"הכי רציתי בעולם לא להיות הומו, אפילו ניסיתי להתאבד. אבל הרב סופר התנתק מהכל וראה לנגד עיניו את הטובה שלי"
שי ברמסון עבר כנער דתי טיפולי המרה ונקלע למצוקה נפשית קשה | ברגעים שהרגיש הכי לבד, מצא אוזן קשבת ותמיכה אצל מנהל הישיבה שבה למד, הרב יוסי סופר |בזמן ששר החינוך פרץ מנסה למזער נזקים בעקבות הסערה שעוררו דבריו נגד הומואים, רבנים נוספים מתמודדים ברגישות עם קו התפר המורכב בין ההלכה לבין הקבלה
למרות שחלפו שנים רבות, הם ישבו זה לצד זה בגינה הציבורית בקדימה ושוחחו כאילו הזמן לא חלף. הם לא דיברו על אידיאולוגיות גדולות, לא על הפערים ביניהם, לא על המחלוקות. זו הייתה שיחה בתדר אחר, שיחה של רב ותלמיד, קרובה ואינטימית ומצמיחה. התלמיד הוא שי ברמסון (32), דתי לשעבר שעבר טיפולי המרה, והיום חבר בוועד המנהל באגודה למען הלהט"ב ודוקטורנט לגנטיקה באוניברסיטת תל־אביב. הרב הוא הרב יוסי סופר, היום מנהל פדגוגי ברשת עמל ואז מנהל ישיבת בני עקיבא בנתניה שראה את שי, הנער המיוסר, והושיט לו יד.
עבור שניהם זה היה שבוע סוער. הלגיטימציה שנתן שר החינוך רפי פרץ לטיפולי המרה, לפני שחזר בו והתנצל, העירה מחדש את הדיון בנוגע להתמודדות של החברה הדתית עם הקהילה הלהט"בית. שי, שמכהן גם כסגן יו"ר ארגון חברותא, ארגון ההומואים הדתיים, עבר השבוע מבמה לבמה ודיבר על הנזקים של טיפולי ההמרה שחווה על בשרו. הרב סופר כתב פוסט על ההתמודדות שלו כמחנך ומנהל בחינוך הדתי עם הסוגיה הלהט"בית, ובין היתר תיאר כיצד הליווי של שי עזר לו לפקוח עיניים ולב. הוא קיבל אלפי לייקים, מאות תגובות ואינספור פניות אישיות.
בתוך הסערה הזאת יש גם שיח אחר בתוך המגזר הדתי־לאומי, שיח מורכב שמנסה להתמודד עם הקושי ההלכתי בלי לבטל אותו. בזירה הזאת נמצאים לא מעט אנשי חינוך כמו הרב סופר. "הסוגיה הזאת פגשה אותי בפעם הראשונה כמחנך בשנות התשעים. אז לראשונה שמעתי שראוי להפריד בין האיסור ההלכתי על קיום משכב זכר לבין הנטיה עצמה", משחזר סופר. "קראתי כמה מאמרים של הרב יובל שרלו בנושא והם מאוד ריגשו אותי. את אחד מהם פירסמתי על לוח המודעות בישיבה, וברור שזה עשה הרבה רעש. אז זה היה טאבו מוחלט, לא כמו היום. כשהתחילו התלחשויות פשוט נכנסתי לכיתות י"א ו־י"ב והתחלתי לדבר עם התלמידים. בחודשים שאחרי, לא מעט הומואים בישיבה נפתחו בפניי או בפני המורים שלהם, ולמעשה לראשונה היינו צריכים להתמודד עם זה כצוות.
"אני זוכר את הליווי של שי בתהליך היציאה שלו מהארון. הוא היה תלמיד מוצלח, חכם ורגיש, והרגע הזה היה רגע מאוד קשה גם עבורי. יש פתאום סתירה מובנית בין מה שאני מאמין כאדם דתי לבין מה שאני מאמין בו כמחנך, ובין מה שאני רואה באדם מולי. אני לא יכול לעקם את האמונה הדתית ולא את האמון שלי בילד. אסור לי לבטל אף אחד מהם, וזה היה שיעור משמעותי בשבילי. לקח לי זמן לקבל אותו באופן פשוט, לאהוב אותו כמו שהוא בלי שום ציפייה שישתנה, עם כל תשומת הלב והאהבה והזמן שהוא זקוק להם. היום אני יודע להגיד שזה היה התהליך הכי משמעותי שעברתי בנושא, כי שי הוא באמת מטובי בנינו. אני אוהב אותו מאוד וגאה באדם שהוא הפך להיות, אדם עם רגישות חברתית בלתי רגילה".
