זה היה סוף יום הלימודים ומתן יאיר עמד ליד הלוח. הוא ניסה להעביר שיעור ב'מזרח תיכון' לתלמידי כיתה י', אבל החומר לא נכלל בבגרות ורמת העניין הייתה בהתאם. "פתאום שמעתי דיבורים", הוא נזכר, "הסתובבתי ומישהו עמד מאחוריי. תלמיד עם שקית ניילון על היד. לא ידעתי בדיוק מה הכוונות שלו, אולי לפוצץ עליי את השקית. תפסתי אותו, אבל האירוע עדיין התרחש וכולם מסביב צחקו. הם צוחקים ואני מרגיש השפלה, מרגיש כל כך קטן. שאני לא יכול להתמודד איתם, שאף אחד לא סופר אותי. ואני יוצא מהשיעור ונשאר לבד עם התחושה הזאת. כי למי תספר את זה? זו סיטואציה שאי־אפשר לחלוק עם אף אחד".

בחזרה בבית יאיר פתח את המחברת וכתב - כמו שהוא עושה כל יום - על האירוע המשפיל בשיעור. רק שלהתרחשות האמיתית הוא הוסיף פנטזיה: שאבא שלו ינחת פתאום בכיתה ויחליף אותו כמורה, "שיבוא כמו כוכב קולנוע, שיהיה סמכותי והם יישבו כמו טאטלע. הוא היה יודע להתמודד עם הילד הזה".

סיפור השקית נשאר מחוץ לספרו החדש של יאיר, 'פחות קוצים' (הוצאת ידיעות ספרים), אבל הכמיהה הילדותית - שאבא יבוא להושיע, גדול וחזק, לספוג במקומו את העלבון שמזמנת מערכת החינוך למי שבחר בהוראה - נמצאת שם. דמותו של האב, מרדכי יאיר, נוכחת - או נוכחת־נפקדת - גם בספרו הראשון, 'חדר משלו', ובכל אחד מהסרטים שעשה יאיר כקולנוען עד היום: בסרט התיעודי 'רשום לך בתעודת זהות שאני אבא שלך' ובסרטים העלילתיים 'פיגומים' ו'בגרות', שתיים מהיצירות הקולנועיות המוערכות של השנים האחרונות.

ב'בגרות', שמוצג עכשיו בסינמטקים, האב אף מגלם את עצמו - הופעת אורח שמעצימה את המיתולוגיה שיאיר תפר סביב האיש שנטש אותו בילדותו ונפטר לפני כמה חודשים. "רוב התקשורת בינינו בשנים האחרונות התנהלה סביב מילוי טוטו וצפייה בכדורגל בטלוויזיה. לא יכולנו להיפתח באמת אחד לשני, והסרטים היו הדרך של אבא שלי להיות שם בשבילי, לתת לי משהו שחשוב לי".

מרדכי ("צ'יקו") יאיר גדל בירושלים, האח הצעיר של סימון ומואיז הקטן, זה שנשאר מחוץ לשיר האלמותי של יוסי בנאי. הוא התקשה לתפקד במסגרות, עזב את בית הספר בגיל צעיר, שוחרר מצה"ל בגלל אי־התאמה, והנציח את העוני שזכר מהילדות עמוק לתוך חייו הבוגרים, כשכבר היה נשוי ואבא לשלושה ילדים. מתן הוא הצעיר בהם.

"אחרי שההורים שלי התחתנו אמא שלי עודדה אותו לסדר את העניינים עם הצבא, כדי שהוא יוכל להוציא רישיון נהיגה. ובאמת, אבא שלי שירת כמה חודשים, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור, והוא לא חזר משם אותו דבר. המלחמה העצימה משהו שכנראה היה שם תמיד. ובסופו של דבר הוא לא הצליח להישאר בתא המשפחתי".

