יום אנחנו כבר יודעים שהמשוררים הרומנטיקנים הנוגים לא כל כך טעו, ושהלב שלנו אכן נשבר כתוצאה מאהבה נכזבת. אבל האם אנחנו יודעים למה אנחנו כל כך נשברים כשנשבר לנו הלב?

מי לא מכיר את זה: סיימנו אהבה גדולה, זרקו אותנו, נטשו אותנו, או חלילה אדם יקר לנו הלך לעולמו. אנחנו נשברים לרסיסים, מרגישים שסוף העולם הגיע, מאבדים כל חשק לחיות, ולמרות שאנחנו יודעים שהחיים הרי חזקים וידעו לתקן את עצמם, בנקודת הזמן הזאת, על סיפו של השבר, כל מה שאנחנו מסוגלים לראות מבעד למסך הדמעות והכאב זו תהום שחורה שמאיימת לבלוע אותנו. מדוע זה קורה לנו? הפסיכולוג הקליני דורי לוי מחזיר אותנו, כמה צפוי, לינקות. לוי אומר שמי שנשבר כתוצאה מפרידות קשות - בין אם רומנטיות ובין אם מאנשים קרובים ואהובים - משחזר חוסר שחווה בינקות. "האובייקטים הראשונים בחיינו, הורים או בהיעדרם מטפלים, סבא וסבתא, הם אלה שצריכים להעניק לנו בחודשים הראשונים את החוסן להתמודד עם פרידות, על ידי כך שהם מטמיעים בנו קבלה של אהבה. בהיעדר הטמעה כזו, או כאשר האובייקטים הראשוניים בחיינו לא היו חזקים מספיק, נוצר אצלנו דפוס שמתבטא בחיפוש אחר האהבה החסרה, וכאשר היא נעלמת לנו, אנחנו מתרסקים", אומר לוי. "לכולם נשבר הלב במהלך החיים, אבל מי שיש להם אובייקטים ראשוניים טובים, פיתחו מנגנוני התמודדות שמסייעים להתמודד עם האובדן. מי שאין להם, למעשה משחזרים את החוסר מהילדות ונכנסים למצב של דיכאון, של תחושת סופיות שיש בה סטרס גדול, הגוף עובר שינויים הורמונליים והמערכת החיסונית נפגעת".

ואכן, יש מי שהשבר בקרבם כל כך עמוק, עד כי הלב השבור מטאפורית, מקבל ביטוי פיזי שמסכן גם את בריאותם. לתופעה הזו קוראים בשפה הרפואית "תסמונת הלב השבור", והיא כוללת תסמינים גופניים שמדמים התקף לב ועלולים לגרום במקרים קיצוניים גם למוות. התסמונת תוקפת יותר נשים מאשר גברים, ביחס של אחת לעשר, וידועים גם מקרים של זוגות שחיו יחד שנים רבות ועוזבים את העולם בסמיכות מצמררת, פשוט מפני שהאחד אינו מצליח להמשיך לחיות בלי האחר.

עכשיו מגלה מחקר חדש שיש גם קשר בין תסמונת הלב השבור לבין סיכון מוגבר לפתח סרטן ממאיר. המחקר, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת American Heart Association, מצא שאחד מכל שישה שלקו בתסמונת הלב השבור, לקה גם בסרטן ממאיר. עוד ממצא: מי שלקה גם בתסמונת הלב השבור וגם בסרטן, היה בסיכון גבוה למות בתוך חמש שנים מיום האבחנה.

כאב מסרטן

אמנם מדברים על לב שבור ונוטים לחשוב מיד על הקשר רומנטי, אבל למעשה יש קשת של אירועים שיכולים להוביל לתלונות על תסמונת הלב השבור. זה יכול לקרות כתוצאה ממוות של קרוב משפחה, או בגלל ויכוח בבית או בעבודה, וגם כתוצאה מסיטואציה של מתח קיצוני. כל אלה גורמים אצל אנשים מסוימים לשחרור של הורמונים שיש להם השפעה מזיקה על תפקוד הלב.

