חבורת שבורים, כל אחד נלקח מתחתית אחרת של החיים. אבל הכל נראה יותר טוב בסרבלים אדומים ומסכות של דאלי, גם נקודות השפל. ובטח כשהחבורה, לה־בנדה, גיבורי 'בית הנייר', הצליחו בתוך שתי עונות מעולות לצאת מהבור הקיומי שלהם, לדפוק את המערכת ולברוח עם הכסף מהמטבעה הלאומית של ספרד בשוד הגדול בהיסטוריה. ככה החלשים מנצחים את החזקים. נקמת האנדרדוגים. יום טוב ובלה צ'או לכולם.
ובעצם, האנדרדוגים האלה נקמו פעמיים. מסדרה ספרדית שעבדה לא רע בארץ המקור שלה, ולא הרבה מעבר לזה, היא הפכה להצלחה מטורפת בעולם כולו מרגע שנרכשה על ידי נטפליקס. טוב, כמעט כולו, חוץ מארצות הברית, אבל גם בלעדיה מדובר בסדרה הנצפית ביותר בשפה זרה שעלתה בענקית הסטרימינג אי פעם. בסך הכל מרשים בשביל סדרה שיוצריה ורוב השחקנים שלה בקושי מדברים אנגלית.
למעשה, הסדרה כל כך נצפית, שאפילו היוצר של 'בית הנייר', אלכס פינה, הפך לסלב. כשאנשים רואים אותו בכנסים בעולם, הם ניגשים אליו עם התמונה שלו ומבקשים חתימה. לא עניין קטן בשביל תסריטאי מספרד. עכשיו הוא כבר עם חוזה בנטפליקס והודעה ש'בית הנייר' תחודש לעונה רביעית, עוד לפני שהשלישית עלתה לאוויר.
גם בישראל, כידוע, מדובר בלא־פחות מהיסטריה. עם עליית העונה השלישית היום בנטפליקס, אפשר כבר להמר שגם הקיץ תשמעו בכל חתונה את 'בלה צ'או' לפחות פעמיים (כן, למרות שמדובר בשיר פרטיזנים), ושהסרבלים ומסכות הדאלי שלכם יהיו שימושיים גם בפורים הבא. ביום חמישי, אלף מעריצים מאושרים צפו בפרק הראשון יום לפני שהוא עולה בעולם כולו, במסיבה של פרטנר tv ונטפליקס. אחרים בטח מנסים לחזור ולנשום באופן סדיר, מאז נודע על ביקורו המתקרב של חיימה לורנטה, כלומר דנוור, בישראל, כחלק מקמפיין של חברת אופנה. השחקן דארקו פריק, כלומר הלסינקי, עדיין מתאושש מהביקור כאן.
וכשאתה הופך מאנדרדוג למיינסטרים, הכל משתנה. למשל, התקציבים. השודדים של 'בית הנייר' רצו את הכסף הגדול, היוצרים של הסדרה קיבלו אותו. אם שתי העונות הראשונות התרכזו ברובן במטבעה, בסט צנוע יחסית, עכשיו השודדים יוצאים אל העולם. איים וקוקוסים ובגדי ים, מקדשים בתאילנד, מטוסים, ועוד דברים שהשתיקה יפה להם מחמת ספוילרים.
"כשאתה עובד בחברה שמשדרת ל־190 מדינות, זה מאפשר לחלומות שלך לפרוח", אומר פינה. "כשעבדנו רק בספרד נאלצנו להיות מאופקים יותר בכל מה שקשור לדמיון, כלומר התסריט. עכשיו נתנו לדמיון לפרוח. צילמנו בנופים מדהימים, בחמש מדינות, היו הרבה נסיעות. כך שגם סיבכנו לעצמנו קצת את החיים מבחינת הכתיבה, ההפקה, הצילומים. אבל התוצאה הרבה יותר טובה".
