה — בפיתוח הטכנולוגיה לשליחת 12 אסטרונאוטים אל פני הירח, וקיבלה בתמורה 381 קילוגרם של אדמה ואבנים בעלי ערך מדעי והיסטורי חשוב שנשמרים במרכז החלל ביוסטון.
עשרה גברים אמריקאים נוספים הצטרפו לארמסטרונג ואלדרין והלכו על הירח, אבל אחרי הנחיתה הראשונה אבד העניין הציבורי במשימה. גם לפני יולי 1969, מבקרים רבים טענו שהתוכנית כולה היא בזבוז. לפני הנחיתה של אפולו 11 על הירח, לא היה רוב בציבור האמריקאי שבכלל תמך במשימה. הפעם היחידה שבה ניסיון להגיע שוב לירח תפס תשומת לב דומה הייתה ב־1970, עם הדרמה העצומה של אפולו 13, שהצליחה לחזור בשלום למרות תקלה קשה מאוד, במה שנחשב עד היום לנס הגדול ביותר בהיסטוריה של נאס"א.
אפולו 11 הייתה הפעם האחרונה שבה הפוליטיקה של ארה"ב הסכימה להעניק תמיכה בלתי מוגבלת לפרויקט שייצג מנהיגות אמריקאית גלובלית שהיא לא רק נשק לצורכי מלחמה. ב־1972, אחרי המשימה של אפולו 17, נסגרה התוכנית ומאז אף אחד באמריקה לא מצא סיבה לנסות לחזור לירח.
תוכנית אפולו כולה הייתה שילוב של אידיאליזם ומציאות פוליטית מתאימה — המלחמה הקרה, מאזן האימה הגרעיני, השנאה העמוקה לברית־המועצות. כדי להראות כי היה באמת מדובר לפני הכל בצעד גדול לאנושות, השאירו האסטרונאוטים על הירח דיסק שהכיל מסרים מארבעה נשיאים אמריקאים ומנהיגים מ־73 מדינות. אבל כדי לא לשכוח שבכל זאת מדובר בפוליטיקה, אלה שהוזמנו להיות חלק מהדיסק ההיסטורי היו באופן גורף ראשי מדינות בעלות ברית של ארה"ב. חלק מהם ממש רכבו על ההזדמנות, כמו למשל ג'ון וורסטר, ראש ממשלת האפרטהייד בדרום־אפריקה, ששמח מאוד להיות חלק ממיזם כל כך חיובי שנתן לו לגיטימציה. וכך, אפילו אנקדוטת דיסק המחשבות הטובות מלאה כולה בפוליטיקה.
עכשיו נראה כי הפוליטיקה שוב נוטה במקצת לכיוון נאס"א. דונלד טראמפ מפנטז על רגע ג'ון קנדי משלו, וסוכנות החלל מתכוננת לנסות שוב לחזור לירח, עד סוף שנת 2024. יש כבר אפילו תוכנית מיוחדת הנקראת "ארטמיס" — אחותו של אפולו ואחת האלות החשובות במיתולוגיה היוונית. אבל עמידה בתאריך היעד שהוטל על ידי הממשל של טראמפ תלויה בתקצוב של הקונגרס, ובתקופה שבה הקרעים הפוליטיים בארה"ב מקשים אפילו על תקצוב דברים הכרחיים כמו תיקון תשתיות, לא חסרים מי שחושבים שנסיעה לירח עכשיו היא לוקסוס מוגזם.
ראש נאס"א, ג'ים בריידנסטין, אמר השבוע כי "אלמלא הפוליטיקה כבר היינו מגיעים למאדים. בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים עשינו מאמצים לחזור לירח ולהגיע למאדים, אבל התוכנית הייתה ארוכה מדי ויקרה מדי. עכשיו אנחנו מנסים לעשות את זה יותר מהר כדי לנטרל את המחסומים הפוליטיים".
טראמפ, שאוהב לעלוב פומבית באנשים שעובדים בממשל שלו, שלח לפני כמה שבועות ציוץ שבו נזף בנאס"א על כך שהיא רוצה לחזור לירח, ואמר שהיא צריכה להתרכז בהגעה למאדים. בריידנסטין אמר כי שוחח עם טראמפ אחרי הציוץ והתעקש כי זה מבין שחייבים לחזור קודם לירח לפני שמגיעים למאדים. בריידנסטין גם אמר כי הכוונה היא לגרום לכך שהצעדים הבאים על הירח יהיו של אישה. "אנחנו רוצים לחזור לירח באופן רציף, כלומר להישאר שם, אבל אנחנו גם רוצים לשמור על החזון של הנפת דגל אמריקאי על מאדים. אנחנו רציניים לגמרי".
ﭏ ﭏ ﭏ
אנדרו צ'ייקין, שכתב את הספר הקלאסי "איש על הירח", שעסק במורשת תוכנית אפולו, טוען כי אנשים נוטים לזלזל היום בקושי של הגעה לירח. כולם הרי מדברים עכשיו על המאדים. בספרו הוא מצטט את בוב גילרות', המנהל הראשון של מרכז החלל ביוסטון, שאמר "יום אחד אנשים ינסו שוב להגיע לירח, ואז הם יבינו עד כמה זה קשה".
ארמסטרונג ואולדרין בילו 21 שעות ו־36 דקות על הירח. ב־24 ביולי 1969 הם צנחו בשלום למימי האוקיינוס השקט ויותר לא טסו לחלל. האיש השלישי, מייקל קולינס, לא הלך על הירח, אבל הפך למיתוס כ"איש הבודד ביותר ביקום, ששייט לבדו במשך שעות מסביב לירח", וכתב את מה שנחשב לספר הטוב ביותר שנכתב על ידי אסטרונאוט: Carrying the Fire — "לשאת את האש".
קולינס (88) ואולדרין (89), שנותר פעיל מאוד ואוהב להיות באור הזרקורים, יעמדו בסוף השבוע במרכז חגיגות ה־50. ארמסטרונג מת ב־2012, בגיל 82, לאחר סיבוכים בעקבות ניתוח לב. טביעות המגפיים שלו עדיין נראות באופן ברור על פני הירח, ואם לא יקרה שום דבר לא צפוי העקבות האלה יישארו שם עוד מיליוני שנים, ואיש לעולם — ממש לעולם — לא ישכח את ניל ארמסטרונג. •