כדי לערוך את המחקר, בדקו המדענים את התיקים הרפואיים של 1,600 מטופלים במרכזים רפואיים שונים, שסבלו כולם מתסמונת הלב השבור. הם מצאו שאחד מכל שישה לקו בסרטן, מתוכם רוב מוחלט של כ־90 אחוזים היו נשים. רוב סוגי הסרטן שהתפתחו בקרב הנבדקים היו סרטן השד, ובהמשך סרטן של מערכת העיכול, הנשימה ועוד. בהשוואה לאלה שלא לקו בסרטן, המטופלים עם תסמונת הלב השבור וסרטן היו גם בסיכון גבוה למות בתוך חמש שנים מיום האבחנה.

ד"ר קובי שחם, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב במרכז הרפואי איכילוב, מבקש להרגיע: "כל המחקרים שמבוססים על ניתוח בדיעבד של נתונים רפואיים, דורשים זהירות רבה כאשר מחפשים בהם הקשרים", הוא מסביר. "זה לא אומר שאין קשר בין הדברים, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מהו הקשר. מה שכן אפשר לשער, זה שבכל מקרה מדובר באנשים שרמת הרגישות שלהם גבוהה מאוד, פגיעות רגשית או כללית גבוהה, שיכולה לבוא לידי ביטוי גם בפגיעות של הלב במצבים של סטרס וגם בפגיעות של המערכת החיסונית שיכולה להוביל להתפתחות של מחלות ממאירות. אם רוצים לרדת לשורש העניין צריך לבדוק האם לאותם אנשים שהתלוננו על סימפטומים של תסמונת הלב השבור, יש יותר מוטציות גנטיות שמעמידות אותם בסיכון לחלות בסרטן".

אז אפשר להירגע? לב שבור לא גורם לסרטן?

"הלב השבור לא גורם לסרטן. אנחנו יכולים לשער שרגישות היתר שגורמת ללב להיפגע במצבים מסוימים, יכולה גם לגרום להיחלשות במערכת החיסונית, מה שגורר פגיעות גבוהה יותר להופעה של סרטן", אומר ד"ר שחם.

בסיכום המחקר, מדגישים החוקרים שכתבו אותו שהממצאים צריכים לעורר מודעות אצל האונקולוגים וההמטולוגים המטפלים בחולי סרטן לגבי הסיכון האפשרי, וכי יש להגביר את תשומת הלב לסימפטומים אפשריים ובדיקות שגרתיות. כלומר, אם אתם יודעים שלקיתם בתסמונת הלב השבור, כדאי לכם להתייחס לעצמכם כאל מי שנמצאים בסיכון מוגבר לפתח גם סרטן, ולכן רצוי שתערכו יותר בדיקות מהרגיל לגילוי מוקדם של המחלה.

ואגב, נשים צריכות לשים לב יותר מגברים. "אם במחלות לב רגילות, היחס נוטה יותר לגברים בשיעור של אחד לארבעה, הרי שבתסמונת הלב השבור, היחס נוטה לכיוון הנשים בשיעור של תשע נשים על כל גבר", אומר ד"ר שחם.

האם מדובר בנשים בגיל מסוים?

"בדרך כלל אלה הן נשים בנות 40 ומעלה, כאשר התסמינים יכולים להופיע גם אצל נשים בעשור התשיעי לחייהן".

לאהוב כדי לשרוד

תסמונת הלב השבור זוהתה לראשונה לפני כ־20 שנה על ידי חוקרים יפנים שכינו אותה בשם "קרדיומיופתית טקוצובו" (על שם צבתות התמנון, הדומות לצורה של לב פצוע). במצב של טראומה, כאשר ליבנו נשבר, הגוף מפריש כמות גדולה של אדרנלין והורמוני דחק הגורמים לחדרי הלב להתרחב באופן פתאומי ולדמות מצב של התקף לב. "כאשר אדם כזה יגיע לחדר המיון ויעבור בדיקות דם, א.ק.ג ואקו לב, למרות שהממצאים שיתקבלו יהיו כמעט זהים לאלה שיימצאו אצל אדם שעובר התקף לב, נראה בפירוש הבדל אחד משמעותי: בצנתור, נגלה שהעורקים הכליליים שלו תקינים לחלוטין, בלי שום חסימה. במקרה כזה נבין שנגרמה כאן פגיעה בלב, אבל מקורה לא בכשל גופני, אלא בתגובה למשהו רגשי שאותו אדם עבר", אומר ד"ר שחם.