"בגיל 13 וחצי פניתי ל'עצת נפש' (עמותה שמתיימרת לבצע טיפולי המרה — ח"א) כשהבנתי שאני נמשך לבנים", מספר שי. "הייתי בלחץ, הומו הייתה זהות שלא הייתי מעוניין בה, והם הצמידו לי פסיכולוג ואף אחד בעולם לא ידע מזה. בסוף בחרתי לספר לחברים ולצוות החינוכי בשביל שישחררו ממני קצת בישיבה. הרב סופר חקר את הנושא בעצמו והוא היחיד שאמר לי שצריך לבדוק אם זה באמת מתאים לי. הדבר שהכי רציתי בעולם זה לא להיות הומו, אבל זה לא עבד. בעולם של שחור ולבן ואיסור של ייהרג ובל יעבור, זה היה נראה לי סביר שאני צריך לאבד את החיים שלי. זה היה לי מאוד ברור שזה מה שאני צריך לעשות ובאמת ניסיתי להתאבד. השיח במגזר באותן שנים היה ממש אטום, אבל הרב סופר לא פחד לשאול שאלות ולהטיל ספק, וזה מה שאיפשר את השיחה בינינו. כשחזרתי בשאלה, היה לי הרבה כעס כלפי אלוהים והייתי ממש אנטי־דתי, ורק יותר מאוחר שיחררתי את השנאה והבנתי שהזהות שלי כאדם דתי עדיין חלק ממני. זה העולם שממנו באתי, זה עולם המושגים שלי.
"לאחרונה התחלתי להתנדב בחברותא ואני חווה תיקון. פתאום גם הרבנים יוצאים מהארון של התמיכה בקהילה שלנו, למרות האיסור ובלי לדלג על המורכבות. אני מרגיש שטיפולי ההמרה דפקו לי את התפיסה בקשר לדת וגרמו לי לחזור בשאלה. היום, בניגוד לאז, יש מודלים של דתיים להט"בים, יש קהילה שלמה של משפחות גאות עם ילדים וזה יפהפה. כשהייתי בצבא הזמנתי את הרב סופר למפגש של חברותא וקיוויתי שהוא יבוא. פניתי אליו כי הוא היה הדמות הדתית היחידה הטובה שהייתה לי בראש באותה תקופה. ההקשר החיובי שלי ליהדות. הרגשתי שהוא התנתק מהכל וראה לנגד עיניו את הטובה שלי. רק לתת את ההרגשה הזאת בימים הרעים ההם זה חסד עצום. הייתי הכי לבד שיש. הוא קיבל אותי כאיש חינוך והוא היה הדמות שיכולה לעזור ולכן לא הפתיע אותי שהוא בא".
"אני זוכר את המפגש הזה", צוחק הרב סופר. "הייתי שם עם הרב שרלו, ואני זוכר שבתפילת ערבית הסתכלתי סביבי וקלטתי שאנחנו הסטרייטים היחידים במניין. לא ידעתי שזה היה כל כך משמעותי עבור שי, זה היה לי ברור שצריך להגיע. שם הבנתי שאין פה שני צדדים של המתרס. אנחנו באותו צד, אנשים שההלכה חשובה להם ומנסים להגיע יחד להבנה לדרך משותפת".
"גזר דין של בדידות"
"בעיניי קורים שני תהליכים מקבילים במגזר ואני לא יודע איזה מהם יותר חזק", מסביר סופר. "השטח מתחיל לקבל באופן ברור את הקהילה הלהט"בית באופן טבעי ונורמלי. אני מכיר הומואים דתיים צדיקים גמורים שעומדים בניסיונות שאני לא הייתי עומד בהם, ומי אני שאשפוט אותם. זו קבלה מאוד עמוקה ופשוטה שקוראת בזכות אימוץ של ערכים כמו שוויון וקבלה.