לדוגמה, תוכנית צ‘רנוביל. זוכרים? לא הסדרה המשובחת של HBO על הכור באוקראינה, אלא תוכנית המילוט האחרונה, נשק יום הדין, שהכינה החבורה למקרה ששוד המטבעה ישתבש ו'הפרופסור' ייעלם. בעונות הראשונות התוכנית לא יצאה לפועל. לצופים זה נראה תעלול עלילתי. הרי ככה זה בסדרות כאלה: מחזיקים אותך במתח, עד שבסוף הכל מסתדר.
אבל האמת היא שתוכנית צ'רנוביל נגנזה לא בגלל הריבים של ברלין וניירובי. היא נתקעה פשוט כי להפקה של 'בית הנייר' לא היה מספיק כסף. היוצרים נדרשו לשנות את התסריט ולשים את החלומות בכספת. "לא יכולנו להוציא את זה לפועל בצורה טובה", מגלה חסוס קולמנר, במאי הסדרה, "לא היו לנו מספיק אמצעים". אבל עונה 3 זה כבר עולם אחר: תוכנית צ'רנוביל מקבלת אור ירוק (ואם לא צפיתם בשני הפרקים הראשונים של העונה החדשה דלגו לפסקה הבאה) - עם גשם של שטרות שנופל על כל מדריד מהשמיים. וזה יפה כמו שזה נשמע. היה שווה לחכות.
× × ×
העונה החדשה פוגשת את קבוצת השודדים כשהיא מפוזרת, כל אחד חי את החלום במקום אחר בעולם, נהנה מהמסאז' והשייקים שאחרי השוד הגדול. אבל, כמו שההצהרות של נטפליקס והטריילר מלמדים, החבורה הולכת להתאחד למשימה חדשה - עוד שוד - גדול יותר, מסעיר יותר, עוד דגם מיניאטורי של מבנה, עוד שיעורים מהפרופסור בכיתת לימוד, ואם כבר, אז עוד משימה על הדרך: לחלץ את ריו, שנעצר.
לשודדים מפעם (מינוס ברלין ז"ל, שחוזר אמנם מן המתים בפרומו, אבל תסמכו על יוצרי הסדרה שזה יהיה באופן מתוחכם ולא מרגיז), מצטרפים עוד כמה חברים חדשים בסרבל אדום: שטוקהולם, הלוא היא מוניקה גטמבידה, אהובתו של דנוור, שחצתה את הקווים, וראקל מוריניו, אהובתו של הפרופסור שקיבלה את הכינוי ליסבון. ויש עוד כמה דמויות חדשות לחלוטין: בוגוטה, שאותו משחק חוביק קאוצ'וקריאן, ו"המהנדס", שאותו מגלם השחקן הארגנטינאי רודריגו דה לה סרנה.
וזה כל מה שאפשר להגיד, פחות או יותר. הכל נשמר תחת מעטה סודיות רציני מאוד. "יקרו הרבה דברים, יהיה עוד מהכל", מסכימה אורסולה קורברו - טוקיו בשבילכם - לגלות מעט על העונה החדשה. "אני חושבת שהצלחנו לשמר משהו מאוד חשוב שלא רצינו לאבד - את הקצב. לגרום לכך שהצופה לא יצליח לזוז מהמסך, ויהיה הרבה אקשן. יהיה גם מצחיק, ויהיו רומנים ואהבות, ויהיו גם פרידות".
אפרופו אהבות, חיימה לורנטה ומריה פדראזה, שמגלמים את דנוור ואת אליסון פארקר, הפכו לזוג בחיים עצמם. היו עוד רומנים על הסט?
אורסולה: "לא שאני יודעת (צוחקת). בטוח יש משהו שם. אבל הכל בעלטה. קשה לגלות בזמן שזה קורה".
מיגל הראן, ריו, מסתכל על אורסולה, מחייך חיוך חשוד ושותק.
מיגל, מה זה החיוך הזה?
אורסולה: "כן, מה זה? אתה יודע על רומן שאני לא יודעת עליו?"
מיגל: "אה... לא, אבל אני מת על זה שאנשים חושבים שכן".