מה, אם כן, יכול להיות כל כך חמור בפרידה מאדם אהוב, עד כדי פגיעה בבריאותנו? "שיברון לב עובד על מישורים רבים שהעיקרי הוא אובדן זהות", אומרת הפסיכולוגית ורדה רזיאל־ז'קונט. "הרבה פעמים הקשר שאנחנו מנהלים עם אדם מסוים מגדיר אותנו עד כדי כך שבמצב של פרידה, זהותנו מאבדת את עמוד השדרה שלה ומתפוררת. פרידה וניתוק של קשר גורמים לנו גם כאב נרקיסיסטי, עלבון, תחושת כישלון, תחושה שהעולם יכול להסתדר בלעדינו. ופעמים רבות כל אלה מעוררים גם את תחושת הנטישה, שמחזירה אותנו להיות ילדים קטנים שננטשו על ידי ההורים. זה כאב כל כך חזק שהוא מעורר את כל הכאבים שאי פעם חווינו כילדים דחויים ונטושים וזה גם גורם לנו להרגיש שאין לנו יותר סיבה לחיות. שכל האושר ושמחת החיים שלנו נותרו בידיו של האדם שנטש אותנו, ולא ישובו יותר לעולם".

פרידה קשה, לדברי רזיאל־ז'קונט, מעוררת בנו כאבי נטישה, שמתבטאים במחשבות אובססיביות, בחרדות, בתחושת התפוררות ובאובדן הרצון לחיות.

פרופ' אשכול רפאלי, פסיכולוג קליני חוקר זוגיות וחבר במרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן, אומר שהסיבה שנטישה של הלב פוצעת אותנו גם באספקטים הגופניים, נובעת מכך שאנחנו יצורים שנועדו לשרוד. וכדי לשרוד, אנחנו זקוקים לקשר האנושי, לקרבה, לחיבור לרקמה האנושית.

"אבולוציונית, אנחנו יצור שנועד להיות בקשרים חברתיים. הקשרים שאנחנו מנהלים — בין אם זה קשר להורה, או לדמות מטפלת בילדות, או קשרים לבן זוג בנעורים — נחוצים לנו ממש ברמת הקיום ולכן הקריעה שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו מאבדים יקר, היא משמעותית מאוד עבורנו מבחינה הישרדותית", אומר פרופ' רפאלי.

אבל, לדברי רפאלי, הסיפור הזה לא נגמר בביולוגיה. "מבחינה פסיכו־סוציולוגית, ניתן לדבר על כך שבעשורים האחרונים אנחנו נשענים על פחות ופחות קשרים חברתיים, ולכן כל קשר מקבל משמעות", הוא מסביר. "אם פעם היינו מחוברים למארג שלם של אנשים אחרים במסגרת שבט או כפר שלם, הרי שהיום אנחנו נתלים בקשרים בודדים ולכן בכל פעם שקשר כזה ניתק, אנחנו נשברים יחד איתו. המשמעות ההישרדותית והמשקל הנפשי הם הרבה יותר גבוהים בהשוואה לעבר הרחוק".

ומה עושים כשנשברים? כל המומחים עימם דיברנו אומרים שלשיברון הלב צריך להתייחס ממש כמו אל דיכאון. "מאוד חשוב למלא את החסר ולא להישאר בתוך הריק. לדבר, לקבל תמיכה, לעשות ספורט ולהיות כל הזמן בחברת אנשים", אומר ד"ר לוי. "וזה לא נורא לקחת כדורים כדי להתגבר על השבר הנפשי בעזרת סיוע נקודתי".