"מצד שני, יש תהליך הפוך של מאבק בקהילה הלהט"בית שלפיו חובה לשים גבול. יש את התורה ואם קשה מתמודדים. הגישה הזאת לא מפנימה שיש פה קושי ייחודי שלא דומה לקושי אחר. זה גזר דין של בדידות איומה וזה ניסיון כמעט בלתי אפשרי. הקולות האלו מתגברים כתנועת נגד. כל פעם כשהקול השמרני עולה, הוא מותקף בחומרה וזה מייצר ציפוף שורות והקצנה של המסרים. אני נמצא באמצע. אני אוהב את שי ואת כל שאר חבריי ההומואים בלי שום סייג, ואני לא מוכן לוותר על ההלכה ולכן אני בבעיה. השיחה הקולנית הזאת נותנת מקום לחדי הלשון ומהירי התגובה, לא לאנשים הרגישים. היא מרחיקה מקשב, שזה הכי החשוב שיש לנו. אני לא מאשים אף אחד, אבל זה מאוד מתסכל כי זה נובע ממצוקה".
סופר מרגיש שגם הסערה סביב דברי שר החינוך הייתה מוגזמת. "אני מאמין לרב רפי שהעמדה שלו מורכבת יותר, וזו הייתה שגיאה להמליץ על טיפולי המרה כשאנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היום. תועלתם, אם בכלל, היא קטנה, ונזקם הוא גדול. אבל מכאן ועד לקרוא לפיטוריו יש מרחק. זו תגובה אגרסיבית מדי שמשכנעת את המשוכנעים. אני לא יכול לסבול את ההתנהלות שכל בדל אמירה הופך לבלתי נסבל. באופן עקרוני, נער דתי שמגלה שהוא נמשך לגברים ורוצה להתגבר על זה, זכותו לנסות מה שהוא חושב שיכול להועיל לו. וצריך לגשת לזה בצניעות ולדעת להגיד גם מה לא, ולהגיד שאולי זה לא ישתנה. זה מורכב ועדין מאוד. פה גם נעוץ הקושי שלי עם מצעדי הגאווה. הם חלק מהסיפור של תרבות הצעקה, הכוח. אני לא יכול להאשים אף צועד, כי אני לגמרי מבין את הצורך, אבל זה כואב לי כאדם דתי, כי המרחב הציבורי הוא גם שלי".
"אין לי בעיה אם מישהו מחליט מחר להיות עם אישה אם זה מה שטוב לו", מבהיר שי, "אני לא חושש מבירור עצמי או מהליכה לפסיכולוג, אני פשוט נגד טיפול שיש לו יעד מוגדר של המרה ושינוי. אלו פרקטיקות מסוכנות שמנסות להכחיד אותנו. אני מבין נער או הורים שרוצים לשלוח את הילד שלהם לטיפול כי מבחינתם אם הילד הומו, מחר הוא ירקוד על משאית בעירום. אבל היום יש מודלים אחרים שמעמידים ההומואים הדתיים. סבבה שיש לשמרנים דעה, אבל הדעות האלו מסוכנות לנו. אחרי שנים שניסו להמיר אותנו, שהעיפו אותנו מהישיבות, מאשימים אותנו בטרור להט"בי? נכון, יש לנו עמדה תקיפה, אבל זה לא טרור. אף הומופוב לא מת מהדעות שלי, בשונה מהומואים שמתים מהומופוביה. מאתיים מטר ממני יצחק שליסל רצח את שירה בנקי ודקר עוד חמישה אנשים. זה טרור, ובגלל זה צריך מצעד, כי כשלא צעדנו מתנו בארונות".
נראה שיש פער משמעותי בינך לבין הרב סופר.
"אז מה. אם היה רק שי והרב סופר בעולם, היינו יכולים לפתור הכל. הפגישה השבוע בינינו לגמרי הוכיחה את זה. והנה, למרות שהיום אני דתל"ש, אני יכול להגיד שהוא תמיד יהיה הרב שלי".