יאיר, שנולד לפני 42 שנה, זוכר אבא שהולך ומסתגר בתוך שתיקה קודרת עד שעזב את הבית בהרצליה. "יום אחד הוא פשוט לא היה. לקח כמה דברים ועזב. ההורים לא עשו לנו שיחה מסודרת, גם לא היה הסכם מזונות מסודר ביניהם, כי אמא ידעה שהוא לא מסוגל לשלם. תקופה ארוכה לא ידעתי בכלל איפה אבא נמצא. עם הזמן נפגשתי איתו בחדר שבו התגורר - מין משרד בלי שירותים ומקלחת - ואני זוכר שהבנתי שאין לי מקום בחיים שלו. בניתי כל מיני סיפורים סביב העזיבה שלו, פינטזתי שהוא סוכן מוסד, סיפרתי לאנשים שהוא חלה בסרטן ריאות - אבל היה ברור שהוא לא נמצא. שההיעדרות שלו חזקה וסופית".

היום הוא מבין שהפתרון שהציעה לו אמו באותה תקופה - כשעברה לישון איתו בחדר בגיל 12 וחלקה איתו מיטה אחת במשך ארבע שנים - רק סיבך יותר את טראומת הנטישה. "ברור שבדיעבד, על רקע גיל ההתבגרות וגילוי המיניות, זה נראה מוזר, אבל היה בזה המון חום ושנינו כנראה היינו צריכים את זה. אחותי הייתה זו שיזמה בסוף את הפרידה כשהייתי בן 16. היא אמרה, 'הגיע הזמן שיהיה לך חדר משלך, וגם לאמא'. עד היום נשאר בי קצת כעס עליה בגלל זה. וגם אמא עברה אז בצורה הצהרתית מאוד לחדר עם מיטת יחיד".

מה הרגש העיקרי ששלט בחיים שלך אז – כעס? געגוע?

"לא זוכר כעס כלפי ההורים. הכעס היה בעיקר כלפי עצמי. הייתי ילד שמנמן ואבא שלי היה גבר גדול וחזק, וזה גרם לי לשנאה עצמית. אבל אני כן זוכר שאמרתי לעצמי שאני אף פעם לא אגיד לו שאני אוהב אותו. זה יהיה העונש שלו. ובאמת כך היה, עד הסוף. גם בימים האחרונים שלו לא אמרתי לו שאני אוהב אותו, והוא לא אמר לי. המפלט שלי היה הסרטים. מכיתה ו' התחלתי לראות כל יום סרטים בווידיאו. לפני בית הספר, אחרי בית הספר, נמשך לדמויות גבריות אלימות, עם עוינות גדולה לממסד, כמו רוברט דה נירו ב'נהג מונית'. ואז גם התחלתי לכתוב, וגיליתי שיש משהו בכתיבה שלוקח אותי למקום רגשי שאני מרגיש בו נוח. הייתי ילד טוב, שקט, נראה צעיר לגילי. אבל היה לי את רוברט דה נירו".

כל היצירות שיאיר חתום עליהן הן דפים מהיומן האישי. פעם אחר פעם הוא מדלג על הפריבילגיות שיכול להציע הדמיון, מספר את הסיפור היחיד שהוא מכיר מיד ראשונה. 'פחות קוצים' נכתב למעשה עוד לפני 'פיגומים' והיווה את הבסיס לסרט. גם כאן אפשר למצוא מורה לספרות והיסטוריה שמתאבד בקפיצה מגג. גם כאן מתוארת מערכת היחסים המיוחדת שלו עם תלמיד בעייתי, המופרע של הכיתה. גם כאן מקיים המורה קשר מורכב עם אביו, וגם כאן ההוראה בתיכון היא בו־זמנית עונש ודרך מילוט מהחיים שבחוץ. 

המורה, בן דמותו של יאיר, מתואר בספר כניגודו המוחלט של התלמיד הקוצני, המוחצן, "חופשי לגמרי בתנועות שלו, בדיבור שלו, בהתנהגות שלו... בלי חוקים, בלי גבולות... לא מתכנן דבר ולא חושש מדבר". מולו המורה, חלשלוש ונרפה, עם "רגליו הדקות, ידיו הלא־שריריות, שערות החזה הספורות שהיו לו" - מתקשה לגדל קוצים. וכמו בספרים ובסרטים, גם בשיחה הוא חשוף מאוד, מפגין כנות נוגעת ללב.