ורדה רזיאל ז'קונט | צילום: אביגיל עוזי

שיחה צפופה עם הלב

החיבור בין הגוף לנפש הוא חדשות ישנות עבור יובל אידו טל, מורה לבודהיזם והמנהל האדמי של פסיכו־דהרמה, בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית. "במונחים אסיאתיים, אין הפרדה בין כאב פיזי ונפשי. האמת היא שגם ביהדות העתיקה לא עשו הבחנה והייתה הכרה שמדובר בשני היבטים של אותו עניין", הוא אומר. "הכל קשור והכל משפיע גם גופנית וגם נפשית, העניין הוא שבתוך מצבים של סבל יש לנו הנטייה הלא־בריאה להחמיר את המצב. לא כולם, לא כל הזמן, אבל בשפה הבודהיסטית קוראים לזה 'החיצים שהחיים שולחים לנו'. יש את החץ הראשון — מכות החיים הבלתי נמנעות, ויש את החץ השני — התגובות שלנו למכות החיים.

"לאף אחד אין את הפריבילגיה לחיות בלי החץ הראשון. אנחנו מקבלים מכות, מסרטן דרך התקף לב, קושי חברתי, מקצועי, או ציפיות מהחיים שלא התממשו כפי שרצינו. וכיוון שהעולם לא מגיש לנו תמיד את מתנות שאנחנו מייחלים להן וכיוון שמפחי נפש יש לכולם, אנחנו צריכים לקחת זאת בחשבון ולהבין שיש מקרים שבהם גם המערכת החיסונית נפגעת והבריאות מתערערת". ואז, אומר טל, השאלה המרכזית היא איך בתוך סביבה שיש בה קושי עמוק, אמיתי, נצליח לייצר את התנאים הטובים ביותר לריפוי, נפשי ופיזי כאחד.

איך באמת עושים את זה? איך נרפאים לדעתך הכי טוב?

"קודם כל, כמו בשבועת הרופא, מתחילים ממקום של לא להזיק ובודקים מה בהתנהלות שלי גורם נזק. אם עברתי שיברון לב ואני מתרגם את זה לשיח פנימי לפיו שוב האנושות איכזבה אותי, נדפקתי, זרקו אותי, העולם הוא מקום לא טוב והגוף שלי בגד בי, אם אני מדבר בשפה כזו, אני מייצר סביבה שבתוכה הריפוי לא יתאפשר. אני בעצם מונע מהגוף ומהנפש שלי להביא את עצמם לריפוי. מה אני כן צריך לעשות? לבדוק מה ברמה הפיזיולוגית והנפשית עוזר לי, ולעשות את זה. בין אם זה במישור של רפואה, תזונה, כושר, מגע, חברים, ספורט, שיחות, רוחניות וכן הלאה. צריך וכדאי להיעזר בכל מה שעוזר, כולל אימוני רוח. אני למשל הייתי מדבר עם הלב השבור, בדיוק כמו שאני ממליץ לדבר עם גידול סרטני שמתפתח בגוף ולהגיד לו שאני מבין אותו ואת הצורך שלו להתפתח ולהתרחב כמו שאני מבין את הצורך שלי להיאחז בחיים".

תסביר.

"דיבור לאיברים זה משהו שאנחנו מכירים כבר מהעת העתיקה, למשל רבי נחמן שדיבר עם חלקים שונים בגופו. גם במסורות הבודהיסטיות או בטכניקות היפנוטיות מודרניות אפשר לדבר אל הלב השבור. אנחנו הרי מדברים עם עצמנו כל הזמן, העניין הוא מה אנחנו אומרים לעצמנו. הדיבור שלנו עם עצמנו יכול להרים או להפיל אותנו. אפשר ללמוד לדבר אל הלב השבור דיבור מיטיב ולא מחליש. אפשר לאמן את הרוח שלי ולאמן את הדיבור שלי כדי להפחית את האלמנטים המזיקים שנמצאים בתוכו".