הקידוש הוביל לפיצול
הקשר המיוחד הזה בין רבנים לתלמידיהם הגאים הוא לא יוצא דופן כמו שנוח לחשוב. היום יותר מתמיד המודעות במגזר הדתי־לאומי בשיאה, ובחלק מבתי הספר מדריכים של ארגון שב"ל - שהכל ברא לכבודו (ארגון חינוכי של קהילת הלהט"ב הדתית), מגיעים לשוחח עם מחנכים ומורים על מנת שיידעו להעניק לתלמידים מענה. הרבנית ד"ר חנה פרידמן זוכרת מתי הסוגיה התיאורטית הזאת הפכה לשאלה משמעותית בחיים שלה. פרידמן היא מנהלת בית הספר פלך בתל־אביב ומובילה את קהילת "יחד" בעיר, קהילה דתית שבה מתפללים לא מעט להט"בים. "אני זוכרת שכאישה פמיניסטית ודתייה זה העסיק אותי ברמה של פילוסופיית ההלכה. ניסיתי להבין איך מפצחים את זה והתחלתי להקשיב לקולות סביבי. אבל ההיכרות האמיתית הייתה לפני 12 שנה, כשעברנו לגור בתל־אביב", מספרת חנה. באותה עת ניסו הזוג פרידמן לגבש קהילה צעירה שתתפלל יחד ויהיה בה מקום ראוי לנשים וילדים, וכבר כשיצא המייל הראשון הצטרפו לקבוצה כמה לסביות. "אני זוכרת שהיה להן חשוב לומר שהן לסביות דתיות, ולמעשה בשנה הראשונה שלי בעיר נפקחו לי העיניים. הבנתי כמה הדמויות הללו קרובות אליי נפשית, דתית והלכתית. בהתחלה, כשאחת מהן הביאה עוגה, התלבטתי אם יש לה מטבח כשר או לא, היום אני צוחקת מהשאלה הזאת. כשהתחלנו לעסוק ברצינות בשאלה איך מחנכים ילדים דתיים בתל־אביב, שוב מצאנו את עצמנו בשותפות גורל עם משפחות להט"ביות דתיות, וכבר שנה וחצי אחרי המעבר עלתה השאלה עד כמה אפשר להנכיח את אורח החיים הזה באירועים ציבוריים בקהילה".
ואכן, השאלות הקשות צפו מהר מהצפוי. האם עושים קידוש לכבוד הולדת ילד למשפחה להט"בית, הייתה השאלה שבסופו של דבר הובילה לפיצול הקהילה. הקידוש לכבוד הולדת תינוקת לזוג לסביות התקיים בגן הציבורי כי בבית הכנסת לא הסכימו, ושם גם הבשילה ההחלטה לייצר מקום יותר משוכלל. "מצאתי את עצמי עם הלסביות וההומואים בגינה הציבורית, זה היה רגע סוריאליסטי שבו הבנתי שבית כנסת הוא סך כל חברי הקהילה, ואי־אפשר לצפות שהם ישאירו את הפן הזה מהחיים שלהם בחוץ. אין לנו פתרון הלכתי אבל יש לנו פתרון קהילתי, ואם היו לאותם זוגות שאלות הלכתיות הם ידעו למי לפנות. לא הצעתי פסיקה, אלא אמפתיה. ויצירת בית כנסת וקהילה שלכולם יש בה מקום מייצרת גם תביעה אחרת מהציבור. מי שחזן בשבת לא יכול להעלות תמונה בלי חולצה לפייסבוק, יש עניין של שפה, לבוש, אמון ונאמנות".
מה את חושבת על הקמפיינים שטוענים שמשפחה נורמלית זה אבא ואמא?
"לדבר על מוסד המשפחה הטהור בלי לראות את מוסד המשפחה השלם שנמצא לידנו זה עיוורון. ראינו בקהילה שלנו איך אנשים מייצרים מודלים משפחתיים עם המון חמלה וחסד. הורות משותפת שמייצרת כל כך הרבה הבנה והתגמשות. אם האמא חילונית אבל הזוג ההומואי דתי, אז איך מחנכים את הילד? מדובר במודלים מאוד מרשימים שבונים זוגיות והורות ולא מוכנים לוותר על הקדוש ברוך הוא. זה מדהים אותי. דווקא כי אנשים לא רוצים לפרק את המשפחה ורואים בה דבר מקודש, הם מסרבים לוותר על הילדים ההומואים שלהם ועל האחיות הלסביות שלהם, ואת זה מובילי הקמפיין לא מבינים. ועדיין, בתוך כל זה, אני לא אערוך חופה להט"בית, כי אני לא יכולה לעשות שקר ואני לא יכולה לתת תשובה אחרת לשאלה ההלכתית אם זה מותר. זה אסור".
איפה זה פוגש אותך כמנהלת תיכון לבנות דתיות?