"כל התיכון נורא פחדתי מהצבא. כשאחי הגדול היה חוזר עם המדים הייתי מסתכל עליו וחושב, איך אני אוכל להחזיק את הקיטבג הזה, ללכת בנעליים האלה, לרוץ עם כל הציוד הזה ולישון באוהל במקום להיות בבית עם אמא? זו הייתה חרדה נוראה".

החרדה הזאת, הוא מאמין, עוררה את הגוף שלו להכריז מלחמה על עצמו. "מאמצע התיכון, כל קיץ, הגוף שלי התחיל לייצר מלנומות. היו מסירים לי אותן, כל חצי שנה הייתי צריך לעשות סי־טי ובדיקות דם, הולך עם כובע, מכוסה כולי, מרגיש את הפחד מלהיות בחוץ. בסוף קיבלתי פרופיל 21, בדיוק כמו אבא שלי. כשהגיע הזמן להתגייס החלטתי להתנדב ושובצתי בקריה. כל בוקר הייתי נעצר ליד הטלפון הציבורי מחוץ לבסיס, מוציא מהארנק את כרטיס הטלכרט ומצלצל לאבא. הוא היה עונה ואני הייתי מנתק. לא יכול להגיד את המילה 'אבא'".

כמו אביו, גם יאיר לא נשאר הרבה זמן בצבא. בגיל 19 וחצי השתחרר, נרשם ללימודי ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, טיפח חלום לעשות קולנוע, ואז נקלע למשבר בעקבות מותו בתאונה של דרור מל, "החבר הכי טוב שהיה לי", שלו הוא מקדיש את הספר. "בנקודה הזאת בחיי הרגשתי שאני צריך את אבא שלי והלכתי לחפש אותו".

מה מצאת?

"מצאתי אדם בתפקוד מאוד נמוך, שחי בעוני. הזנחה רפואית, בגדים מתפוררים, אין כרטיס אשראי. כשנגמר הכסף אין לו איך לקנות אוכל, אז הוא אוכל רק אורז שיש בבית. מתפרנס מאיסוף ומכירה של ספרים ישנים. חי בדיור מוגן של עמידר ברמת־השרון. אבל הוא לא התבייש בכלום. בתודעה שלו הוא היה דון ז'ואן. תמיד הסתובבו סביבו נשים, ואם הייתי קובע איתו ומישהי הייתה מתקשרת חמש דקות לפני, הוא היה אומר לי, 'אל תבוא'. בכלל, לא הרגשתי שהוא שמח במיוחד לראות אותי".

יאיר נרשם ללימודי תסריטאות ב'סם שפיגל' והמשיך לתואר שני בבימוי. להוראה הגיע במקרה. אמו של החבר שנהרג ניהלה אז את תיכון 'היובל' בהרצליה והציעה לו לבוא ללמד היסטוריה וספרות. "לא יכולתי להגיד לה לא, בכל זאת אמא של דרור, וחשבתי גם שזה רעיון טוב - תנאים סוציאליים, פנסיה. כשהתחתנתי עברתי למשרה מלאה, מורה בכיתות 'אתגר' לתלמידים מתקשים. בעיות משמעת, מגיעים חמישה ילדים לשיעור, והמזגן לא עובד, והכיתה נראית כמו מזבלה, ומישהו מפריע ואתה אומר לו 'צא מהכיתה' והוא מסרב לצאת. ואתה לא יודע אם לקרוא לרכזת או לספוג את זה. ומה בכלל הטעם להגיש תלמיד על ציון 70 בתקווה שהוא יוציא 40 בבגרות. ויחד עם זה אני מרגיש שפה ושם אני מצליח להגיע אליהם".

עדות אפשר למצוא בסרטים של יאיר, שם ליהק כמה מתלמידיו האמיתיים לגלם את עצמם. בחירה שהעניקה לסרטים אמינות יוצאת דופן וגם חיזקה את האמונה שלו בנערים האלה - ואת האמונה שלהם בעצמם. את התלמיד אשר לקס, גיבור הסרט המצליח 'פיגומים' ומקור ההשראה לתסריט, יאיר מכנה "הדה נירו שלי". לקס זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, לבש טוקסידו בפסטיבל קאן, אבל חזר בינתיים לעבוד בעסקי הפיגומים של אביו.