ריו וטוקיו, בגרסת החיים עצמם, נראים מאוד מיודדים. פחות בווייב של משיכה מינית, יותר אחוקים. היא בת 29. יפה במציאות עוד יותר מבסדרה, מי ידע שזה אפשרי. מיגל, בן 23, לא נראה יום מעל 18. אבל זה פער קטן לעומת האמת שמתגלה כשהם עומדים אחד ליד השני. לא תראו בסדרה, אבל ריו, סליחה בנות, די נמוך באופן כללי, ונמוך ממנה באופן ספציפי.
מדי פעם הוא מבין כמה משפטים שנזרקים באנגלית לחדר ומתלהב, "אורסולה! הבנתי הכל!" בספרד הוא כוכב ענק, וגם בישראל ספק אם יצליח ללכת ברחוב בשקט. לפני שהתיישב לראיון, הניח את המפתחות של האוטו וקופסת סיגריות על הרצפה ליד הכיסא. בלי גינונים של הוליווד, אף אחד מהם עדיין לא מאמין שזה קרה לו. אין פה שום תחושה של חשיבות עצמית.
'בית הנייר' שודרה בטלוויזיה הספרדית לפני שנקנתה על ידי נטפליקס - ועוד מיד אחרי משחקי ליגת האלופות, מה שבטח לא הזיק - וקורברו הייתה פנים מוכרות יחסית במדינתה עוד טרום ההיסטריה העולמית. אבל גם היא מודה שאין מה להשוות. "האמת היא שהדברים השתנו", אומרת אורסולה. "לפני נטפליקס, הייתי יוצאת מספרד כדי להתנתק, למצוא קצת שקט. עכשיו זה כבר לא קיים. מצד שני, יש משהו מאוד יפה ומענג כשפתאום את נוסעת למקום שהוא רחוק מהבית, ואת יודעת שהאנשים שם ראו את העבודה שלך. זה לא קרה לי מעולם ואני חיה את זה בהפתעה ובהתפעלות רבה".
יש מחשבות על הוליווד?
"תני לי לסיים פה ואז נראה. אולי, אני לא יודעת".
אצל מיגל, שמככב גם בסדרה 'אליטה' של נטפליקס שחודשה לעונה שנייה, המציאות החדשה קצת יותר מטרידה. "בהתחלה נהניתי מהכל, כי זה היה חדש. אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שפשוט אין לי לאן ללכת. אין לאן לברוח. אני לא יודע איך לעצור את זה. עברתי לגור בכפר למשך שנה, בניסיון למצוא שקט, וגם משם הייתי צריך לברוח כי אנשים היו מגיעים אליי הביתה כדי להצטלם איתי. היו מגיעות מכוניות מלאות בילדות. לא יכולתי להישאר במסיבות בכפר שלי, כי בהתחלה היו שם 250 איש, ואז הגיעו עוד 2,500. כולם מעריצים של 'בית הנייר' שידעו שאני גר שם".
תכלס, מסכן. שעתיים אחרי הראיון, בטאפס בר מקומי, אלא מה, הברמן שאל אותי מה אני עושה בספרד. "אה, 'בית הנייר'?" הוא הגיב בהתלהבות, "מיגל למד איתי בתיכון! האמת, הוא עבר לגור לא רחוק מכאן, אני יכול להסביר לך איפה". לא הלכתי. הוא ממילא לא יודע אנגלית.
× × ×
לא אצל כל השחקנים ב'בית הנייר' זה ככה. אם במקרה של אורסולה ומיגל אולי כדאי לשכור מאבטחים, לחברים האחרים ב'בנדה' יש עוד לאן לשאוף. השחקנית אלבה פלורס, ניירובי, מעידה שזה לא כל כך נורא, והיא עדיין יכולה להסתובב בעולם. דארקו פריק, הלסינקי, אמנם ביקר בישראל ונדרש ללא מעט צילומי סלפי, אבל בספרד החיים שלו די כמו פעם. "אני עושה את מה שעשיתי תמיד", הוא אומר בחיוך. "מתעורר בבוקר, הולך למראה, מסתכל ואומר לעצמי: אהלן, כוכב, מה שלומך?" הוא נקרע מצחוק. "כן־כן, אנחנו יכולים ללכת ברחוב. זה לא שאני ג'וני דפ או אנג'לינה ג'ולי, עדיין לא. אבל מי יודע? בינתיים זה בסדר. אני תמיד אומר שאני נהנה מאוד מהאנונימיות שלי כאן בספרד, אבל בתל־אביב, וואו. היה איזה רגע שמלא ילדים רצו אחרי הרכב שלי. פשוט וואו".
