האמא של הגלידות

אניטה אביטל מתהלכת ברחובות שכונת פלורנטין בתל־אביב כמלכה שלא זקוקה לכתר. כולם מכירים אותה, כולם יודעים שגלידריית "אניטה" נושאת את שמה, כולם חולקים לה כבוד ומבקשים לעשות סלפי עם האישה והאגדה, שהגיעה כבר לגיל 70. אבל אניטה לא שולטת רק בתל־אביב, היא כבר הפכה לאימפריה בינלאומית. התמונות שלה מתנוססות בסניף החדש של הרשת שנפתח לאחרונה בסידני, אוסטרליה, כמו גם בסניפים שנפתחו בשנחאי, אמסטרדם, סינגפור וטוקיו. בקרוב ייפתחו שני סניפים נוספים בפוארטו־ריקו ובניו־יורק — וגם שם כבר יכירו את את אמא אניטה.

הבנים של אניטה, עדי וניר, הם אלה שאחראים על ההתפתחות העסקית לחו"ל. "גדלנו עם מגשים של מעמולים על הראש", מספר עדי, "מפני שאמא תמיד אפתה עוגות לחינות ולחתונות. היא הייתה צריכה לפרנס אותנו אחרי שאבא נפטר. הוא חטף חיידק אלים כשהייתי בן 6 ותוך שבוע נעלם לנו", מספר עדי. "אמא, שהתאלמנה בגיל 28, נשארה עם ארבעה ילדים וים של חובות. עד אז גרנו באזור טוב בנתניה ואמא הייתה עקרת בית במשרה מלאה. ביום בהיר אחד היא נאלצה לצאת לעבודה מבוקר ועד ערב, בניקיון, במלצרות ומה לא. בגלל המצב הכלכלי עברנו לגור אצל הוריו של אבא, בשכונת אזורים שהייתה אז שכונת מצוקה הארד קור".

"אבל תמיד היה אוכל בבית", ניר מדגיש.

"את התסכול והעצבים פרקנו במגרש הכדורגל, שיחקתי עם עודד מכנס וקיללתי כאילו שיש לי ביוב בגרון. אחיותינו הגדולות, איילת ודגנית, גידלו אותנו מפני שאמא לא הייתה בבית ורק בזכותן סיימתי תיכון. אחרי השירות הצבאי במודיעין למדתי הנדסה תעשייה וניהול במכללת רופין, עבדתי בפיצוצייה כדי לממן את הלימודים וטסתי לטיול באוסטרליה. הייתי תפרן ונשבעתי לעצמי שיום אחד אחזור אליה כאיש עסקים".

מרתף הגלידה עם הנצנצים

ניר, בניגוד לעדי, לא למד. הוא היה ונשאר הילד של אמא, זה שנצמד אליה ולמד ממנה את רזי המטבח. "יום אחד", מספר עדי, באתי לביקור מאוסטרליה וגיליתי שאח שלי הפך להיות מוכר גלידה. הוא פשוט לקח ליטרים של גלידה שאמא הכינה במכונה הביתית, ותוך ארבע שעות המכלים התרוקנו והכיסים שלו התמלאו. הוא חזר הביתה עם 600 שקל".

17 שנה עברו מאז ואניטה היא כבר אימפריה בינלאומית, אבל עדי לא שוכח את התחלה הקשה. "הסתובבתי בנווה צדק בתל־אביב. באותם ימים זו הייתה שכונה עזובה של נרקומנים, והעירייה אפילו לא הדליקה שם את פנסי הרחוב, ופתאום ראיתי כוך של 40 מטר. אמרתי לעצמי שזה מקום שאפשר להפוך למקום של גלידה בשביל ניר ואמא. הם יצאו בארבע לפנות בוקר מנתניה לתל־אביב, הכינו את הגלידות במקום ואני תמכתי בהם מאחור. אפילו שלט לא היה לנו. חובבי הגלידה ידעו שצריך להגיע ל'קיר עם הנצנצים' ולרדת במדרגות. אחרי שנתיים, כשהעסק התחיל לפרוח, החלטתי שהגיע הזמן להפוך את הגלידרייה למקום אמיתי. שכרתי חנות בשטח כפול והעברתי את אמא וניר לדירה בפלורנטין כדי שלא ישרפו שעות על הכביש".

איך הגיבה אמא כשבישרת לי שהגלידרייה תיקרא על שמה?

"בהתרגשות גדולה. וכשנתתי לה את המפתחות של הסניף השני, בפלורנטין, והודעתי לה שהיא המנהלת, אמא שלנו הייתה בעננים. די מהר הקליינטורה התרחבה ואנשים זיהו את הטעם המיוחד של הגלידה שלנו".

מה סוד הגלידה שלכם?

"הנוסחה של אמא", ניר מתחמק, ואילו עדי מעיר: "הנוסחה של אמא שניר פיתח עם השנים".

כלומר?

