אילהאן עומר, חברת בית הנבחרים האמריקאי, היא תומכת מובהקת ב־BDS. לאחרונה העלתה עומר הצעת חוק התומכת בחרם, כל חרם, כפועל יוצא של חופש הביטוי. נשמע נפלא. רוב הדמוקרטים דווקא לא קנו את ההתחכמות המיתממת שלה. אבל אל דאגה. ג'יי סטריט התייצב כדי לתמוך בה. אנחנו לא תומכים ב־BDS, הבהיר הארגון, שחזר על עמדתו הישנה בזכות שתי מדינות, אבל אנחנו גם בעד חופש הביטוי. כמה חביב מצידם. אם חשבנו שעומר שוברת שיאים של היתממות, הרי חופש הביטוי מעניין אותה כמו השלג דאשתקד, ושנאת ישראל היא מה שמניע אותה, אז ג'יי סטריט הצליח לעקוף אותה.

חרם הוא דבר מוצדק. הרי העולם החופשי הטיל סנקציות על דרום־אפריקה, והוא עדיין מטיל סנקציות על איראן. לפעמים אלה סנקציות של המדינה. לעיתים אלה חרמות של אזרחים שדואגים לזכויות אדם. החרם על ישראל שייך לקטגוריה משל עצמו: לא מדובר בדאגה לזכויות אדם, אלא בתנועה שהצליחה להשתלט על החשיבה החופשית של חלק מכוחות הקדמה בקמפוסים, עם יסודות אנטישמיים מובהקים של שלילת זכות היהודים להגדרה העצמית, של פרסום שקרים ללא הפסקה נגד ישראל, של תמיכה ב"התנגדות" – כלומר בטרור – ושל קרבה לחמאס. בין התומכים בחרם יש שתי קבוצות. מצד אחד, אלה שמאמינים באמת ובתמים שמדובר במאבק לא אלים שנועד להוביל להפסקת הכיבוש. לאלה אפשר לסלוח. הם לא יודעים. מצד שני, אלה שהאנטישמיות היא חלק מרכזי בהשקפת עולמם. אחד מהם הוא השייח' יוסוף קרדאווי, הפוסק הסוני החשוב ביותר, שקרא למוסלמים להשלים את מלאכתו של היטלר. מבחינתו, ה־BDS הוא עוד אמצעי להשנאת היהודים, שלב חשוב לפני השמדה. ויש כמובן יהודים וישראלים שתומכים ב־BDS, כאשר רובם, אם לא כולם, שותפים לאידיאולוגיה המרכזית של התנועה: שלילת זכות היהודים למדינה. ובמילים אחרות: חיסול מדינת ישראל לרעת עוד יישות ערבית, שכידוע תהפוך למופת של זכויות אדם, מעמד האישה ואחווה שמיימית.

העניין הוא שג'יי סטריט יודע מה המהות של ה־BDS. לא שלום אלא שנאה. לא שתי מדינות אלא חיסול מדינת ישראל. לא אי־אלימות אלא אנטישמיות. לא חופש הביטוי אלא סתימת פיות לכל דובר שמביע עמדה שונה. והעובדה שיהודים וישראלים תומכים בתנועה כזו לא מעידה על עיוורון, משום שכאשר מדובר בעיוורון – הצגת עובדות אמורה לשנות עמדות. לא שם. אצל תומכי ה־BDS מדובר במחלה עתיקה. איך אמר סארטר? האנטישמיות לא נמצאת במחלקת הדעות - היא מצב.

אז מדוע ג'יי סטריט, שמוביליו וראשיו תומכים בשלום, בשתי מדינות, מגלגלים עיניים לשמיים ותומכים בהצעה של עומר, שהמניע שלה אנטישמי? בעיקר משום שהצביעות הפכה למרכיב מרכזי בחלק ממה שהיה פעם "ארגוני שלום". אין שום קשר בין המצע הרשמי שלהם לבין הפעילות שלהם. נכון שציפי לבני ותמר זנדברג וסתיו שפיר יגיעו לוועידה הקרובה של הארגון בסוף אוקטובר, ונכון שייאמרו שם גם דברים שפויים. אבל האובססיה האולטרה־ליברלית מובילה את הארגון לפעילות שהיא בעיקר אנטי־ישראלית. הם יוצאים נגד "תגלית", שלטענתם הוא ארגון חד־צדדי. העניין הוא שהיוזמה להקמת "תגלית" היא פועל יוצא לשטיפת המוח האנטי־ישראלית בקמפוסים. אז מה הם רוצים? שג'ודית באטלר ונורמן פינקלשטיין ייכללו בתוכנית "לשם איזון"? ובכלל, איזה איזון יש בג'יי סטריט שפועל באוניברסיטאות? האם הזמינו את ד"ר עינת וילף לסדרת הרצאות בקמפוסים בעקבות הספר שכתבה (עם עדי שוורץ) על "זכות השיבה"? אין סיכוי. אבל הם באים בטענות לאחרים. העיקר שסאיב עריקאת יזכה שם למחיאות כפיים גם אם ידבר על "זכות השיבה".

למחנה הליברלי היה אמור להיות תפקיד חשוב. ג'יי סטריט הוא ארגון לגיטימי, שלפחות כאשר קם ייצג נפח נכבד של הדעות הרווחות בקרב יהודי ארצות־הברית. גם הסיסמה המובילה שלהם – פרו־שלום, פרו־ישראל – היא מצוינת. אני בעד. אבל היא הפכה להונאה. מי שתומך בעומר הוא לא פרו־שלום ולא פרו־ישראל - הוא מסייע לקמפיין שמתנגד לעצם קיומה של ישראל. זה לא קרה רק לג'יי סטריט. זה קרה ליותר מדי גופים שמתיימרים לדבר בשם ה"שלום" ו"זכויות אדם". זו צרת רבים, ואין בה אפילו רבע נחמה. √