אלבה: "עזוב, פשוט תתגלח".
דארקו: "כן, לגמרי, יש לי פלאן־בי. אני תמיד יכול להתגלח".
אלבה: "או לשים פאה".
דארקו: "או לגדל שיער, מה את יודעת".
בינתיים בצד, חוביק קאוצ'וקריאן, שבקרוב מאוד תתרגלו לקרוא לו בוגוטה, יושב בפרצוף אדיש ומסתכל על השניים. הוא שחקן, משורר, קומיקאי, מתאגרף מקצועי בעברו. בחור גדול. נולד בלבנון לאבא ממוצא ארמני ולאמא ספרדייה, וכשהיה בן שלוש ברחו משם לספרד בגלל המלחמה. הוא אמנם אלמוני יחסית בינתיים, אבל עם ביוגרפיה כזאת, קשה להאמין שההיסטריה סביב הסדרה תטלטל אותו במיוחד. "אני לא יודע מה הולך לקרות", הוא עונה באדישות, "אני מתכנן להמשיך בחיים שלי בגדול". כרגע יש לו קצת יותר מ־4,000 עוקבים באינסטגרם. בואו נדבר בעוד שבוע.
הבנתי שהעונה החדשה סודית, בסדר, אבל מה אתה יכול לספר לי על הדמות שלך, על בוגוטה?
חוביק: "אני לא יכול. זה סוד", הוא אומר בקול בס מאיים. "טופ־סיקרט".
כולם נקרעים מצחוק. בפנים הלב של חוביק רך, פשוט לוקח כמה דקות לגלות את זה. "לבוגוטה יש תפקיד מאוד טכני שנחוץ במיוחד לשוד בעונה החדשה", הוא חושף, "והוא כבר הכיר את ברלין ועבד איתו בעבר. הוא לא בדיוק חלק מהמשפחה הזאת של חבורת השודדים, אבל יש לו תפקיד מפתח, חייבים אותו בשביל שהשוד יצליח".
אתם גם חבורה כזאת של ממש על הסט, במהלך הצילומים?
אלבה: "סוג של, אנחנו יותר כמו משפחה. כשאתה פוגש את האנשים האלה יום אחרי יום, פשוט נהיים משפחה. הנה דוד חוביק, יושב בצד וקורא את הספר שלו בפינה, ודוד דארקו תקוע בטלפון".
דארקו: "אני תמיד בטלפון, זה נכון. אבל ככה זה, אנחנו שם יום אחרי יום, וכמו בכל משפחה - יש את זה שהוא עצבני כזה למשל, או זה שיושב בצד. אבל הווייב בינינו ממש־ממש טוב".
אלבה: "ולמדנו להכיר אחד את השני ממש טוב. נגיד את קולטת מתי למישהו יש בוקר ממש רע ועדיף לא להתקרב אליו עכשיו שעתיים".
דארקו: "זה סוד ההצלחה של הסדרה לדעתי - מרגישים את החיבור הזה בינינו, את האנרגיה הזאת, על המסך".
בקיצור, חוביק ודארקו, אתם רק נראים גברים גדולים וקשוחים.
שניהם צוחקים במבוכה. "כן־כן", אומר דארקו. "זאת מסכה. כמו שיש את המסכה של דאלי בסדרה, יש גם את המסכות שהן פשוט הפרצופים שלנו. אנחנו רכים מבפנים. אלבה הרבה יותר קשוחה מאיתנו".
טוב, מי עוד הייתה יכולה להשתלט על ברלין ולהכריז "המטריארכיה החלה"?
"אההה באמת הרבה זמן לא שאלו אותנו על זה בראיון", כולם צועקים ביחד ונקרעים מצחוק.