"לכל הגלידות בעולם יש בסיס", ניר מסביר, "והוא משתנה על פי כמויות החלב והסוכר. חלק מוסיפים ביצים, בדרום אמריקה משלבים בין חמאה לשמנת, ומכאן נובעים ההבדלים. קניתי מכונה לפסטור חלב, הבאתי אותה לפלורנטין והגלידרייה התחילה לעבוד כמו קונדיטוריה. מכינים במקום, ובמקום להכניס את העוגה לתנור מכניסים את הבסיס למכונת גלידה".

עדיין לא פיצחתי את הסוד.

"גם לא תפצחי", מבטיח ניר, שחוסך במילים. "עד עצם היום הזה, באחת בלילה, אני נוסע למפעל שלנו ברעננה ושופך את החומרים לסירים הענקיים. אני מחמם את הנוזל לטמפרטורה של 85 מעלות ואז מוריד אותה לארבע מעלות. זה הבסיס. בבוקר מגיעות חמש משאיות ולוקחות את הבסיס לגלידריות בכל רחבי הארץ כדי שיוכלו להכין גלידה טרייה".

מה, אתם מוכרים למתחרים?

"ברור", עדי משיב. "אחרי חמש שנות עבודה, מהבוקר עד הלילה, הודעתי לאחי שאני לא מוכן להיות פועל עד סוף חיי. יצאתי מהמפעל והתחלתי לתת ליווי מקצועי־מיתוגי לאנשים שרצו לפתוח גלידריות. את כל אחד מהם שאלתי, 'איך קוראים לאמא שלך?' וככה צצו ברחבי הארץ גלידריות כמו 'אמיליה' ו'בלה' ועוד־ועוד. את הכסף שהרווחתי מההדרכה המשכתי להשקיע במפעל לבישול חלב והתחלתי להדוף הצעות".

איזה?

"באו אליי אנשי עסקים כבדים, עדיף בלי שמות, והציעו לי כסף גדול תמורת זיכיון של 'אניטה'. לכולם אמרתי, 'לעולם לא'. למה? בגלל שיש לנו אמא אחת, ויש לנו רגש מיוחד כלפי השם הזה ולכן אנחנו נישאר הבעלים היחידים שלו. הוא לעולם לא ייצא מגבולות המשפחה".

"הישראלים לחוצים אש"

נכון לעכשיו הם קונים חלב במיליון וחצי שקל לחודש, מבשלים אותו ומספקים בחודש 900 טון של "בסיס הגלידה הכי טוב" לכל שוק הגלידה בישראל, כולל ארבעת סניפי "אניטה", שמופעלים על ידי בני משפחתם, כולל שתי אחיותיהם, "כי גם להן מגיע ליהנות מהסוד של אמא", קובע עדי.

"אחרי שהרשת הזו כבשה את תל־אביב, התחלתי לחשוב מה הלאה, מה עם הפריפריה, מפני שזה האופי שלי, אני תמיד רוצה להתקדם. בוקר אחד, לפני שמונה שנים, התעוררתי, אמרתי, 'בא לי לפתוח את הגלידרייה העברית הראשונה' ופתחתי בפרדס־חנה את הסניף הראשון של 'גולדה'. כיום זו כבר רשת בת 40 סניפים ואני ממשיך לפתוח סניפים על בסיס שבועי בכל הארץ, דווקא במקומות לא צפויים כמו מצפה־רמון, עפולה, כרמיאל וחריש. עד סוף השנה יהיו 60 סניפים. למגזר הערבי פתחנו את 'ג'לטו בוטיק' בטייבה ובאום אל־פאחם ועכשיו אנחנו במשא ומתן על סניף ברמאללה".

למה?

"המגזר היהודי מיצה את עצמו, יש מלא מתחמים. המגזר הערבי הרבה יותר מעניין. הוא עשיר ואוהב איכות".

אתה לא חושש מאינפלציה?

"בישראל, עולם הגלידה עובד בשיטת מצליח. פותחים גלידרייה אחת וסוגרים שלוש, ורק הטוב שורד. הפכנו ליבואנים של ג'וסו, החברה הגדולה בעולם לטעמי גלידה וניר, שאף אחד לא יכול להתחרות בניסיון שלו, היה הראשון שזיהה את הטעם הישראלי. באיטליה הגלידה חלקה, אבל הישראלים לחוצים־אש ואוהבים לנגוס. אז ניר קנה מכונה לקליית קשיו והתחיל להוסיף לגלידה פיצפוצים וכך נולד הלהיט 'קוקי מן'. עם הזמן הוא הוסיף לגלידה שקדים וקרמל. חייבים לצאת כל שנתיים־שלוש עם משהו חדש".

כ־350 אנשים עובדים ברשתות שלהם, שליש מהם נמנים עם בני משפחת אביטל. האחרים הם עובדים שהתחילו אצלם מלמטה והתקדמו בסולם הדרגות. "נשבעתי לאמא שלא אמכור את הזיכיון על השם והמתכון שלה ואני מקיים את ההבטחה", עדי מסכם. "בעבודה קשה הפכנו את 'אניטה' לרשת בינלאומית ונגיע איתה לכל נקודה בגלובוס".