יאיר עצמו לא לימד השנה בתיכון ולא ילמד גם בשנה הבאה. הוא קיבל כסף לפיתוח סדרה חדשה, ובינתיים מלמד תסריטאות ב'סם שפיגל' ובבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה 'מעלה'. סביבת עבודה קצת פחות סוחטת רגשית. בספר, כשהוא מתעקש להקריא מול כיתה כמעט ריקה מתוך 'התפסן בשדה השיפון', כשהוא שואל את תלמידיו אם כמו הולדן קולפילד, גם הם מרגישים לפעמים שלא רואים אותם - די ברור שהוא מדבר על עצמו.

"לא תמיד הרגשתי שיש משמעות אמיתית למה שאני עושה שם כמורה. לפעמים הייתי מגיע לבית הספר, רואה את הבלגן והלכלוך והרעש, אוכל בחצר מתוך קופסת פלסטיק שהבאתי מהבית ושואל את עצמי, מה אני עושה כאן?"

ומה התשובה? כמו ששואל אותך אחד התלמידים ב'בגרות', למה בכלל ללמוד ספרות?

"השאלה הזאת חוזרת ועולה ולא תמיד יש לי עליה תשובה. נכון שחלק גדול מהיום אתה מתעסק בבעיות משמעת, והתלמידים יכולים להיות גסים ואלימים, אבל אני מדמה לעצמי שדרך הספרות אני מקנה משהו לעולם הפנימי שלהם, עולם פנימי שאני חייב להאמין בקיומו. אם לא אאמין בזה - גמרתי. אין לי צידוק להיות בכיתה".

באחת הסצנות ב'בגרות', המורה שאתה מגלם מדבר בטלפון עם אבא של תלמיד, ולא טורח אפילו לתקן אותו כשהוא חוזר ופונה אליו בלשון נקבה.

"זה משהו שקורה לי לפעמים. בהתחלה הייתי מתקן את ההורים, אבל עם הזמן הפסקתי. כנראה שהם מניחים שמי שמלמד ספרות חייב להיות אישה. בתודעה שלהם ספרות היא מקצוע לחננות, לנקבות. ואולי הקול שלי גם נשמע נשי. אבל אני מרגיש לפעמים שהספרות היא המקצוע הכי חשוב שיש - המקצוע היחיד שיכול לחבר את התלמידים לרגש ולחוויה של אדם אחר, לגרום להם לחוות אמפתיה".

פרקים מסוימים בביוגרפיה של יאיר נראים כאילו נכתבו על ידי תסריטאי. כאילו חלום הקולנוע היה צריך להתיישב על גרסה אמיתית של חיים. למשל סיפור ההיכרות עם מעיין, אשתו, שהתגלגל גם הוא לספר. "באמצע שנות ה־20 שלי עבדתי בבית קפה ברמת אביב. יום אחד מעיין נכנסה והדופק התחיל לעלות. היא שאלה אותי אם אני כותב. בדיוק התחלתי לכתוב את 'חדר משלו' אז נתתי לה לקרוא. כשהיא החזירה את הדפים לקפה, היא הוסיפה שני שירים שחיברה ורשמה את מספר הטלפון שלה".

בשיחת הטלפון הראשונה הם חלקו פרטים בסיסיים, "ואז היא אומרת לי, 'אני גרה עם הבחור שאני הולכת להתחתן איתו'. הייתי מנומס ואמרתי, 'שיהיה במזל טוב'. ואז היא שואלת אם אני רוצה להצטרף אליה להליכה בים. לא לגמרי הבנתי מה קורה, אבל הצטרפתי. בסוף ההליכה היא אומרת, 'ההורים שלי נמצאים כאן ליד, רוצה להגיד להם שלום?' שם הבנתי שהיא לא באמת רוצה להתחתן. היא רוצה להעביר להורים שלה מסר שיש בחור אחר. ואני בא איתה ואומר שלום ולוחץ ידיים, ואנחנו נשארים בקשר.