גם בפסיכולוגיית הגשטאלט מציעים לדבר אל הלב, שכן יש להתייחס לכל מה שקורה לנו בחיים כרצף אחד, כאל חלק מהשלם שהוא החיים שלנו. "ולכן כאשר הלב שבור אני אשאל מה עוד שבור בחיים שלי, מה מבקש איחוי, ריפוי", אומרת הפסיכותרפיסטית ד"ר רונית נשר. ד"ר נשר מדגישה שכאשר נשבר לנו הלב, כל מה שמבקש תיקון פתאום עולה. מציפים אותנו יחד עם השבר גם אתגרים לא פתורים מהעבר, ואנחנו צריכים לתת להם מענה ולעשות בדק בית, דווקא בתקופה שבה אנחנו הכי פגיעים וחלשים. "הכלי שהגשטאלט מציע זה ממש לדבר עם הלב שלנו", מסבירה ד"ר נשר. "לשבת לשיחה ובדיאלוג פנימי או במכתב לדבר עם הלב. אפשר להושיב על כיסא ריק מולי את הלב ולשאול אותו 'לב שבור, מה אתה צריך עכשיו, למה אתה זקוק'. תנו ללב לענות ותופתעו לשמוע את מה שיש לו להגיד".

בלוז לטרמפיסטית מחיל הים |  רוני סומק

אֵיזֶה בְּעִיטוֹת אֶפְשָׁר לִבְעֹט בְּנַעֲלַיִם צְבָאִיּוֹת

הַנֶּחְנָקוֹת מִסִּיבוּבֵי שְׂרוֹכִים?

לְאֵיזֶה גֹּבַהּ יָכוֹל לִצְמֹחַ דֶּשֶׁא בַּמִּגְרָשׁ

שֶׁבִּכְלָל לֹא הָיָה מִגְרָשׁ?

סְתָם צֹמֶת דְּרָכִים

בְּלֵב מִדְבָּר.

כְּמוֹ בַּכַּדּוּרֶגֶל, אֲנִי מַתְחִיל בַּהֶרְכֵּבִים:

מִצַּד אֶחָד הִיא, קְצִינָה בְּחֵיל הַיָּם

וְאִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְדַמּוֹת אֶת כַּפְתּוֹרֵי חֻלְצָתָהּ

לְסִירוֹת מִשְׁמָר

בְּיָם גַּלִּי מְאֹוד.

מִצַּד שֵׁנִי אֲנִי. בְּקשִׁי חֹדֶשׁ אַחֲרֵי שֶׁנִּדּוֹנְתִּי

לְמַדֵּי חָאקִי מְנֻמָּרִים

בְּכִתְמֵי שֶׁמֶן רוֹבִים.

לִפְעָמִים הַמַּחְשָׁבוֹת הֵן בְּמַעֲמַד צַד אֶחָד

וּכְשֶׁמַּשֶּׁהוּ מֵחִיּוּכָהּ הֻשְׁלַךְ כְּעֹגֶן מוּל מֵזַח הַחֲלוֹמוֹת

(וּסְלִיחָה עַל מְתִיקוּת הַדִּמּוּי),

הָיִיתִי בִּשְׁבִילָהּ תּוֹתְחַן הַמַּשְׁחֶתֶת,

הַשְּׁרִירִים הַמִּתְנַפְּחִים בַּיָּד הַלּוֹפֶתֶת מְשׁוֹטֵי חֲתִירָה,

בָּלוֹן חַמְצָן עַל גַּב צוֹלְלָן

וַאֲפִלּוּ טִיל חֲשָׁאִי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻמְצָא.

"שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כָּאן אִי־הֲבָנָה", לָחַשְׁתִּי לְעַצְמִי כְּבָר אָז,

"זוֹ לֹא הַתְחָלָה

שֶׁל סִפּוּר אַהֲבָה".

וּבְכָל זֹאת אִם אֲנִי זוֹכֵר אֶת גּוֹרַל הַדֶּלֶת שֶׁנִּטְרְקָה

בַּמְּכוֹנִית שֶׁלָּקְחָה אוֹתָהּ,

זֶה בִּגְלַל שֶׁלְּמָחֳרָת

וְגַם לְמָחֳרָת הַמָּחֳרָת

בְּמַסַּע הַנִּוּוּטִים

הָיִיתִי הַיָּחִיד שֶׁמַּצְפֵּן הַלֵּב לָקַח

לְמָקוֹם אַחֵר.