באחד הראיונות שלו לפני כמה שנים, התוודה אקסל שפלר — מאייר סדרת הספרים המצליחה "טרופותי" — שהוא אוהב לצייר דמויות מצחיקות. "הומור זה דבר חשוב וזה גם מה שהצליח בטרופותי, אני חושב, האמביוולנטיות שלו", סיפר. "הוא קצת מפחיד, אבל גם קצת טיפש. ילדים אוהבים ללכת על קצה. לפחד, אבל אז ליהנות מן ההקלה שמדובר בסך הכל ביצור ענק, שעיר, חביב מאוד אחרי הכל. אין בו שום דבר ישיר שהוא אוהב".
את ההומור־המפחיד הזה — מעין שני קצוות רחוקים אך משלימים בספרות ילדים — הצליח שפלר לפצח כבר בספריו הראשונים. "טרופותי" הוא במובן מסוים, יותר מעוד ספר ילדים. יותר מנוסחה עם חרוז ומשקל, שחוזרת על עצמה. יש בו קסם של הבעות פנים, של תנועות עיניים, של אוזניים נפולות ודמויות שפופות, שעוברים רק דרך האיור. למעשה, אם אני מסתכל על הגזרה המקומית שלנו, אלה אותן דמויות קסומות ומתוחכמות שיוסי אבולעפיה מאייר בספריו. וזה שובה וזה מקסים וזה מצליח לרגש.
והנה שפלר ניצב לבדו, בלי הסופרת שליוותה אותו בסדרת הספרים המצליחה, ג'וליה דונלדסון. ובספריו "פיפ ופוזי" (תרגום: סיגל גפן / הוצאת ידיעות ספרים) הוא מתגלה באור שונה, חשוף יותר. אור שתולה את הסיפור כולו באיור. זה סיפור על חברות ברגעי משבר. בספר "לילה בלי צפרדי", בוחן שפלר את יכולת הנתינה כשפוזי מגיעה לישון אצל חברה פיפ, ומגלה רגע לפני השינה ששכחה את הבובה האהובה שלה בביתה. בספר השני בסדרה "החבר החדש", פיפ מתחבר עם ילד נוסף ופוזי מרגישה נטושה. ומתוך המוזרות הזאת, השלושה מתחברים ולומדים מהי המשמעות של חברות אמת.
אין הרבה מילים בספרים של שפלר. בטח שלא עלילה מתוחכמת כפי שקיימת ב"טרופותי" ובסיפור אחר שלו עם דונלדסון "לקוף יש בעיה". סדרת הספרים "פיפ ופוזי" מיועדת לגיל הרך, וככזאת היא נסמכת על האיור. ובשונה מהספרים שלו עם דונלדסון — המכווינים את העלילה — ב"פיפ ופוזי" שפלר נותן לאיור לדבר. הוא שותל בו דמויות משנה שאינן הרמטיות לעלילה, מציע פרשנות נוספת. אביזרים, רהיטים, אפילו חיות שהזדמנו לאיור במקרה — או שלא — פותחות צוהר לדיון וסיפור מחדש. לא בכדי זכו הסיפורים האלו לשבחים בעולם. לא בכדי זכו להצלחה בקרב ילדים רבים. לא בגלל המעמד שקנה לעצמו עם השנים. ילדים לא עושים הנחות לאף אחד ובטח שלא למאיירים. שפלר מבין את סוד הקסם של האיור, והוא מאפשר לכם לספר את הסיפור מחדש.