"אני מספר לאמא שלי שאני אוהב אותה, ואמא שלי אומרת לי משפט שנשאר איתי: 'אהבות אסורות הן האהבות הכי גדולות שיש'. טוב, אמא שלי פנטזיונרית כמוני, אבל האמירה שלה נותנת לי דלק. ובפגישה האחרונה עם מעיין, שבוע לפני החתונה, אני אומר לה, 'אני יודע שבמוקדם או מאוחר נהיה ביחד'. ולעצמי אני אומר שאני אחכה לה לפחות שנה. והיא מתחתנת. אבל אחרי שישה חודשים אני מרים טלפון, שואל מה קורה, והיא מספרת לי שזה סוף הקשר ביניהם. קצת אחרי זה עברנו לגור ביחד".

הם נשואים כבר 11 שנה, חיים באותה שכונה ברמת אביב הישנה שבה הכירו, הורים לנעמי, בת חמש, ולתמרי, בת שנתיים וחצי. וכמו בכל סרט הוליוודי, גם כאן נוסף עוד טוויסט מפתיע, צירוף מקרים לא אמין כמעט, כשמתברר שמעיין היא נכדתו של דדו, מי שהיה הרמטכ"ל ביום כיפור, המלחמה שדפקה לצ'יקו יאיר את החיים.

"עבור אבא שלי, דדו היה הגיבור של המלחמה ההיא. במשוואה של הרעים והטובים, משה דיין ואריק שרון היו הרעים, ודדו היה בין הטובים. הוא לא האיש שאחראי להלם הקרב שלו. הוא נורא התרגש כשסיפרתי לו שאני הולך להתחתן עם מעיין, ומאז שאנחנו יחד, המשפט הראשון של אבא שלי כשהוא היה מתחיל עם נשים זה 'הבן שלי התחתן עם הנכדה של דדו'. גם אחרי שהוצאתי ספר ועשיתי סרטים, זה מה שהסב לו הכי הרבה גאווה".

בפברואר האחרון הוא קיבל טלפון. "אמרו לי שאבא נפל בחדר שלו בדיור המוגן. הוא לא מוכן שירימו אותו, חיכה לי. הגעתי והוא שכב על הרצפה בתנוחה מוזרה. אני שואל, 'אבא, איך אתה?' והוא אומר, 'סיגריה'. אני מכניס לו סיגריה לפה, מדליק אותה, והוא לא רוצה שאקרא למגן דוד אדום. בהתחלה נראה היה שהוא מתאושש, אבל אחרי יומיים אני רואה שהמצב מחמיר ואני מזמין אמבולנס. מביאים אותו ישר לחדר ניתוח. הוא היה בקריסת מערכות, כבר אי־אפשר היה להציל אותו, וכעבור יומיים הוא נפטר. אתה מסיט את הווילון, נפרד ממנו ונותן לו נשיקה. וזהו".

מה עבר לך בראש ברגע האחרון הזה?

"שהגוף הגדול הזה, הנוכחות הפיזית שלו, לא יהיה יותר. שבסדרה שאני כותב עכשיו, וגם בה יש דמות של אבא, הוא לא יוכל לשחק ואצטרך למצוא שחקן".

הצלחת לסלוח לו?

"אני חושב שהדברים בינינו היו פתורים עד כמה שיכלו להיות פתורים. הגענו לאן שיכולנו להגיע. לאבא היו כמה תקליטים טובים בוויניל - ג'ורג' הריסון והקונצרט למען בנגלדש, לואי ארמסטרונג. כמה חודשים לפני שהוא נפטר באתי לבקר אותו והתקליטים אינם. אני שואל, איפה הם? והוא עונה, מכרתי אותם. אז אני אומר לו, 'אבל נורא רציתי את התקליטים האלה, מה תשאיר לנו?' והוא מסתכל עליי במבט של איפה אתה חי ואומר, 'הייתי צריך לאכול אז מכרתי'. הרגשתי בושה, אבל גם כעס על זה ששום דבר חומרי לא יישאר ממנו".

ובאמת לא נשאר שום דבר?

יאיר מסתובב לכיוון משטח העבודה במטבח ומבטו נעצר בנקודה מסוימת, בין קערת הפירות לקורנפלקס. "בקבוק ערק". •