חוביק: "אוי לא, לא שוב".
אלבה: "שמעו, בשבילי זה ממש חשוב. עם כל מה שקורה בעולם, בשנים האחרונות, תודה לאל. באמת. אני לא חושבת ש'בית הנייר' היא סדרה פמיניסטית. ממש לא. יש הרבה דמויות של גברים שאומרים בסדרה דברים איומים על נשים, ואין תגובה שוויונית מצד הנשים. אבל, בו־בזמן אני מרגישה ממש בת מזל שבתוך התסריט הזה הייתה לי את ההזדמנות להביע את הקול שלי, כי רציתי מאוד שניירובי תגיד את זה. ואני חושבת שהרבה נשים מאוד התחברו לדמות הזאת, לדברים שהיא ביטאה. יש בחורות שמדפיסות את הפרצוף של ניירובי על חולצות וכותבות 'המטריארכיה החלה' ולובשות את זה בהפגנות פמיניסטיות, וזה ממש מגניב, אני גאה בזה. אבל שוב, חשוב לי להדגיש, זאת לא סדרה פמיניסטית. אפילו ניירובי היא לא הדוגמה המושלמת לפמיניזם".
× × ×
מילה אחת חוזרת שוב ושוב ב'בית הנייר', ותמצא את עצמה גם במרכז העונה החדשה: "רזיסטנס", התנגדות. למוקדי הכוח, לשלטון, לקפיטליזם. השוד שביצעו, במטבעה הלאומית של ספרד, כביכול לא פוגע באף אחד - זה כסף של המדינה, ועוד כזה שמודפס במיוחד. זה מה שהפרופסור שואף אליו. עשיית צדק. האאוטסיידרים, החלשים, חברי הכנופיה, מבקשים לקחת את הכוח מהמושחתים שם למעלה, לעצמם, מבלי לפגוע באף אחד.
צדק? תלוי את מי שואלים, וזה עוד מבלי להיכנס לעניין בני הערובה והטראומה שלהם, ופצועים, והרוגים, ואת העובדה שזה פשע. אבל השאלה הזאת עומדת גם בלב הסדרה. מצד אחד, לא מעט אנשים בעולם הצליחו להזדהות. כל אחד והמושחתים במדינה שלו. 'לה מונד' הצרפתי כינה את הסדרה "אלגוריה של מרד" וקבע שמדובר בהמנון לאומץ. בטורקיה, לא אהבו את הסדרה שנתפסה כתעמולה. גורמים רשמיים שם ראו בה סדרה מסוכנת.
"ההתנגדות הזאת התחילה בעונה הראשונה, ואיתה אנחנו ממשיכים", מסביר פינה. "הם יוצאים במחאה נגד המדינה. ההתנגדות הזאת היא חלק מהדי־אן־איי של 'בית הנייר' ואנשים מתחברים לנושא הזה, כל אחד במדינה שלו ועם המציאות שסביבו. המסכות, החליפות האדומות, השיר 'בלה צ'או' - הפכו לסמל התנגדות ומחאה חברתית. יש הקבלה בין מה שקורה במאבק של הפרופסור והקבוצה לכל אחד במדינה שלו, החל מברזיל ועד ערב־הסעודית", הוא מסביר.
בערב הפרמיירה במדריד, נאם אלברו מורטה, הפרופסור, והודה למעריצים של הסדרה: "אנחנו להקה, אנחנו משפחה, ועכשיו אתם חלק מהחבורה הזאת. אנחנו ההתנגדות ועכשיו גם אתם חלק מההתנגדות".
אבל היו גם מעריצים שהלכו מאוד רחוק. בנאנט, צרפת, למשל, שני גברים שדדו 15 אלף יורו כשהם לבושים במסכות של דאלי ובסרבלים אדומים. בטורקיה, חבורה של חמישה שדדה מחנויות חפצים בשווי 132 אלף דולר. גם הם עטו מסכות ואמרו בחקירה ששאבו השראה מהסדרה.
