בידיים שלה

הבולדוזר חוזרת. מעטים הם הפוליטיקאים שנצרבו כל כך בפוליטיקה ובתודעה הציבורית בשנים האחרונות כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד.

התכונות שלה ברורות וניכרות: נחושה, מחושבת, מתוכנתת, ממוקדת, דוגרית ובעלת קסם אישי. כך היא כבשה מטרות רבות ונכנסה ללבבות אנשי הימין. מנגד, לאנשי המפה השמאלית היא באה רע, רע מאוד.

כששקד הגיעה למשרד המשפטים במאי 2015, היא הגיעה עם כוונה ברורה לבצע מהפכה.

הרעיונות הגרנדיוזיים שלה לשנות את האיזון בין הרשויות, לסרס את כוחו של בית המשפט העליון, לגמד את שומרי הסף, להפוך את מדינת ישראל ליותר יהודית מאשר דמוקרטית הפחידו רבים. יש מי שראה בצעדיה אלמנטים גזעניים. יש מי שחשב שהיא פוגעת אנושות במבנה המקובל של הדמוקרטיה הישראלית.

גם תומכיה וגם מתנגדיה יסכימו שהיא הוכיחה כישורי על בהצלחה להנחיל ולהגשים רבים מרעיונותיה לגבי מערכת המשפט.

יחד עם זאת, למרות הביקורת הרבה שהשמיעה על המערכת המשפטית היא הצליחה לקיים יחסים טובים ואף יחסי אמון עם קברניטי המערכת ‑ שהיו לא רק בעלי תפקידים אלא למעשה קורבנות האג'נדה שלה להחלשת מערכת המשפט - נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן.

חלק מהצלחתה נבע גם מיחסיה המצוינים עם התקשורת, גם זו מן הימין וגם ה"סמולנים".

שני ההישגים הגדולים של שקד כשרה היו הכנסת שופטים רבים משורות הימין השמרני לכל שורות מערכת בתי המשפט, ושורת ההחלטות שהשיגה ממערכת הייעוץ המשפטי לצורך השתלטות קלה יותר על אדמות בשטחים למטרות הקמת וחיזוק התנחלויות ‑ דבר שלא ארע מאז ימי אריאל שרון.

בשלהי תקופת כהונתה הקודמת כשרה וכמנהיגה פוליטית, לקתה שקד בשכרון חושים והצלחתה עלתה לה לראש. כך אפשר גם להבין את ניהול מערכת הבחירות הילדותית והחובבנית של "הימין החדש". ההתבטאויות שלה נגד הדמוקרטיה ושלטון החוק, כמו תשדיר "בושם הפאשיזם" המפורסם, העמידו אותה בשורה אחת עם איתמר בן גביר ואיכזבו רבים.

אחת הסיבות החיוביות לפופולריות של שקד היתה שהיא בדרך כלל עבדה עם המערכת המשפטית ובתוכה ולרוב לא שברה את הכלים. החשש עתה הוא שחבירתה לשורות הימין הקיצוני, תגרור אותה ואת כשרונה האדיר לאזורים הלא לגיטימיים של החברה והפוליטיקה, ואנחנו עוד נתגעגע לריחו של הבושם ההוא.