אני עושה הבחנה ברורה בין תפקידי כמנהלת ומורה במערכת החינוך למובילת קהילה. יש בעיניי הבדל בין אנשים צעירים לאנשים בוגרים, ואני מבינה את הרתיעה מהשיח הלהט"בי שנפוץ היום ומוביל לזה שאין אדם בחברה המערבית שלא שואל את עצמו, 'אולי אני הומו?' זו שאלה שאנחנו לא שאלנו ואולי הומואים בעבר היו מרוויחים ממנה, אבל עבור סטרייטים זו שאלה מערערת. לא צריך בעיניי שכל ילדה שאוהבת לשחק כדורסל תיכנס לסרט הזה. את התהליכים האלו צריך ללוות בעדינות ורגישות ואני לא חושבת שזה משהו שצריך להכניס במובהק לתוכנית הלימודים. חשוב לי שלצוות תהיה הרגישות להתמודד עם נערה או נער שיושבים בכיתה ונמצאים בקונפליקט הזה".
מה חשבת על הדברים של שר החינוך פרץ?
"המילים 'טיפולי המרה' הן מילים רעות שמתארות פרקטיקה רעה ואני מקווה שהוא נפל בלשונו. האם הוא חושב שאדם יכול להשתנות? כנראה שכן. יש מקום לשוחח עם התלמיד ולהציע לו התבוננות עצמית. לא אהבתי את הלינץ' שעשו בו, זה שיח בלתי אפשרי לפני תקופת בחירות. אני כן חושבת שההבהרה החד־משמעית שלו קריטית, כי טיפולי המרה זה דבר שיש להכחיד".
"סיפור של דיני נפשות"
הרב אבישי מזרחי, מחנך ומנהל, בחר לעשות את הדוקטורט שלו במגדר ולחקור את השאלה מה מציעה הציונות הדתית להומו המאמין. "בחרתי לעשות את הדוקטורט דווקא בתחום הזה, כי רציתי מחקר שיוכל לעזור לעולם ממש ולא רק לאקדמיה. יש לפחות עשרה בוגרים שלי שיצאו מהארון, וזו זעקה שאני חייב להיות קשוב לה. בא אליך תלמיד בוגר ואומר: 'מה אתה רוצה ממני? הייתי אצל פסיכולוג ופסיכיאטר, והייתי בטיפולי המרה ובסדנאות גבריות ובכיתי והתפללתי אבל לא השתניתי. אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' זו קריאה שמייצרת אצלי מבוכה אדירה. ההלכה שהיא תורת חיים אומרת לי לראות את החלש, אבל היא עצמה מייצרת את הקונפליקט, ואלו תלמידים סופר־דתיים ושוחרי אלוקים והם באים בידיים נקיות ומרגישים שמשהו חוסם אותם. אני חוקר למעשה מה הפתרונות של הרבנים - מהתפיסות הכי שמרניות ועד הליברליים ביותר. תלמיד שלי אמר לי שאם היה יודע שיש בזה איזושהי הדרגה, ובגיל 25 אם עשה את כל ההשתדלויות ולא הצליח אז הרבנים ייתנו לו היתר, אז היה לו יותר קל. אבל ההבנה שזה סופני, סגור, הרמטי — זה מדכא עד העצם. כשראיתי שהעניין האובדני נמצא על השולחן כמעט בכל המקרים הבנתי שזה סיפור של דיני נפשות, וחייבים להפשיל שרוולים ולגעת בו. אנחנו צריכים לייצר את ההתאמות, בדיוק כמו שלא מצופה מאדם עם הפרעת קשב לשבת עכשיו בכל תפילת יום כיפור וניתן לו תפילה מקוצרת. חשוב לי לומר שלא סתם רבנים מוצפים בפניות מהז'אנר הזה. התלמידים נותנים בנו אמון עמוק ואני מתפעל מהמסירות האינסופית של רבנים לתת מענה למרות שהם מוצפים. כשנבין שרבנים הם משאב לקהילה, לחברה, לתיקון עולם, גם נבין שהם חייבים להיות חלק מפתרון ולא חלק מהבעיה. מי שבאמת רוצה לסייע להומוסקסואלים צריך להנמיך את הדציבלים. לא משנה באיזה צד אתם בוויכוח המטלטל הזה, קולניות יתר, שלא לומר צווחות מקפיאות, לא תורמות לשקט המיוחל כל כך הנדרש למי שמבקש להתמודד או להשלים או להשתנות, או כל בחירה שהוא יבקש לעצמו".
לפנייה לכתב/ת 