"אני חושב שבשתי העונות הראשונות, כל הרעיון הזה עובד טוב לחבורה", אומר מיגל־ריו. "אבל בעונה הזאת, כל הסיפור של ההתנגדות למוקדי הכוח קצת יקום על יוצרו. אנחנו לא נדע איך לתחזק את המהפכה. הדמויות לא יידעו כיצד להחזיק את ההתנגדות וזה יברח להם בין הידיים. אני חושב שכצופה בעונה החדשה, בגלל העלילה, משהו היה נאבד לי, הייתי מפסיק להזדהות עם העולם הפנימי של השודדים".
חוביק: "אני מבין שאנשים צופים ב'בית הנייר' ובעוד סדרות ומבינים את המסרים ומרגישים שהם רוצים לשנות עכשיו דברים בעולם, ושהם הולכים להיות רובין הוד וכל החרא הזה. אבל זה לא אמיתי. בשביל לשנות דברים צריך לעשות משהו, צריך לפעול. ורוב האנשים רק מדברים הרבה, אבל לא עושים שום דבר כדי לשנות משהו.
"אז סבבה, אתם יכולים לראות את הסדרה ולשבת מול המסך ולהגיד, 'יו, זה סדרה על התנגדות לשלטון! איזה יופי!' אבל זו רק סדרה עלילתית. אתם כולה על הספה בבית, אוכלים פופקורן, מעשנים סיגריה, שותים איזה דרינק. לא יותר מזה. אם אתם רוצים לדבר על התנגדות או על שינוי או פמיניזם, מה שתרצו - סבבה. אבל זה לא אמיתי. אם מישהו רוצה לשנות משהו - וזה לא משנה אם הוא נולד בביירות, באנדלוסיה, או בישראל - צריך לעשות מעשה, לשנות משהו בחיים. ואז תוכלו לראות את כל הסדרות שבעולם ולדבר עליהן".
דארקו: "אבל אז לא נצטרך יותר תוכניות טלוויזיה".
× × ×
השילוב הזה בין אקשן מעולה, מתח, טלנובלה, הרבה נשמה ותחושה של איזו אמירה נגד הממסד - מחאה חברתית גרסת הישיבה על הספה - עובד מעולה בעולם כולו, להוציא את ארצות־הברית. שם אולי יכולים להתחבר למסרים, אבל לרוב מתקשים להתחבר לסדרות שאינן באנגלית. נראה שבנטפליקס לא מאוד מוטרדים מזה. החברה אף מרחיבה את ההשקעות שלה לא רק ברכישת תוכן מחוץ לארצות־הברית, אלא גם בהפקה שלו. 'פאודה', מכירים? עכשיו קחו את 'בית הנייר' וספרד ותכפילו. בכמה? באפריל האחרון, חנכה ענקית הסטרימינג במדריד את בית ההפקה הראשון שלה באירופה - מרכז שכולל בשלב זה בעיקר אולפני צילום לתוכניות טלוויזיה והמון פיתוח של תוכן.
חוץ מצילומי העונה השלישית של 'בית הנייר', מצלמים שם כבר עכשיו עוד שתי סדרות מקוריות בספרדית עבור נטפליקס. 'התמימים' (El Inocente), המתבססת על רב־המכר של הרלן קובן, וגם סדרה בשם Los favoritos de Midas. נוסף לכך, 24 הפקות מקור בעבור נטפליקס כבר נמצאות בשלבי פיתוח שונים בספרד, וכן 50 קופרודוקציות בין נטפליקס לחברות מקומיות שעכשיו על האש. לפי המגזין 'וראייטי', בשנה שעברה נטפליקס העסיקה 13 אלף שחקנים, ניצבים ואנשי צוות טכני בספרד. השנה, המספר הזה אמור להכפיל את עצמו.
"מתברר שלא כל הסיפורים המעניינים מגיעים מהוליווד", אמר מנכ"ל נטפליקס, ריד הייסטינגס באירוע ההשקה של בית ההפקות, בשיחה שקיים עם השחקן אלברו מורטה, הפרופסור. "אנחנו משקיעים באירופה, במיוחד בספרד, וזה הכל בהתאם למה שאנשים רוצים לצפות בו. אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה היצירתית בספרד. זה מדהים לראות איך הפקות ספרדיות כמו 'אליטה' ו'בית הנייר' כבשו את הלבבות של מעריצים בכל העולם".
