בולה־בולה, איפה את?

לעבד סרט קאלט לבמה זה מהלך מסוכן. ברור לחלוטין שהקהל הבא לצפות בהצגה "גבעת חלפון אינה עונה" לא מגיע אליה כמו לכל הצגה אחרת. הוא מגיע עם הזיכרונות מהצפייה בסרט האהוב עם כל הרגעים הקומיים הגדולים, מ"שפרה, תביאי את חליפת האיומים" ועד "בולה־בולה, איפה את?", ועם הביצועים של השחקנים האגדיים מהסרט - הגששים וכל השאר.

אז איך מתמודדים עם משקל כזה של ציפיות וזיכרונות? המעבד, דניאל לפין, מצא דרך מקורית להתגבר על המכשלה, כשבנה את ההצגה כסוג של מחזה בתוך מחזה, המספר על הנכד של סרג'יו קונסטנזה, שגם לו קוראים סרג'יו, המתבקש לכתוב עבודת שורשים על משפחתו ומנסה לתחקר את אמו ואת דודתו, יעלי. הסיפור שלהם מסופר כפלאשבק לעלילות ויקטור חסון, סרג'יו וג'ינג'י על גבעת חלפון האגדית, אי שם בסיני של פעם. טוביה צפיר כשמגר וניצה שאול כיעלי גם מופיעים בדמויות המבוגרות שלהם, ומביאים עימם חלק מהניחוח האותנטי של הסרט.

אך עיקר הסיפור הוא שחזור העלילה משנות השבעים. כאן הצליח הבמאי משה קפטן להלך בין הטיפות של החיקוי המכני של הסרט ובניית התרחשות קומית מקורית, המשתחררת במידת האפשר מהעומס של הזיכרון. מסייעים לו בכך צוות השחקנים המחויב, ובראשם השלישייה המובילה: קובי מאור המרשים כוויקטור חסון, משה אשכנזי המצוין כסרג'יו קונסטנזה, וטל מוסרי הסימפטי כג'ינג'י. גם רוני דלומי כיעלי ועדנה בליליוס כשפרה עובדות יפה, ומי שמאיים לגנוב את ההצגה הוא אורי הוכמן, המגלם את שמגר החרמן, הנתפס בטירוף הבולה־בולה הגדול. בסופו של דבר, ההצגה שיצר קפטן אינה משתווה לסרט, אבל היא מצליחה לבנות ערב מבדר ומהנה ביותר של תיאטרון קומי מוצלח, המזכיר לנו בעיקר עד כמה הפלגנו רחוק מימי התום של אז. בולה־בולה, איפה את באמת?

ציון: 4.5 כוכבים