ברשימת המעריצים למשל, אפשר למצוא את מראדונה וניימאר, "ולא רק הם", צוחק פינה. "גם סטיבן קינג. אני לא יודע למה, אבל באמת דמויות מוכרות מתחומי עניין שונים - כדורגלנים, שחקנים - נהנים ממנה. זה מדהים עבורנו. כשאדם בסדר גודל של סטיבן קינג, שכתב כמעט 300 ספרים, מדבר עלינו ומהלל את אופן בניית הדמות של ברלין למשל, זה כבוד מוחלט".
ומה עם זה שאתם לא מצליחים באמריקה?
הבמאי חסוס קולמנר: "עבורנו, כל מה שאנחנו חווים זה מתנה. לא ציפינו להצלחה גדולה כזו באף מקום. אבל אנחנו מתחילים לקבל רשמים שהסדרה מתחילה לחלחל גם בשוק האמריקאי".
פינה: "זה מאוד מורכב. בסופו של דבר, האמריקאים צורכים סדרות פעולה באנגלית. אפשר להגיד שזו כמעט בעיה תרבותית לנסות לשלב סדרות פעולה מדובבות או עם תרגום. זה כמעט על גבול הבגידה. אבל לאט־לאט, אנחנו נמשיך לנסות זה בטוח".
אתם מצליחים לישון בלילה לקראת העלייה של העונה החדשה? לא מפחדים לאכזב?
"הלחץ הזה בסופו של דבר עזר לנו לפתח יותר ביקורת עצמית שגם ככה הייתה גבוהה מאוד, ובזכות זה יצאה עונה שלישית מדהימה. אני ישן טוב (צוחק). אבל הדברים גם השתנו. פעם הוקרן פרק אחד בשבוע והיית צריך לחכות כדי לקבל נתונים על הרייטינג. זה היה הרבה יותר מותח, תמיד היה לילה שלא ישנת טוב וחיכית לנתונים על כמות הצופים. היום כבר לא. נטפליקס שיפרה לנו את החיים: הסדרה משודרת ברצף, ואתה לא מקבל נתונים על רייטינג. זה עוזר מאוד".
מה עם השיר 'בלה צ'או'? עם יד על הלב, לא יצא לכם קצת מהחורים?
חוביק: "אני מת עליו. פשוט לא הייתי בעונות הקודמות, אז הוא לא הצליח להימאס עליי. צפיתי בסדרה לראשונה רק כשקראו לי לאודישן, ובפעם הראשונה כשאתה שומע את השיר, הוא נתקע לך בראש, אתה אומר לעצמך, 'איחו דה־פוטה!' שמעת אותו פעם אחת והוא נכנס ישר לתוך הראש. וואו, הוא מאוד עוצמתי".
אלבה: "אני קצת עייפה מהשיר, האמת. הוא פשוט נורא־נורא קליט ונתקע בראש. לפעמים נגיד אני מבשלת בבית, ופתאום 'נה נה נה נה נה' (מזמזמת את המנגינה), ואני צועקת לעצמי 'דייי!'"
דארקו: "יש לי רגשות מעורבים בקשר אליו, והאמת היא שתהיה הפתעה בעונה החדשה - יש עוד שיר! ושוב ברלין ישיר. חבל שהוא לא כל כך יודע לשיר".
ומה עם ללבוש בגדים אדומים ביום־יום? אתם עוד יכולים לעשות את זה?
(כולם נקרעים מצחוק) אלבה: "לא! ממש לא! שנה אחרי שנה, עם הסרבלים האדומים. קשה. ובסדרה שבה שיחקתי קודם הייתה לי תלבושת צהובה. נורא. לא יישארו לי צבעים ללבוש! בסוף אני אצטרך להיות עירומה פשוט בכל הסדרות. זה מה שאני אהיה. אני אשחק אישה זקנה ועירומה".
